תה עושה סחרחורת

את השיר של סנדרסון על ההוא, שלא נוגע בכוסות אם לא שטפו אותן, שמעתי כשהייתי בכתה ה’. הבנתי אותו. איסטניס. עוד הרבה לפני כן, כבר בכתה ב’, הייתי ילדה שמרחרחת דברים. אוכל, בגדים, מצעים, את כפות הידיים שלי. העולם עבר אצלי דרך הנחיריים: לכל מקום היו הריחות שלו. בבית של סבתא שלי, למשל, עמד ריח שלא פגשתי בשום מקום אחר. ריח המקרר הנפתח שלה נישא למרחקים. לגוף שלה, האהוב, היה ריח ייחודי, וכך גם לסבון המשובח בכיור חדר האמבטיה. יצא ששיגעתי את כולם. אפילו העלבתי את סבתא כשרחרחתי את הבורקס לפני הביס. הסתובבתי לי בעולם, ילדה קטנה שמרחרחת כמו עכברה, ואחרי כל רחרוח – נגיעה קטנה בקצה האף.
אח”כ זה התפתח. קראתי ב’מעריב לנוער’, השבועון שליווה את שנותיי המוקדמות, כתבה על חצ’קונים והטיפול בהם. לראשונה התוודעתי אל קיומן של אותן נקבוביות קטנות המייסרות את עור הפנים. ילדה קטנה בין מאות בקבוקונים מסודרים בבית המרקחת, קניתי את מי הפנים האלכוהוליים הראשונים שלי, ובמסירות אין קץ, ניקיתי בוקר וערב. אז גם התחלתי לשטוף ידיים בכל הזדמנות. שטיפה יסודית, עם סבון. לשטוף – ולהריח. אחחחח, ריח טוב יש לסבון הזה.
החוץ היה סיוט. המון אדם מהביל, נושם ונוגע, משאיר סימנים לחים. באוטובוס, למשל, כדאי מאוד לא לגעת בכלום, וכמובן שעדיף לחכות שמישהו אחר יצלצל. בשירותים ציבוריים – קודם כל צריך לזרוק את הריבועים הראשונים של נייר הטואלט, ולהוריד מים. אחר כך מהגובה (בטח מהגובה) משתינים, ומים מורידים, זה ברור, לא בלי לעטוף את היד בעוד כמה ריבועי נייר. את הדלת ואת הברז חובה לפתוח, שוב, בליווי צמוד של נייר טואלט.
בשלב הבא עברתי לכימי. גרתי אז עם שותף בדירה על גורדון פינת ריינס. פעם בכמה ימים – הופה בנדיבות, אקונומיקה על אסלות, כיורים, משטחים, וכמובן על הסמרטוט והסקוטש. איכשהו הכל היה אז בשליטה, או לפחות כך חשבתי. עד שבקיץ שעבר דרכתי בפעם הראשונה על חרא ברחוב. עוד באותו הערב, נפרדתי אחר כבוד מהנעליים הלא רעות שהיו שותפות לאירוע. באותה תקופה ההליכה שלי קצת השתנתה. גם יכולת הריכוז. הרגשתי כמו במשחק ‘אסור לדרוך על הקווים’, אבל במודל משוכלל. כאן יש הררים של חרא על המדרכות. “חרא” ולא מה שמכונה בסלחנות “קקי”. בעונה החמה, נוספים לחרא הג’וקים. גם עליהם רצוי מאוד, מבחינתי, לא לדרוך. ככה אני צועדת, גבי כפוף וראשי באדמה. עיניי המאומצות קלות על ההדק – בניסיונן לזהות את המוקש הבא אני עוקפת כל עלה שלכת חום.
פעמיים דרך השותף על חרא ברחוב. פעמיים הביא את החרא הביתה, מרח את כל הדירה. יצאתי מדעתי. בכיתי. הבהלתי אותו. הכרחתי אותו לקרצף איתי עד שנהיה בוקר. שבועות אחר כך הרגשתי את הדופק שלי טס בכל פעם שנזכרתי בזה. הפסקתי ללכת יחפה בבית ולא הפסקתי לנקר אותו. מסכן. מאז אילצתי אותו לבדוק את הסוליות כל פעם לפני שהוא נכנס הביתה. בסתיו האחרון הוא עזב. חבל. היה בחור נחמד. הוא טען שהאסטמה שלו מחמירה מרוב שפשופים ואקונומיקות. לא היה לי מה להגיד אז שתקתי. אחר כך ניסיתי עוד שותף, אבל גם הוא הלך. החלטתי לגור לבד. נקרעתי מגובה שכר הדירה אבל לא היתה לי ברירה.
לפני שבוע, אולי בגלל ששוב התחילו דיבורים על שביתת זבל, חלמתי חלום. בחלומי הכנסתי את עצמי למכונת הכביסה. אני לא יודעת איך בדיוק הצלחתי אבל זכור לי שהפעלתי תוכנית הרתחה ודחסתי עם עצמי כמה טבליות אקונומיקה. לצד ה’קריסטל’ הישנה עמדה מפלצת ענקית, מכונה לכיבוס בתים. בלחיצת כפתור אחת מתכבס הבית כולו: חלונות, תריסים, אסלות, מדפים במקרר ובארונות. התעוררתי הלומת זיעה וריח מרכך כביסה באפי. התיישבתי במיטה וחשבתי: לו רק אפשר היה לכבס בתים. חדרי מדרגות. רחובות שלמים!
מאז אני לא ישנה. רק חושבת על איזה עולם נקי מזבל וחיידקים זה יהיה. ממש גן עדן מכובס, רווי חמצן ויונים חיוביים. ברחובות יסיירו אנשים בחלוקים לבנים, יסמנו לי שהכל בסדר בידיהם המכוסות בכפפות לטקס. בפינות הרחוב יוצבו מזרקות שימושיות עם סבון אנטיספטי לנוחיות העוברים והשבים, והספסלים בגינה ינוקו דרך קבע מחריוני יונים. בכיורי המטבחים לא יהיו שאריות ואפילו הקקי של הכלבים ייצא בריבועים מדודים, מעוקר מריח ומחיידקים, במקומות ובזמנים קבועים מראש. והנה גם אני. נקייה ומשוחררת יוצאת אל הרחוב. מדלגת בצוואר זקוף על המרצפות הנקיות. מבלי לדרוך על הקווים.
אחרי כל דילוג נגיעה קטנה באף.

