טוב לב גרידא

בארצנו האנגלופילית כמעט כל סרט שמובטחת בו קוקנית עסיסית או אנגלית ממשפחת האצולה זוכה להצלחה קופתית ובמקביל לאהדה עזה של הביקורת. גם אם אין אלה סרטים באותה הרמה, העיפעוף הסכרני של יו גרנט, הבשלות הקורנת של ברנדה בלת'ין, נעלי הריקוד המכושפות של בילי אליוט או נעלי הכדורגל הפילאיות של ג'ימי גרימוויל, כל אלה מהלכים עלינו קסם. די שמישהו יקרקש בכלי החרסינה ויגיד "ווד יו לאק אה קאפ או טי?" ואחר כך יציע רקיקים, כדי שנרגיש שהסרט אמר משהו על החיים שלנו. למה? כאן, מקום שבו תה הוא סוג של בועה חברתית מבורגנוויל, מדינת הבורגנים שקולים קפה בבית וחולטים בבוקר "הילולי תפוח- ערבה" יחד עם "קיסמי הזעתר הגלילי" – מן הסתם, כדי להאמין, דרך האדים שעולים מן הקומקום ומערפלים את הזגוגית, שאנחנו לא ממש גרים כאן. שיש יערות ירוקים ואחו מרהיב בחוץ, ולא גיפ'ה באיילון ויציקות של קפה בוץ. וכן, גם לאנגליה של הפועלים, הכורים, גם זו מהלכת עלינו קסם. אמרת אנגליה, אמרת איזה געגוע ליאוש נעים ונוח, במבטא חינני וגורס חצץ.
וירה דרייק היא עוד גיבורה של מעמד הפועלים, נטולת זוהר, אבל מאירה את המסך בלבביות אין קץ, שלא נותר לך אלא לרצות מאוד שהסרט ביוגרפיה, ולא דרמה ריאליסטית. שמישהו יגיד שהיתה אחת כזו, פעם, ושהיא יכולה להוכיח לנו משהו אודות פונטציאל הטוב והמיטיב בעולמנו.
זה לא ממש הסרט הטוב ביותר של מייק לי, אבל ללא ספק הטוב ביותר שלו בכל מה שקשור בבימוי מינימליסטי של שחקנית מקסימלית. אימלדה סטנטון, זעירת מידות, בעלת עיניים חרוזיות והתנהלות מופתית של אמא אווזה, נפלאה וענקית ביכולת לבטא את הדרמה הקולנועית במינימום אמצעי מבע על פני השטח.

איי לייק מייק

אני כל כך אוהבת את מייק לי, שמן הסתם ציפיותיי הרקיעו שחקים והמריאו לפסגות שחשבתי ואיי לי איך אני אצא מכונסת כולי בטישיו, דומעת בדרך לאוטובוס ודמותה הקטנה של הגברת עם הגומות תלווה אותי כל סוף השבוע הזה ותפקוד את חלומותיי. זה לא קרה.
איי לייק מייק, בחור נפלא, במאי ענק. הדרך שבה הוא מציג את הדרמה הנשית, היכולת שלו לקלוע לעוצמות ולרוך של האישה הבריטית שאינה עונה לשום הגדרה של "ממוצעות", ולהפוך אותה לגיבורה ענקית, גיבורת מעמד הפועלים.
נדמה שנצח חלף מאז שנות העשרים שלי, ומן הסתם סרטים כמו "עירום" שמתארים כרוניקה של גאולה דרך הביבים וזיכוך באמצעות אודיסאה של שאול מודרני כבר לא ממש מצפדת את עורי, אבל נדמה שגיבורים כמו זה של "עירום" הם מה שאני מבקשת, כאלה שיש הנמקה אקזיסטנציאליסטית לגועל נפש שהם בוחרים כדרך חיים ולהתנהגות המזופתת שלהם. וציפיתי לאחת, הנמקה אני מתכוונת, ציפיתי לאיזו הנמקה קיומית חוצבת להבות גם אצל וירה דרייק. הפעם, לא הנמקה לרוע אלא הנמקה לטוב הלב, מעבר לצורך להיות טובי לב.
אולי ראיתי יותר מידי סרטים של לארס פון טרייר, הפורנוגרף של הנפש הנשית. במאי נורא ואיום, אבל הוא מצייד את הדמויות הנשיות הקדושות שלו, המריות עם הלחי השניה, הנוצרית, במניעים מן הנשגב ומן האפל. אצלו הרוע אינו זקוק להנמקה, אבל טוב הלב, הוא ודאי זקוק להסבר. ורצוי נשי, ונוצרי, עמוק כתופת וגבוה כשמיים.
אצל מייק לי הדברים רחוקים מלהגביה למרומים, דמיותיו תמיד מתפקדות ומתנהלות בעולם בגובה העיניים. לכן, כשאתה נתקל בטוב לב כמו של ויירה דרייק, אתה מוכרח לתהות על מקורו. אני מודה שזו תפיסה פשטנית של מלודרמה, אבל הפשטנות הזו היא תוצאה של, אולי, אובדן אמון מוחלט במשהו שנקרא טוב לב קלאסי.

