תה עושה סחרחורת

את השיר של סנדרסון על ההוא, שלא נוגע בכוסות אם לא שטפו אותן, שמעתי כשהייתי בכתה ה'. הבנתי אותו. איסטניס. עוד הרבה לפני כן, כבר בכתה ב', הייתי ילדה שמרחרחת דברים. אוכל, בגדים, מצעים, את כפות הידיים שלי. העולם עבר אצלי דרך הנחיריים: לכל מקום היו הריחות שלו. בבית של סבתא שלי, למשל, עמד ריח שלא פגשתי בשום מקום אחר. ריח המקרר הנפתח שלה נישא למרחקים. לגוף שלה, האהוב, היה ריח ייחודי, וכך גם לסבון המשובח בכיור חדר האמבטיה. יצא ששיגעתי את כולם. אפילו העלבתי את סבתא כשרחרחתי את הבורקס לפני הביס. הסתובבתי לי בעולם, ילדה קטנה שמרחרחת כמו עכברה, ואחרי כל רחרוח – נגיעה קטנה בקצה האף.
אח"כ זה התפתח. קראתי ב'מעריב לנוער', השבועון שליווה את שנותיי המוקדמות, כתבה על חצ'קונים והטיפול בהם. לראשונה התוודעתי אל קיומן של אותן נקבוביות קטנות המייסרות את עור הפנים. ילדה קטנה בין מאות בקבוקונים מסודרים בבית המרקחת, קניתי את מי הפנים האלכוהוליים הראשונים שלי, ובמסירות אין קץ, ניקיתי בוקר וערב. אז גם התחלתי לשטוף ידיים בכל הזדמנות. שטיפה יסודית, עם סבון. לשטוף – ולהריח. אחחחח, ריח טוב יש לסבון הזה.
החוץ היה סיוט. המון אדם מהביל, נושם ונוגע, משאיר סימנים לחים. באוטובוס, למשל, כדאי מאוד לא לגעת בכלום, וכמובן שעדיף לחכות שמישהו אחר יצלצל. בשירותים ציבוריים – קודם כל צריך לזרוק את הריבועים הראשונים של נייר הטואלט, ולהוריד מים. אחר כך מהגובה (בטח מהגובה) משתינים, ומים מורידים, זה ברור, לא בלי לעטוף את היד בעוד כמה ריבועי נייר. את הדלת ואת הברז חובה לפתוח, שוב, בליווי צמוד של נייר טואלט.
בשלב הבא עברתי לכימי. גרתי אז עם שותף בדירה על גורדון פינת ריינס. פעם בכמה ימים – הופה בנדיבות, אקונומיקה על אסלות, כיורים, משטחים, וכמובן על הסמרטוט והסקוטש. איכשהו הכל היה אז בשליטה, או לפחות כך חשבתי. עד שבקיץ שעבר דרכתי בפעם הראשונה על חרא ברחוב. עוד באותו הערב, נפרדתי אחר כבוד מהנעליים הלא רעות שהיו שותפות לאירוע. באותה תקופה ההליכה שלי קצת השתנתה. גם יכולת הריכוז. הרגשתי כמו במשחק 'אסור לדרוך על הקווים', אבל במודל משוכלל. כאן יש הררים של חרא על המדרכות. "חרא" ולא מה שמכונה בסלחנות "קקי". בעונה החמה, נוספים לחרא הג'וקים. גם עליהם רצוי מאוד, מבחינתי, לא לדרוך. ככה אני צועדת, גבי כפוף וראשי באדמה. עיניי המאומצות קלות על ההדק – בניסיונן לזהות את המוקש הבא אני עוקפת כל עלה שלכת חום.
פעמיים דרך השותף על חרא ברחוב. פעמיים הביא את החרא הביתה, מרח את כל הדירה. יצאתי מדעתי. בכיתי. הבהלתי אותו. הכרחתי אותו לקרצף איתי עד שנהיה בוקר. שבועות אחר כך הרגשתי את הדופק שלי טס בכל פעם שנזכרתי בזה. הפסקתי ללכת יחפה בבית ולא הפסקתי לנקר אותו. מסכן. מאז אילצתי אותו לבדוק את הסוליות כל פעם לפני שהוא נכנס הביתה. בסתיו האחרון הוא עזב. חבל. היה בחור נחמד. הוא טען שהאסטמה שלו מחמירה מרוב שפשופים ואקונומיקות. לא היה לי מה להגיד אז שתקתי. אחר כך ניסיתי עוד שותף, אבל גם הוא הלך. החלטתי לגור לבד. נקרעתי מגובה שכר הדירה אבל לא היתה לי ברירה.
לפני שבוע, אולי בגלל ששוב התחילו דיבורים על שביתת זבל, חלמתי חלום. בחלומי הכנסתי את עצמי למכונת הכביסה. אני לא יודעת איך בדיוק הצלחתי אבל זכור לי שהפעלתי תוכנית הרתחה ודחסתי עם עצמי כמה טבליות אקונומיקה. לצד ה'קריסטל' הישנה עמדה מפלצת ענקית, מכונה לכיבוס בתים. בלחיצת כפתור אחת מתכבס הבית כולו: חלונות, תריסים, אסלות, מדפים במקרר ובארונות. התעוררתי הלומת זיעה וריח מרכך כביסה באפי. התיישבתי במיטה וחשבתי: לו רק אפשר היה לכבס בתים. חדרי מדרגות. רחובות שלמים!
מאז אני לא ישנה. רק חושבת על איזה עולם נקי מזבל וחיידקים זה יהיה. ממש גן עדן מכובס, רווי חמצן ויונים חיוביים. ברחובות יסיירו אנשים בחלוקים לבנים, יסמנו לי שהכל בסדר בידיהם המכוסות בכפפות לטקס. בפינות הרחוב יוצבו מזרקות שימושיות עם סבון אנטיספטי לנוחיות העוברים והשבים, והספסלים בגינה ינוקו דרך קבע מחריוני יונים. בכיורי המטבחים לא יהיו שאריות ואפילו הקקי של הכלבים ייצא בריבועים מדודים, מעוקר מריח ומחיידקים, במקומות ובזמנים קבועים מראש. והנה גם אני. נקייה ומשוחררת יוצאת אל הרחוב. מדלגת בצוואר זקוף על המרצפות הנקיות. מבלי לדרוך על הקווים.
אחרי כל דילוג נגיעה קטנה באף.