תגובות

  1. פעיל תנזים מהר גריזים

    האישה למטבח
    ולנקיון ,היאח
    קראו הכתבה בננות,
    אמרו לי , הן זה כך?

    • שירי

      אוי אתה כזה מבריק
      איך לא משנה מה ייאמר וייכתב יש כאלה שתמיד בסוף ישלחו אותנו למטבח. מדהים

      • פעיל תנזים מהר גריזים

        ההבחנה הכה מדוייקת שלך על כך אני מבריק לא עוזרת כהוא זה להכהות את הטעם המריר ציני של דברייך.
        ברור שאני אשלח אותך למטבח , זו דרכו של עולם.
        חוצמזה , או סי די זה מצב שעל רופאים לאבחן , יותר מדי נזק קורה בגלל שאנשים שמים עצמם מומחים לדברים שאין להם שמץ לגביהם , ועוברים , בגלל דאגה ואמפתיה מסתם פסיכולוגיה בגרוש לפגיעה של ממש.

      • וברוב המקרים עדיף שכך…ולו רק שלא נצטרך לנקות אחריהם

    • עלית

      בתור מי שהאקס שלה היה פועל נקיון אובססיבי, מכור לאקונומיקה, מקפל חולצות בעזרת
      סרגל-זוית, משפשף פנלים ומבריק חלונות, והכל בכרטיס אחד (כיוון אחד לגיהנום…), אני קובעת חד משמעית שיש חולי-נקיון משני המינים, ובכל אופן – במקרה שלי, כל קשר בין האשה למטבח – הוא מקרי בהחלט עד מעורר חלחלה…

      • שלומצי

        לצערי הרב, ואולי באמת צריך לבדוק מאיפה זה בא ולמה, הפרעות שקשורות בניקיון, או כפי שהגדירו כאן – טקסים של ניקיון לשם כינון תחושת שליטה הם משהו שאפשר להגדיר כנשי. אני זוכרת את אמא שלי מכריחה אותנו לנקות את הספרים על שני צידיהם בסמרטוט לח, והיו שם הרבה ספרים.. גם קירות היינו משפשפים אחי ואני ועוד כהנה
        היא באמת הייתה בקטע קשה. זה קצת עבר עם השנים

        ואני גם רואה את עצמי ואת החברות שלי. ברגע שאנחנו קצת בלחץ, תקופת מבחנים, ענייני בחורים וכו’ הדבר הראשון שקורה זה סדר וניקיון בבית, בארון, בכל חור שלפני כן לא עפעפנו לכיוונו.
        לא מכירה בנים שזה קורה להם

        • שלומצי,
          זה שזה יותר קשור לנשים גם כן קשור לזה שזה עובר מאם לבת… בעיקר אצל אמהות שלא חושבות שגברים יודעים לנקות משהו כמו שצריך.. וזה בא להן כמובן מהאמהות שלהן, שלא העלו בדעתן שהגבר צריך לנקוף אצבע לנקיון..
          אז הגברים מוצאים להם אובססיות קומפולסיביות אחרות, כמו גירבוץ בלתי פוסק, או מילוי טוטו, או ניקוי, אבל של המכונית ולא חס וחלילה של הבית… בכמה נשים נתקלת ששריטה על הג’נט עושה להן ויברציות של חרדה?? ובכמה גברים??

          ואני יודעת שזה לא מצחיק. אבל זה גם לא בהכרח נשי. רק מנקים משהו אחר. כל אחד והטריטוריה לה הורגל מילדות, ועליה הוא שומר ביקה-פוציות חולנית.

        • שלום רב,
          לפי דעתי קקי הוא הגורם המרכזי בחיינו!!
          1. קקי זה טעים.
          2. קקי זה רך חמים ונעים.
          3. קקי זה פריט לבוש הכרחי.
          4. הקקי שלך הוא הקקי שלי.
          5. 100 גרם של קקי חום ומלוח מהווה כ- 12% מתצרוכת החלבונים והויטמינים של אדם מבוגר
          ליום.
          6. ניתן להלביש קקי בבגדים כך שהוא יראה כמו מוני מושונוב או שימי ריגר (בלי שפם!!!).

      • פעיל תנזים מהר גריזים

        אל תטעו , בזה ששלחתי מישהי למטבח ,
        לא היה בזה משום הודאה בנחיתות גברית בתחום מסויים.
        אפילו לבשל ולנקות גברים יכולים יותר טוב , אבל יש עניין של סדר עדיפויות , אז אנחנו מעדיפים לעשות מלחמות ולגרבץ מול משחקי כדורגל.

  2. רונית,
    ממש לא נעים לי, ובייחוד שמדובר בימי חג הפסח – חג הנקיון
    אבל המצב הרבה יותר גרוע.
    האם ישבת פעם בשמש והבטת, אבל מקרוב, על האוויר?
    כמות האבק והחיידקים, שמתרוצצת באוויר היא עצומה.(על קרדית האבק כבר שמעת?)
    זה ממש מפליא שאנחנו (בייחוד בת”א המזוהמת) לא מקבלים מחלות כל יום.
    פעם , גם אני ניסיתי להלחם בלכלוך ובעיקר באבק, שמטריף לי את המוח.
    אי אפשר. מה שלא עשיתי, לא הלך.
    מפלס האבק עלה ומפלס מצב רוחי ירד פלאים.
    חוץ מלגור בדירה השוכנת ממש ממש “מאחורה” ועם כמה שפחות חלונות,
    יותר מזה, אי אפשר.
    נסי להשלים עם המציאות ותמיד, אבל תמיד, קחי איתך משקפי שמש כהים.
    אגב, למה תה עושה סחרחורת?

  3. מוריה

    מאוד מאוד לא נוח.
    מאוד.

  4. מיס אלוהה

    יקירתי
    את מופרעת!!!!!:))))))))
    מעניין אותי כיצד את מתייחסת לכל נושא הסקס…..לא התייחסת אליו בכתבה, אולי משום שתחום זה מזוהם עד כדי כך שלא ניתן לכתוב עליו אפילו?
    אני חייבת לומר לך שאני משתינה במקומות ציבורים בלי לתלוש פיסות נייר טואלט, דורכת כמעט כל יום על חרא/ג’וקים/בוץ ומה לא, לוחצת ידיים של עשרות אנשים בשבוע ולא רוחצת אותן מייד אחרי והפלא ופלא – אבל שום טפיל לא חודר אלי!!!
    אגב, האם לפני מציצה את דורשת מהבחור ללכת לשטוף את החור?…..