אישה קטנה עם פומפיה

וירה דרייק היא אשת משפחה. לי, במאי עם יכולת הבעה ואמירה חברתית עשירה וחוצה גבולות, יודע תמיד לתרגם את הסודות והשקרים בבית פנימה, במוסד המשפחה, לאיזה היגד כללי על מצב האנושות ועל המקום הפוליטי של המוסד הסגור הזה, המשפחה, היום, ובכלל. אבל וירה דרייק עצמה נטולת כל הכרה או תובנה שחורגת מאמות המידה של הצדקה. היא יודעת צדקה, אבל צדק, פמיניזם, מחאה, זה רחוק ממנה.
השנה היא 1950. שנים שבאמריקה סומנו כשראשיתו של דור הבייבי בום, של יבשת שלמה מחתלת את הדור הבא, שיגדל, אינשללה, בלי מלחמות עולם נוראות. הימים ההם, באמריקה, סימנו את תחילתו של שפע כלכלי עצום, לצד החמרה או אפילו נסיגה במושגי המשפחה השמרנית ומעמד האישה . זו, כבוד בת מלך בבית פנימה, בבקשה, אצל הכיריים.
ואם בימי המלחמה האישה יצאה לעבוד במקום הגבר, שנות החמישים בישרו לה שאין היא אלא ממלאת מקום לשעת דחק, ועליה לפנות את המשרות לטובת הגבר ולחזור אל ספירת המלאי במקרר. אלא שאנחנו באנגליה, ושם צלקות המלחמה צורבות וטריות עדיין והעוני רב, ובכלל, ספק אם הבאת ילדים לעולם זה מעשה נבון.
כמו שנאמר, וירה דרייק, אישה קטנה, מבוגרת, בעלת מראה דודתי, שובה לב באפרויריותו הקורנת, מתפרנסת מניקוי בתים. אבל אחת לכמה זמן היא נוטלת עמה קופסת עוגיות מפח, פומפיה לגירוד גבינה וסבון. לא, היא לא מכינה מרק סלק, היא משתמשת במגרדת הגבינה לצרכים אחרים לגמרי. גרידה, הפלה, עשיית חסד בנושא הכי רגיש ושנוי במחלוקת על פני הקרקע המיגדרית הרועדת: הפלות, ובסתר. מאמצע שנות השישים המאבק בעד הפלות והפקעת הגוף הנשי שנתפס כמכונת הולדה היה מאבק פומבי, גלוי. וירה דרייק פעלה בחדרי חדרים וספק אם האג'נדה שלה היתה חברתית. לכאורה, פרט לכך שהדבר נעשה בסתר ומחוץ לחוק, אין כמעט עשיה פוליטית מכוונת אצל דרייק. היא רואה את עזרתה לנשים שנקלעו להריון לא רצוי כעזרה לנשים במצוקה. אין כאן שום עשיה חתרנית, שום דגלים לא מונפים. אבל מייק לי מבקש להפריד בין וירה דרייק לבין הסרט שלו, ושוזר בעלילה סיפור על נערה שנאנסה בברוטאליות, ומגיעה לבקש את שירותיה של דרייק כיוון שאיננה יכולה להסגיר את סודה למשפחה.
אם תעשיית ההפלות הלא חוקיות עליה דוווח בכתבים מחתרתיים של המאות השבע עשרה והשמונה עשרה השתמשה בצורה גרפית מסוכנת במסרגות וקרסי-ברזל, והסתיימה לא פעם במותן של הנשים שעברו את התהליך, המאה העשרים הביאה את בשורת החיטוי והפניצילין. וירה דרייק עושה זאת באופן לא מקצועי, אבל לא בלתי היגייני.
לרגע אחד היא לא נתפסת כ"גוזלת חיים". הידיים הקטנות שלה עושות את ההליך הגופני הזה, באותה רגישות שבה הן עושות את עבודות הבית ומתארגנות לעוד טקס-תה. ואמנם, כשהיא מגיעה לבית המטופלות שלה, נדמה לעיתים שהיא באמת מעמידה את הקומקום להרתחה, ועוד דקה תתקין פה תה ופשטידה עם גבינה מגוררת. שהרי זה מה שהיא עושה שעה מאוחר יותר כשהיא שבה הביתה להיות רעיה לבעל מאושר מאוד, אם לשני ילדים. היא סועדת את אמה הקשישה, ואיש אינו יכול לשער מה מסתתר בתוך קופסת הפח שלה. עשרים שנה שהיא עושה זאת.

אני טקסט פוליטי

המניע של וירה, טוב לב טהור, לא מספיק. לא מבחינה אנושית, ולא מבחינה קולנועית. לאורך כל הסרט חיפשתי משהו עמוק ואפל, משהו שיבצע בוירה דרייק חתך עומק, איזה פרט מן העבר, מניפסט פוליטי, משהו שיהיה מעבר לטוב לב נטו. אבל לכאורה, הנימוק אינו מגיע. טוב לב נטו. אחרי שמבינים שוירה דרייק רחוקה מלהיות ז'אן ד'ארק של ההפלות, והיא קרובה יותר למי שעושה צדקה בסתר, דודה טובה מסיפור חסידי שיש בו קונפליקט, אבל הוא לרגע לא מטיל ספק באנושיותו הרחומה של הצדיק. אימלדה סטינסון תקבל מן הסתם את האוסקר, שחקנית מופלאה שאריה הזהב של פסטיבל ונציה קטן עליה. אני יכולה לדמיין את דמותה הדודתית הביישנית בין כל האלילות הגבעוליות על השטיח האדום, נצר לדור הולך ונעלם של משחק אופי טהור, שנשען על עבודה קשה, קשה מאוד.
הסרט נושא את אותה אמירה שוירה דרייק מסרבת לומר. ומבחינה חברתית ופוליטית הסרט משרת מטרה שהיא מעבר לדרמה הקולנועית, להראות כיצד רק לפני חמישים שנה לא היתה זכותנו על גופנו מובנת מאליה, כך שגם אם היא מוצגת כמישהי שאין מימד פמינסטי בפעולתה, אין ספק שהיא פועלת באופן פוליטי. הרי, כפי שאומרת אחת הדמויות בסרט, כאילו מפיה: "if you cant feed them you can't love them"
זוהי המציאות הנסבלת של אירופה אחרי המלחמה. העוני מכתיב את מספר ההולדות. הפלה רפואית מושלמת עולה כסף. לידה היא לא אקט אנושי, הומני, אימהי, אלא כלכלית. וככזאת, עליה להיות חלק מבחירה.
אבל איפשהו, במפגש בין המלודרמה האישית הטעונה, ובין הטיעון החברתי יצאתי מהסרט עם שמחה גדולה על כך שהמציאו את וירה דרייק, בלי לדעת לגמרי מי היא.