    • אלה הנקיות הכי מופרעות במיטה. מניסיון

    • צילי וגילי

      צגידו, יא חולי נפש מופרעים שכמותכם… גם ממאמר על נקיון אובססיב-קומפולסיב אתם ישר מגיעים לסקס?
      יש משהו בעולמכם הצר כעולם נמלה, ש ל א מתקשר בחיוג ישיר (012 ?) לסקס?

      מי יתננו עוף.. רצוי בתנור… ושהוא ינקה את התבנית אח”כ

    • בועז כהן

      אובססיב-קומפלסיב דיס-אורדר

      הפרעת תיפקוד שגורמת לכפייתיות אובססיבית בנוגע למשהו.

      הפרעה נפשית זאת, שמתבטאת בנקיון קיצוני כפי שאת מתארת, מבטאת משהו עמוק יותר ודורשת טיפול מקצועי.

      • תפרחת

        סלח לי יקירי, אבל נראה לי שהגזמת.
        כמו שציינתי כאן לאחרים, לכולנו יש את הסטיות או החרדות שלנו (אני מדברת על עצמי, אבל אני בטוחה שגם לך בועז, וגם לך הקוראת יש אי אלו חרדות למינהן). לכל קוסית כמעט יש הפרעות אכילה, לכל גבר יש חרדות ביצוע, כל מנהל הוא וורקוהוליק. ככה זה בחיים, אם כולם היו הולכים לטיפול לכל OCD שכזה פסיכולוגיה היתה מקצוע יותר נחשק מהיי-טק (אולי היום כבר לא 🙂 ) או מעריכת דין.
        מכות חשמל, סמים חוקיים וספת פסיכולוג לא פותרים את הכל, אם כי זה נחמד לפעמים שמישהו אחר שומע את הצרות שלך. אם כי לא הייתי בטוחה שהייתי מוכנה לשלם בשביל זה 🙂

        כל עוד מישהו מתנהג לפי המוזרות שלו בביתו, ולא מפריע לאף אחד לא צריך ישר לצעוק עליו שילך לטיפול. אישית הייתי שולחת את כל המתנחלים לטיפול, הם יותר מפריעים לכלל הציבור בגלל המוזרות שלהם.

        בברכת
        כולנו באותה סירה
        תפרחת

  5. ענבל

    אבל נראה לי שאת מתארת כאן תסמונת קצת חולנית שהיטיב לשחק ג’ק ניקולסון בסרט המשובח “הכי טוב שיש”-זה טוב שאת בעד נקיון ומתאמצת לשמור על סביבה אישית נעימה ומטופחת אבל לדעתי מדובר בצורך כפייתי,אובססיבי שאינו ניתן לשליטה לנקות.
    אני באמת לא מנסה להעביר ביקורת אבל שתדעי שיש דרכים להתמודד עם הקושי העצום הזה (ואני בטוחה שעבורך זהו קושי עצום כיוון שאנו לא חיים בחדר סטרילי אלא בעולם קצת מאובק,ומלוכלך לפעמים ומזיע ולא תמיד מריח מסבון ואקונומיקה). יש אנשי מקצוע שיכולים לעזור. שיהיה לך רק טוב!

    • רויטל

      כן, כן. צודקת.
      בעיה כזו לא מצריכה כתיבת מאמר
      אלא טיפול
      ומהר.

      ברצינות אני אומרת את זה. כל הקרצוף המטורף הזה רק מחלות יביא לך. גם לשאוף אדי אקונומיקה זה לא בדיוק בריא. הרייאות שלך אולי יהיו נקיות יותר, אבל ידפקו תוך זמן קצר.

      הסטריליות יתר הזו שאת סובלת ממנה היא נוראית לדעתי. לפי התיאורים שלך, ולא ברור לי אם זה בצחוקים או לא, כי לא מצאתי שם יותר מידי פניני הומור, זה גובל בכפייתיות.

  6. ילדה

    דחוף לפסיכולוג

  7. אגרופובית

    מה שיש לך כנראה (אולי זאת סתם השערה אני לא מנסה לדאגנז אותך
    אל תבהלי) זה OCD
    Obsessive Compulsive Disorder
    אני מכירה את זה לא מעצמי, אלא מחברה טובה, שגם אצלה כמעט כל דבר
    מלווה ברצון לנקות, להוריד את הטומאה.
    אני מכירה את מה שאת אומרת על הרחוב ומזדהה עם זה מאוד.
    הטינופת והטומאה שאת מדברת עליהם, לפחות אצלי הם לא מתבטאים מפחד
    חיידקים, אלא מפחד אנרגיות קשות ורעות של האנשים ברחובות.
    אני כמעט ולא יוצאת מהבית בגלל זה, קשה לי לראות את הרוע והאנרגיות
    הקשות שמשתוללות ברחובות ללא מעצורים.
    מבחינתי, אנשים ברחוב הם כמו החיידקים שאת מדברת עליהם. מטמאים,
    את הטוב, הרגש, מחפשים להפיל אותי, לא לתת לי לחיות.
    אני אדם בלי עור, כלומר יש לי עור, אבל כל דבר יכול לחדור דרך המעטפת
    ולהפיל.
    התסמונת שאת מתארת, היא משהו שאכן מלווה מגיל מאוד צעיר, גם אצלי
    החשדנות הזו כלפי אנשים זכורה לאמא שלי עוד מגיל שלוש.
    זה לא משהו שמתחיל פתאום, זה רק מתעצם עם השנים.
    מה עושים?
    אולי צריך לחשוב על הגנות מסויימות. זאת אומרת לרקום בדמיון גם את
    החיידקים הטובים שנלחמים ברעים?
    לא יודעת.
    גם אני מחפשת פתרונות.

    חזקי ואמצי.

    • אגרופובית

      ועוד דבר: OCD
      זו בהחלט הפרעה שמצריכה טיפול, אפילו טיפול תרופתי בפרוזאק יכול להפחית
      את המינונים של החרדה שבעקבותיה באים הטקסים לטיהור, כפי שאת מתארת
      בכתבה. ולא, את לא חולת נפש. ממש לא. זאת הפרעה מסויימת כמו שיש
      אנשים הסובלים מאגרופוביה ודכאון והם אינם חולים. כמעט לכולנו יש איזה תיק
      שאנחנו סוחבים איתנו וזה ממש לא אומר עלינו שאנחנו לא אנשים בריאים ומתפקדים.

      יש תקווה.

      אגרופובית.

      • רוני

        אתם זוכרים בטח את הקטע ב”שלושה בסירה אחת”, שבו הוא מגלה שיש לו סימפטומים של כל המחלות, חוץ ממה שקראו לו בתרגום עווית הרחם, ולמעשה היה במקור ברך המשרתת, אני מתעצלת לאיית?
        ככה ממש אפשר לראות, איך כל מי שקורא את הסימפטומים של ההפרעות הנפשיות, מוצא את עצמו, אם לא בכולן, לפחות פה ושם. הכל עניין של מינון. תנסו פעם, תראו.
        ולא, אני לא מפחיתה מעצמת הסבל שעניין כזה יכול לגרום כשהוא בא בגדול. אני רק אומרת, זה לא עד כדי כך אחר. זה שונה במינון. זה הכל.

    • דקדקן

      האם יש לך פחד מפני חקלאות?

      אם מה שיש לך הוא חרדה מה”חוץ”, את סובלת מאגורפוביה, לא אגרופוביה. לפחות את התסביכים שלך תאייתי כמו שצריך.

      • אגרופובית

        סובל מההפרעה הקשה ביותר שיש לאדם: רוע לב.
        ואת זה כנראה שאי אפשר לרפא.
        עצוב.
        🙁

      • זה שיודע לשאול

        תגיד לי, אתה ישן טוב בלילה
        אחרי שאתה משאיר לאנשים הודעות נבזיות כאלה.
        אנשים כמוך צריכים לסבול מאגורופוביה, ככה כולנו
        נוכל להסתובב בחוץ רגועים יותר.

        גם כן דקדקן.
        אטום, טפש, רשע וחסר רגישות, אני הייתי מכנה אותך.
        לא דקדקן.

        • זוקי

          אבל האמת היא שהוא צודק.
          נמאס כבר מכל הזילות הזה של הפסיכולוגיה.כל אחד שקרא איזה חצי ספר חושב שהוא פתר את חידת נפש האדם.אנשים משתמשים סתם במושגים בלי להבין.
          אגורפוביה זה מהמילה “אגורה”,משמע שוק. ואגרופוביה זה באמת פחד מחקלאות…
          ולעניין המאמר: אובססיה קומפולסיבית זה בכלל לא מצחיק וזו בעיה רצינית.פסיכולוג זו לא בושה…

          • זה שיודע לשאול

            צודק או לא צודק, לא מעניין אותי. מבחינתי טעויות בכתיב או בהגדרה לא מצדיקות עליהום
            כזה ורשעות כזו. אני בטוח שגם הוא לא יודע הכל, וגם לו יש לפעמים טעויות. קצת רגישות. אגב מההתרשמות שלי, היא דווקא ידעה יפה מאוד לנתח את הבעייה. אז יצאה לה שגיאה,
            זה ממש לא אומר כלום. גם אני עושה טעויות ושגיאות לפעמים. אפשר לתקן בלי לפגוע.
            מצטער, אבל לא מקובלים עלי בכלל חוסר הרגישות והאטימות שלו.
            ולגבי הזילות של הפסיכולוגיה, טוב מאוד. הגיע הזמן שמישהו יוריד את הפסיכולוגיה
            מהענף הגבוה של הקדושה עליה היא יושבת, אל העמך.

            • יש הבדל בין להוריד את הפסיכולוגיה למעמד נורמלי,לבין העובדה שאנשים סתם זורקים מושגים ותיאוריות בלי להבין.אדרבא,שכולם ידעו הכל בפסיכולוגיה,אבל שידעו…

              • זה שיודע לשאול

                סלח לי שוב זוקי, אבל חוץ מלהתבלבל ולהוציא ו מהמילה אגורופוביה, אף אחד לא עשה שום טעות. המושגים לחלוטין מדוייקים, סמוך עלי. אני למדתי את הנושא לתואר שני;מה גם שלומר לאדם משפט כמו: “תלמד לאיית את התסביכים שלך”; זאת פשוט רשעות לשמה, אטימות לב, ואולי גם חסך קשה באינטיליגנציה רגשית. יכול להיות שהוא דקדקן, אבל הבנתו בנפש האדם ורגישותו לאחרים,שואפת לאפס.

  8. סוכריה

    הלו, תרגעו, סה”כ מאמר שכתוב טוב
    גם אף אחד לא אמר שהכותבת נתארת את עצמה
    אני אהבתי והזדהתי

  9. תפרחת

    טוב נו, לכולנו יש הפרעות אובססיביות כלשהן, אבל שאלה לי אל כותבת המאמר ואיסטניסטיות כמוה? סקס. מה עם סקס?
    ידוע לכולם, שדווקא אותה חוויה היא אחת מהדברים הפחות איסטניסטיים שיש. אבל מה, כיף.
    דילמה.

  10. רוני

    זה עד כדי כך מבהיל, שאפשר רק לעמוד ככה, מהצד ולמעלה, בזוית, להסתכל ולהגיד, אוי את, באמת. לכי לפסיכולוג.
    מיס אלוהה אולי גם לא רוחצת ידיים אחרי שהיא בשרותים. לבי לכל אלה שלוחצים את ידיה מדי יום. אבל גם המקום ה”נורמלי” כולל כל מיני אנשים שטורחים לרחוץ ידיים פה ושם, שמלקקים חורים של תחת רק אחרי שהם נרחצו (בסבון. תארי לך), וגם את הרבות מאד שלא יכנסו לשרותים ציבוריים בכלל, או שיעשו כל מה שהן יכולות לא לגעת, וגם את אלה שכן מוטרדות מטינופת, ברמה רציונלית יותר או פחות.
    ואובססיות, אם לקרוא לילד בשמו, יש מכל מיני סוגים. להכנס ללופים של הוא יתקשר או לא יתקשר יכול להגיע עד רמה של אובססיה, להיות תקועה עם מחשבות של כמה אני רזה או לא רזה יפה או לא יפה, יכול להגיע למקום הזה בדיוק, ולהיות עסוקה ללא הרף בכל אישו אחר, יכול להחשב גם (לרחיצת הידיים קוראים פעילות קומפולסיבית. האובססיה היא ברמת המחשבה, אבל מי סופר).
    האבחנות לגבי הכותבת נראות לי מגוחכות קצת. אמפתיה לסבל, אם יש, אצלה או אצל כל מי שהיא כתבה עליו, יכולה להיות התחלה סבירה. לשלוח את כל מי ששונה לפסיכולוג ולהגיד, לא אני לא אני, זה, אההממ, חשוד משהו.
    ויאללה, תתנפלו עלי, אני בסביבה.

    • אגרופובית

      זה נכון שלכולם יש אובססיות שונות. אבל השאלה המהותית היא אם אכן
      אפשר לחיות איתם בשלום ולהמשיך לתפקד. אם התשובה היא כן, אז אחלה.
      אם התשובה היא שהאובססיות משתלטות על החיים, ומפריעות בתפקוד היומיומי
      אז כאן יש כבר בעייה שמצריכה טיפול.
      זה הכל. אף אחד לא שלח אף אחד לאף פסיכולוג. טיבן של תגובות, שהן
      מעלות השערות כלשהן, והיא תיקח מהתגובות את מה שבא לה ומה שנראה לה.
      ומה שמתאים לה.
      בברכת חג שמח.

      אגרופובית.

  11. רויטל

    כולכן מוזמנות לקרוא את הספר המצוין “*על העיורון*” של ^זוז’ה סאראמאגו^.
    אחרי שתשרדו את התיאורים שיש שם, אני בטוחה שתקבלו פרפורציות.
    ואז, הטינופת של תל אביב תהיה קטנה עליכם.

  12. סקרן

    אותי מעניין לדעת מאיפה נובעות הפרעות כאלו?

    • אגרופובית

      טקסים שונים הם בעצם הגנות על חרדה. כשאדם מרגיש חרד ולא מוגן, הוא
      מפתח כל מיני טקסים על מנת להרגיש קצת יותר בשליטה.
      כביכול: אם אני מנקה את עצמי, ועושה טקסי נקיון שלוש פעמים ביום, אני באיזה
      שהוא מקום מגנה על החרדה שלי. אני “כביכול” בשליטה.
      כמובן שזו אשלייה מסויימת, כי הרי אנחנו אף פעם לא ממש שולטים במה שקורה
      בעולם שמחוץ לתחום שלנו, ולפעמים גם לא במה שקורה בתוכנו.
      אבל אני חושבת שהטקסים והנוירוזות השונות שהרבה אנשים לוקים בהם, הן למעשה מנגנון שבו הנפש נעזרת כדי להגן על עצמה מפני תחושות של חרדה וחוסר שליטה.

    • נוירולוג עלק

      חוסר שווי משקל כימי במוח.

  13. זה שיש בבית בית שימוש
    לא אומר שצריך לשבת שם עם האורחים
    זה היה מאמר על קקי של כלבים או שהכוס של אליהו שוב עלתה לי?

  14. מוריה

    העולם משוגע, באופן כללי, אתם יודעים.

    קראתי פעם שקהילת חולי הנפש בישראל (עם כל הווריאנטים של הפרעות) כוללת קרוב לעשרים אחוז מהאכלוסיה. זה נתון מאוד מעניין.

    נוכל לומר שזה מסביר הרבה מהטירוף פה, ונוכל לאמר שביחס לטירוף המערכות הכללי שיש פה – אלו אחוזים מאוד נמוכים. אני מוצאת את עצמי תוהה לא אחת איך זה יכול להיות שאין כאן יותר הפרעות חרדה בהתחשב ב”מצב”. על כל פנים, כנראה שאחוז תחלואי הנפש לא ממש משנה לכאן או לכאן, או אולי אפילו תורם.

    אז מדוע יושבים כל אותם אנשים בארון עם עצמם ועם שכמותם ומעט מי שמוכן לקבל את המורכבות שבמחלות הנפש? זה הכרח, כמובן, מפני שכמות הסטיגמות וחושך הדיעות בנוגע למחלות נפש לא יאפשרו קבלה חברתית של אנשים כאלו, למרות שהם בעצם, כאן איתנו, כבר עכשיו. הם? אנחנו. לכל אחד יש הפרעה כזו או אחרת. עניין של מינון, כמו שאמרו כאן אחרים, עניין של יכולת לתפקד עם ובמגבלות.

    ישנם לא מעט אנשים שחיו חיי גדולה עם מחלת נפש או בגללה, הפרעת אישיות דו קוטבית למשל (מניה-דיפרסיה, או BPD), הניעה לא מעט גלגלי קדמה: החל מווירג’ינה וולף, מוצארט, וכלה בחוקרת קיי רדפילד ג’יימיסון, שספרה “נפש לא שקטה”, מומלץ בחום על ידי כותבת שורות אלו. רבין ז”ל והתמוטטות העצבים שלו הוא דוגמא טובה, ומצד שני גם הנרי השמיני והדימנסיה שלו (בעקבות הסיפיליס), אומרים שאל קפונה הושפע מסיפיליס מתקדם גם הוא, ורייגן והאלצהיימר, צ’רצ’יל והכלב השחור שלו (הדיכאון)…

    במקביל, חיי גדולה, או חיים “סתם” לא מבטיחים אושר. האם חולי הנפש מאושרים? איך ניתן להשיג איזון שמאפשר תיפקוד עם מוגבלויות? עד כמה איזון הזה תלוי ביכולת של החברה להכיר במחלה ובהיותה מגבלה ותו לא? לא יפתיע אותי לשמוע שעצם הצורך לשמור על סוד מקשה לא מעט על ההתמודדות עם מחלת נפש.

    סתם כקריאה משכילה – ישנה קהילה גדולה ותומכת לבריאות הנפש ביואל, רוב משתתפיה הם, לא במפתיע, אזרחים מן השורה. נסו ותיווכחו.

    http://www2.iol.co.il/communities/MentalHealth/

    • תפרחת

      לא מבינה מה הקטע שלך, ואיך מרשימה על מוזרויות קטנות של החיים את מקשרת ישירות לחולי נפשי.

      אני בטוחה שלך אישית יש יותר ממוזרות אחת, אבל לדחוף אנשים עם פרנויה למחלת נפש (זאת אולי המחלה – האם אני משוגעת? האם אני *לא נורמלית*?) די, אנחנו כבר כמה שנים אחרי תיכון, הבנו שאין נורמלים, ורוב אלו שנראים נורמלים הם המשוגעים האמיתיים, רק שחקנים יותר טובים.

      בדק בית, אמרתי?

      רק בטוב,
      תפרחת

      • מוריה

        מעניין מאוד.
        אני לא אמרתי שומדבר על חולי הנפש במאמר, כלום. למען האמת הוספתי את זה כהרהור על כל המסקנות שכולם קופתים אליהם (“טיפול”, OCD, וכדומה).

        למה מעניין? רמת האגרסיביות בה הגבת, למשהו שלא נאמר על ידי.

  15. שלומצי

    אכן יש משהו סיזיפי בחיינו. כל הזמן צריך לאכול – אבל את האוכל מחרבנים ושוב רעבים. משקיעים זמן יקר ברחצה / גילוח / תמרוקייה ואחרי כמה שעות שוב מסריחים וזה מעייף. כל כך מעייף. ואנחנו תקועים עם הטקסים האלה לתמיד. גם בלי קשר ללהיות איסטניס או לא

  16. ליטל

    בולטים. בייחוד כשבעקבותיו את לא מצליחה להירדם בלילה, ואו לישון בשעות נורמליות, ואו לחיות חיים סדירים – אבל אני לא מתלוננת.

    בכל מקרה, אני חייבת להגיד שקיבלתי פרופורציות על החיים שלי מהמאמר הזה. אני הייתי בטוחה שאני זו ההיא שחיה בשקט נפשי של חתולה מיוחמת, אני זו ההיא שהמתח יקרע אותה יום אחד, ואני זו ההיא שמתאמצת, באמת מתאמצת, להיות שפויה בעול כורחי אבל לגמרי לא מצליחה. תראו מה זה – מסתבר שטעיתי.

    יקירתי, אני אגיד לך מה שאמרו לי הרבה מאוד פעמים ואף פעם לא הצלחתי להפנים (למרות שעכשיו מתגלה הסיבה האמיתית, אני שפויה יחסית, לא כמו שהאנשים הרעים עם החלוקים הלבנים אמרו) – קודם כל, תרגעי (ותודה לשירי אמי הרוחנית).

    עכשיו תנשמי עמוק, תתחילי ללמוד יוגה ולתרום לאיכות הסביבה (?), ואולי אולי, אם ירצה השם יום יום ביומו – תהי קצת יותר שפויה והרבה יותר רגועה.

    וכן, מאוד מצחיק אותי שאני זו שצריכה להגיד את זה.
    🙂

    • תפרחת

      מסכימה לגמרי.
      שקט נפשי מגיע קודם כל מעצמך, כל “דאוס אקס מכינה” שנפיל על חיינו אולי ישפר את הסימפטומים אבל לא את הסיבה, והיא הבעיה.

      יוגה זה מצויין. כדאי שאלך לישון. אני קרועה.

  17. תפרחת

    אני לא בטוחה שבשפיות עסיקנן.
    לכל אחד (בדוק מתוך מדגם לא קטן של אנשים שהיו קרובים אלי) יש את המוזרויות הקטנות שלו, השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם זה.
    להרבה אנשים קל כאן לדבר על מידה של חוסר שפיות, על זה אני רק יכולה להגיד, חבר’ס תעשו בדק בית. אני משוכנעת שגם לכם יש איזושהי מידה של אובססיביות על עניין זה או אחר.

  18. רונית

    הפסיכולוגים, אבל – צר לי – בעיקר הפסיכולוגיות ששלחו אותי לטיפול תודה. באמת תודה שגיליתם לי מה זה OCD, קולומבוסיות יקרות. אבל קודם כל תה עושה סחרחורת זה לא רפורטז’ה. אולי זה חרא של טקסט אבל זה טקסט. אם תרצו – סיפור. בכל אופן לא רשימת סימפטומים. כן, יש שם גרעין של אמת. ולא, זה לא הפרעה ברמה הקלינית. בסתיו האחרון לא עזב אותי שותף. בסתיו האחרון בכלל נולדה לי ילדה. מבעסות היו התגובות של רובכם.
    עמדתי מול המראה והסתכלתי ונתתי גם לכם להציץ. ואולי טעיתי.
    ולעצם ההפרעה, כי כן יש שם משהו, כתבה אגורפובית שהמקור לאובססיב קומפולסיב דיסאורדר הוא חרדות. ברור, לא? העולם הוא מקום די מחריד. ומפחיד. החיים שלנו שבירים. ומה זה דת או מסורת אם לא אוסף של טקסים כפייתיים, חוקים מדוקדקים עד לרמת הפסיק שאומרים לך מה לעשות והכל כדי שנחשוב אולי לשנייה, נשגה באשליה שיש לנו איזושהי שליטה על משהו. ואין לנו
    אז כן. אני מלאת חרדות. ופחדים. דווקא לא מלכלוך. פוחדת מהכביש, ממחלות, מאי אהבה. אני פוחדת ולא מתביישת בזה. אז אם אתם רוצים לחיות בגטו של אנשים מושלמים נטולי פחדים, שלום. אני כבר לא כאן

    • תגידי

      מה באמת חשבת? איזה תגובות חשבת שתקבלי למאמר כזה?
      חיבוקים רצית? תמיכה ואהבה? אנשים זה רוע, ורוע ואנשים הולך ביחד. ולגבי העניין הפסיכולוגי אם זה כל כך ביאס אותך אז סימן שיש שם משהו. ואם את רוצה להמשיך לחיות אם חרדות כל חייך זכותך. ולא – לא כולם חיים ככה עם הפרעות וחרדות. שתדעי. ולהבא הייתי מציע לך לא לכתוב מאמרים אם את לא בשלה מספיק לקבל את התגובות שבאות איתם. שלום ותודה.

    • לילית-נסיכת האופל

      את חכמה, ואמיצה.
      הכתיבה שלך היא יפה, קולחת ורהוטה.
      סליחה על קלישאת ה”אוהבים אותך” של קבוצות התמיכה הקונבנציונליות לאנונימיים למיניהם, אבל אני מביעה בזאת את תמיכתי והזדהותי הכנה, לאו דווקא לסימפטומים הלא מוכרים לי, אלא לאנושיות שלך ולגודל החשיפה. 🙂

    • מה רע בטיפול?

    • רויטל

      ואני רציתי להגיד לך, שאין מה להיעלב כאן.
      גם אני הייתי מאלה שישר אמרו טיפול. כי ככה האוטומט שלי פועל, מה לעשות.
      ואם אני הייתי כותבת מאמר שלם על נגיד פחד שלי לציור אינטימיות עם בנזוגי שיחיה, ואי היכולת שלי לקיים איתו יחסי מין ולחוות אורגזמה, מה, לא היו כאן כולם שולחים אותי לאיזה מטפל טוב שככה ירכך את העכבות שלי ויפתור לי את הבעיות נגיד אם יש?

      הרי הנה את כאן מביאה את האיך שאת מול הראי בבוקר, וכותבת על זה תשע מאות מילה, ואני לא זיהיתי שם סיפור, זיהיתי שם מצוקה, שאגב כתובה טוב מאוד, על זה אני לא מתווכחת. המאמר הזה באמת כתוב מצוין, אבל מצד שני אמרתי יואו, יש לה קצת בעיה ככה, אולי כדאי לבדוק מה יש מאחורי הסטריליות יתר בחייה. זהו, לא באמת כי אני חושבת שאת קוקו או שמשהו לא בסדר ביג טיים, סתם כי זה משהו שעובדה שזה מפריע לך להתנהלות היומיומית, ככה לפחות אני קלטתי מהמילים שם. ואם למשל את כבר מחליטה לשבת ולכתוב על זה ולפרסם את זה באחד מגזיני המשים המקוונים הכי פופולריים בארץ, מין הראוי שתביני שגם ריקושטים יעופו לכיוון שלך ולא רק משפטי אנחנו אוהבים אותך רונית מהסוג של קבוצות תמיכה במתנ”ס הקרוב לביתך.
      אסיים בברכת חג שמח כשר ונקי, והמון בריאות אינשאללה לך ולבני ביתך.
      שלך,
      רויטל.

      • רויטל,
        לא זכור לי שבמאמר שלך שבו כתבת על כמה שאת שמנה ועגולה כמו פרה, רוב המגיבים שלחו אותך לשומרי משקל או לסטודיו סי. אז תשאירי את הנדיבות שלך לעצמך ואל תשלחי את הכותבת לטיפול,היא בטח כותבת יותר ממך אז אל תקנאי.

        • איך אתה יכול להשוות בכלל השמנה לאובססיה קומפולסיבית

        • בלי להכיר תמאמר שלה, רק מהתגובות שלה שקראתי פה ישר ידעתי שהיא שמנה. פרה וגם בטח מכוערת

        • רויטל

          את מוזמנת לקרוא שוב את התגובות, כי הזכרון שלך מטעה אותך.
          היו שם המון רעיונות, כמו ניתוח לקיצור קיבה, דיאטה כזו או אחרת, דיאטנית וכו’.
          היו שם גם המון אמירות זולות ומכוערות שבחלקן הואשמתי בשנאה עצמית, תסכול, מרירות ומה לא.

          דבר שני, אני לא מקנאה, כבר ציינתי שהמאמר כתוב מצוין

          דבר שלישי, תודה על הבגרות והברכות. תמיד נעים להגיע בבוקר ולקרוא מה חושבים עלי.

          שלום ותודה.

  19. חברה של קוקה

    תשמעי
    קודם כל תנחומיי
    שנית, במקרה פסח עכשיו – צאי לך לאיזה פסטיבל שבטי בטבע- קמפינג, מקלחות משותפות, אוכל מסירים ענקיים מפוייחים ושירותי שדה…
    אם לא תמותי מזה זה רק יוציא אותך יותר חזקה ומחושלת, חוצמזה מה יש לך להפסיד? נשמע כאילו את דיי סובלת גם ככה.
    בהצלחה
    הייתי לוחצת לך יד אבל לא שטפתי והמקלדת לא כל כך נקיה

  20. בורקסית

    אני מצטערת אבל האובססיביות לניקיון קצת מפחידה.
    לפעמים אני תופסת את עצמי, צועקת על אנשים שהם מפזרים חיידקים. אני לא יודעת אולי
    זה הפחד מהדבקות באיידס ומחלות זיהומיות שונות…
    בכל אופן, מה שהצעת בסוף הכתבה, שהכל יהיה סטרילי ונקי, אני שותפה
    לחלום הזה. הלוואי והיה לנו עולם כזה נקי וטהור..
    סליחה מראש על האידיליה הנוצרת כאן, אבל אין מה לעשות
    זה יפתור את הכל
    לא?

    • מה פתאום, מה יפתור, תמיד אפשר למצוא איפה החיידקים, בלה בלה.
      אחר כך חשבתי, נגיד, נגיד באמת עולם פלאי, ניקיון לא בעיה, הרי אם התאוריות תופסות, יקומו מחשבות אחרות. תקום מערכת אחרת לכסות על. ואז, בסוף, נזכרתי שדוקא הכי עובד במקרים האלה ביהביוריסטי. המקרים האלה אני לא סופרת רונית או מי שכאן כתב, כי לא מכירה, רק תאורטית, מחשבה תאורטית, איך דווקא עם פוביות ואובססיות, איפה שכאילו האמונה שלי יושבת כל כך יפה, שם התאוריה די נופלת.
      אז אולי באמת עולם נקי יעזור. גו פיגור.

  21. יהושע זנגויל

    אין פלא שאין תגובות כבר ב”בננות” ושכל הטובים נעלמו. פשוט משמים להחריד.
    מספיק. די. חלאס. קאפוט.

    • רויטל

      זה לא אנחנו, זה הוא הלך ולקח איתו את שלל דמויותיו.
      והנה, ראה איזה פלא.
      קצת שקט תעשייתי.
      מה רע?

      לפחות אני יושעת שהתגובות שכן מצויות כאן אותנטיות וכנות, ולא איזה ריב של בועז עם עצמו.

      • רויטלי,את תמימה…
        בועז הוא לא היחיד עם שלל הדמויות. לא חסרות כאן תגובות שנכתבו ע”י אותו אחד עם 6-7 שמות שונים.
        אבל המינון ירד.בזה את צודקת.

      • למה, מישהו מתגעגע אליו? כזה צדקני ומשעמם

        • ביום שבו יהיה לך עשירית מהחוכמה ויכולת הכתיבה המופלאה שלו, אפשר יהיה לדון בענייני צדקנות ושיעמום. עשינו עסק?

          • חוכמה ויכולת כתיבה לא עומדים בסתירה לצדקנות, למוסרנות, למרובעות של בועז כהן
            פעם היה אופנתי נורא לאהוב אותו פה באתר, כל הבנות אוננו עליו ועל היציאות השיוויוניות עלק שלו. אבל לא עוד. לדעתי הוא צדקני וזו תכונה שאני שונאת

            ואתה, מה אתה מלקק? או שזה בועז כהן מסנגר על בועז כהן

            • הלו, הלו = ראשית, RAIN היא גברת, לא אדון. קצת כבוד

              ושנית – אני מלקקת כשבא לי, כי טוב לי אוראלי, אוקיי?

              ושלישית, אני לא ממש מכירה את ההיסטוריה של האתר ולא בדיוק איכפת לי מי אוננה על מי פה, אבל טקסטים אני יודעת לשפוט ואבחנות טובות הן שמי האמצעי

              ורביעית – לשנוא? על זה שבן אדם כותב בבננות, לשנוא? לא טיפונת נסחפת…?

  22. מועמר האיש והחזון

    אז מה היה לנו פה?
    קודם כל היה קטע שכתוב יפה לטעמי. ואז הגיעו התיאורטיקנים: גברים מצחצחים ג’נטים, נשים למטבח, אבחנות בחינם לרונית, ואיך לא – סקס. סקס הולך כנראה עם כל דבר.
    אני לא פסיכולוג, וגם כשאני עושה אבחונים לאנשים, אני לא עושה את זה דרך האינטרנט, ובטח שלא בחינם. יש לי משפחה לפרנס.
    חשבתי רק להבהיר למי שמעוניין, שבתעודת הזהות שלי רשום “גבר” (אשתי אומרת שלפקיד במשרד הפנים היתה טעות), והג’נטים של האוטו שלי מעניינים את התחת שלי. גם כדורגל בשבילי זה משהו שאני מבין בו בערך כמו בתורת הקוואנטים.
    וחוץ מזה שהקטע כתוב יפה, ובהנחה שהכותבת הכניסה קצת מעצמה לתוך המילים, כי אז נראה לי שיש כאן איזושהיא אי נוחות מהמצב הקיים.
    אז תרשי לי רונית, לאחל לך שיהיה לך קל עם זה, ואני לא שולח אותך לפסיכולוג.
    אה, וחג שמח כמובן.

    • אייל ב.

      אני ממש לא מבין למה כולם פה רואים במילה פסיכולוג מילת גנאי? אנשים בריאים ונורמלים הולכים לטיפולים אצל פסיכולוגים, לאמריקאים יש שרינקים משלהם, מה הזוועה הגדולה בלהגיד למישהו ללכת לפסיכולוג אם יש לו בעיה שמציקה קצת ? רק בישראל כנראה, עדיין רואים בטיפולים פסיכולוגים בושה ומשייכים זאת לתחום מחלות הנפש.

  23. הרבה ברכות לאומץ ליבך על העלאת הנושא הנ”ל.
    לעניות דעתי ישנןן המון בנות ,שמניסיוני הרב בענין מביעות רגשי דחיה
    גם לבני זוגן ולפי דעתי זה מעבר למוגזם.

  24. נטלי -

    לרונית גורן פאבלוביץ היקרה !
    כל הכבוד למאמרך “תה עושה סחרחורת”
    אחותי אני מזדהה עם כל מילה שלך , אגב האם אפשר לבקש ממך
    את מספר הטלפון של הפסיכיאטור שלך ?? ?? ( :
    סתם בצחוק……….
    מחכים לשמוע ממך בקרוב קרוב קרוב.

  25. המצטטת

    אתחיל באיש חכם אחד, קונפוציוס שמו, אשר אמר:
    “המגרעת האמיתית,
    היא להימנע מלתקן את מגרעותייך”
    אז תחשבי על זה. לא שזה קל, אבל אם זה ממרר לך את החיים, אז אולי הגיע הזמן.

    ואסיים בתפילת השלווה, כאווירה של קבוצת תמיכה אוהבת:
    “אלי
    תן לי את השלווה לקבל
    את הדברים שאין
    ביכולתי לשנותם,
    האומץ לשנות
    את אשר ביכולתי,
    והתבונה
    להבחין בין השניים”

    כל שתבקשי, לו יהי!

  26. המצטטת

    וברוח אופטימית יותר וממבט מחודש
    “שיגעון קטן באביב
    טוב ובריא
    אפילו למלך”

  27. מיכאלה

    גדול גדול גדול

    תודה

  28. כולם מדברים פה על אובססיביות קומפולסיביות אך לדעתי חסר פה מידע רציני.
    הפרעות מסוג זה אין פירושן אובססיה לניקיון בלבד, השורה התחתונה והמשמעותית בהפרעה מסוג זה היא הדחף הבילתי נשלט של האדם לבצע פעולות מסויימות מס’ פעמים על מנת להפחית את חרדתו לאירוע מסויים שיכול אף לא להיות קשור לפעולה החוזרת ונשנית.
    נכון, הצורך לקרצף את הריצפה מס’ רב של פעמים אף על פי שהיא כבר נקיה הינה סוג של קומפולסיה אך זהו מקרה ספציפי בלבד.
    הפרעות מסוג זה יכולות לנבוע מחוסר סרטונין באזורים מסויימים במוח או ממטרה ממנה מפחדים מאוד.
    לעניות דעתי אם ההפרעה אינה קשה , יכול האדם להציל עצמו ממנה לבד (בלי טיפול) וזאת רק אם הוא אדם חזק מאוד.

  29. צעירה

    גם אני מרגישה אותו דבר לגבי הדברים בכתבה… והכותבת לא מופרעת!!! זה לא מצחיק. זו בעיה שמאוד מפריע בחיים.
    לא התייחסת לאוכל? לאכו לזה לא פחות קשה מאשר להכנס לשירותים….. איך בישלו את האוכל, ואם הצ’יפס טיפה קרוע, אולי מישהו לקח ביס בפה, אם הכלים שטופים היטב, ובכלל הבלתי אפשרי: לשתות מכוס או מבקבוק של מישהו אחר, לחלוק עם עוד מישהו צלחת וכו’… כן זה קשה….

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *