מיטה

כבר שלושה חודשים שאני לא ישן במיטה שלי ולא נמצא באוויר הלח שבו גדלתי ושאני מתעב מכול וכול.
שלושה חודשים אני לא ישן טוב ושנתי נודדת. מקיץ באמצע לילה לונדוני בניסיון למצוא תנוחה שבה אצליח להירדם. את משכבי אני חולק עם אישה בת 34, גויה ממוצא נורווגי. כלל לא ברור מדוע אני מוצא לנכון לציין את עובדת היותה גויה, או נורווגית, אך ברור לי מדוע אני מציין את גילה. אני בן 24, צעיר ממנה בעשר שנים והיא מצפה שאכניס אותה להיריון בשנה הקרובה. היא כבר לא נערה, השעון הביולוגי שלה מתקתק, וזאת המשימה שלי. משימה שאבצע בחפץ לב ככל שהדבר יידרש ממני.
ישנן שתי סיבות לכך. האחת היא שאני חייב להשיב לה את גמולה ולפרוע חוב, הרי שימשה חבל הצלה עבורי, בו נאחזתי ועליו טיפסתי והגעתי עד כאן. השנייה, ילד יקבע את יחסינו ואת הישארותי בלונדון. מחשבה זו מזעזעת אותי במקצת. לא בשל הסיבה שצאצאי ייוולדו כתוצאה משיקולים ציניים, כפרי באושים של האינטרסים האישיים שלי. עובדה זו לא מפריעה לי כלל: אני עצמי לא נולדתי מפירות האהבה וכך גם מרבית הסובבים אותי. אך המחשבה כי הטקטיקה בה אנקוט דומה לזו של עובד זר, מהגר לא חוקי או פלסטיני, שנישא לאישה בעלת אזרחות ישראלית כדי שיוכל לזכות באשרת שהייה בישראל, מציקה לי. אני לא רואה עצמי כאן כפליט אלא כבן חוקי של תרבות המערב.

הכרנו בחורף 2002, זמן שיא לאינתיפאדה. כל יום פיגוע, וגשם בתל אביב. באותו ערב מצב רוחי היה מרומם, אני אוהב את החורף בישראל ובייחוד את הימים הגשומים בהם מתאפשר לי ללבוש את הבגדים האהובים עלי, אותם רכשתי בטיולים במערב אירופה. באותו יום לבשתי ז'קט ומכנסים מחויטות וחולצה של פרד פרי, נעלי עור שחורות מחודדות. את הצוואר עטפתי בצעיף משי קצר שנתחב לתוך חולצה מכופתרת.
שעה קודם לכן, פגשתי נערה שמנמנה שהגיעה אלי בשמונה בערב לזיון מעייף. יצאנו כמעט חודש, מאז ששבה מניו יורק, והעניינים התחילו לתפוס כיוון של מערכת יחסים אפורה. בזתי לה על כך שחזרה מאמריקה עם זנב מקופל בין הרגליים, דבר שהוציא אותי מדעתי. אחרי ששכבנו השמעתי לה שיר שהלחנתי. היא אמרה שזה מאוד יפה אבל הוא מזכיר לה משהו שכבר שמעה בעבר, היא לא ידעה לשים את האצבע על מה בדיוק. החל לרדת גשם ורוח חזקה דבקה בשמשות. יצאנו לשתות שוקו מהביל. בבית הקפה הרגשתי שאני מעוניין להיות לבד. אמרתי לה שקבעתי לצאת עם חברים באותו לילה ואולי ניפגש מאוחר יותר.
יצאתי אל הגשם, מטרייה בידי, התהלכתי במורד רחוב לילינבלום שהפך נהר שוטף של מי גשם חומים שלא מצאו דרכם אל בורות הניקוז. רק במדינת עולם שלישי, שיננתי בכעס, תיתכן כזו הזנחה פושעת של תשתיות. באירופה זה לא היה קורה.
נכנסתי למישמיש, לאונג' פיק אפ בר, שאז היה בן חודש בערך. עברתי בין היושבים ליד הבר ולא זיהיתי איש. אהבתי את המקום כי הוא השרה עלי תחושה של לובי של בית מלון. פניתי לצאת אך מישהו קרא בשמי ונופף לעברי. היה זה ניצן קסלר, שקצת עלה לי על העצבים באותה עת. המניאק התחיל לחקות את סגנון הלבוש שלי. לאחרונה החל לצאת עם גורמט כסף זהה לזה שאני עונד על ידי כבר חמש שנים. בנוסף, הבן זונה קיבל את הג'וב של מבקר המוזיקה של עיתון "זמן תל אביב" אותו רציתי לעצמי. יומיים לפני הדד ליין היה מתקשר לברר את דעתי לגבי אלבומים עליהם היה צריך לכתוב, ושבוע למחרת הייתי קורא את דעתי במקומון, כשהוא מקבל את הכסף והפרסום. טוב, אולי זה לא היה בדיוק כך. למען האמת, זה קרה רק פעם אחת, אבל זה מאוד הכעיס אותי. הייתי מנפח את העניין לסקנדל רציני אם נאמר הוא היה מקבל המון כסף על המשרה, אך מכיוון שלהערכתי אני משתכר כפול ממנו בהלחנת רינגטונים לסלקום, הבלגתי.
הג'וב שלי כמלחין רינגטונים מצריך רק כמה שעות עבודה ביום, דבר שמשאיר לי די זמן לעשות את האמנות שלי והדברים שבאמת מעניינים אותי לעשות. ולא שעשיתי דבר מכל אלה, אבל זמן פנוי היה לי לרוב.
קסלר היה עם שתי בחורות, אחת מהן היתה עולה חדשה מאמריקה שהכרתי קודם. אני מתעב את יהדות התפוצות ובפרט את יהדות ארצות הברית. הם קולניים וגסים ומגיעים לישראל מסיבות פטריוטיות אומללות במטרה למרק את המצפון שלהם. לרוב הם גוררים אותך לכל מיני פולמוסים פוליטיים מייגעים הצטרפתי לשולחנם והאמריקאית נישקה אותי על הלחי והכירה לי את החברה שלה. ידעתי שהיא לומדת באולפן לכן ציפיתי לנזלת יהודית סמיכה ודביקה. אבל זה לא היה ככה: היא עבדה ביוניפי"ל והתעסקה בפתרון דיור לבדווים יושבי המערות בהר חברון. היא סיפרה שכדי להגיע לתל אביב לקחה רכבת שהיתה עמוסה בלובשי מדים וקת הרובה של החייל שישב לידה ונרדם השתפשפה במותניה. היא רצתה להעיר אותו ולבקש ממנו שיזיז את הנשק ממנה אך פחדה שיגיב באלימות. אמרה, "חיילים עבורי הם הדמויות האכזריות אותן פגשתי רק במחסום. מעולם לא ראיתי מקום שבו יש כל כך הרבה חיילים", אמרה וסיפרה היתה בכמה מוקדי סכסוך בעולם, בדרפור וברואנדה, בקרואטיה ובאפגניסטן".
פתאום חשתי כעס עצום כלפי החייל המניאק שוודאי סתם ניסה להתחיל איתה. ביקשתי ממנה שתתאר לי את החייל. מתיאורה הצטייר בדיוק הטיפוס שדמיינתי, ערס מזרחי שמִן הסתם גדל ביישוב פריפריאלי מוזנח. הסברתי לה שאנשים עלובים אלה מגיעים מהשוליים של החברה הישראלית וכדי להתקבל לתוכה הם מתגייסים לצה"ל, שהוא למעשה ה"מלטינג פוט" של החברה פה. אנשים כאלה, הסברתי, הופכים להיות החיילים האכזרים ביותר, "עבד כי ימלוך", עכשיו הוא בטח מרגיש שהוא משהו, גבר שקיבל רובה ליד.
בלי שתאמר לי מילה תיארתי לה את שאר היושבים בקרון הרכבת, את הפרחות הקולניות עם הציפורנים המודבקות ואת החיילים הרוסים. היא אישרה את התיאור שלי פחות או יותר והזדעזעה מהסלידה שהפגנתי למאצ'ואיזם. הסברתי לה כי בעיקר הגסות היא שהגעילה אותי בישראליות וחוסר התרבות הפרובינציאלי.
קסלר והאמריקנית החליטו לחתוך ואני הצעתי לה להמשיך לאברקסס. התיישבנו ליד הבר. היא הזמינה לנו שני בקבוקים של טובורג. כשהאלכוהול החל לעלות צצה בראשי העובדה שבמשך השנתיים האחרונות לא פגשתי אף תייר בתל אביב ולא ממש דיברתי אנגלית עם איש. אמרתי לה את זה והיא צחקה. אהבתי את המבטא הנורווגי-גרמני שלה. עצמתי את העיניים והקשבתי לקול שלה שהזכיר בעד אדי האלכוהול את קולה של נֶנַה ששרה את "99 לופטבלונס". הסתובב לי הראש וחשתי את האוויר של אירופה אותו כל כך אהבתי. התנשקנו.
למחרת בבוקר ליוויתי אותה לאוטובוס שלקח אותה לירושלים. היתה צריכה להיפגש עם כמה אישים פוליטיים בכירים ושר של הרשות הפלסטינית. כעבור יומיים, בעיצומה של סופת גשמים ואחרי פיגוע בירושלים, קיבלתי הודעת אס-אמ-אס בה היא הזמינה אותי לבוא ולחמם אותה בירושלים.

נפגשנו בלילה באמריקן קולוני. המקום רחש עשרות בינלאומיים. היא ביקשה שלא אומר שאני ישראלי ושאנסה לא לענות לטלפון שלי בעברית. למחרת בבוקר התוודענו בוויה דה לה רוזה לעובדה שלמרות שהיא קתולית ואני יהודי שנינו אתיאיסטים, עצרנו בקונדיטוריה מזרחית. מכיוון שהיא לא אוהבת את הקינוחים הערביים הזמנתי כנאפה רק לעצמי. אפילו את הקפה שלהם בתוספת ההל לא הזמינה כי נמאס לה מהקפה הערבי, אחרי שבועיים מייגעים בהם בכל פגישה הוגשו לה ספלונים קטנים שאותם נאלצה לשתות. היא אמרה שכבר אינה יכולה לשאת את טעמו של אוכל אוריינטלי, ואני, שאכלתי כנאפה, הזדהיתי איתה לחלוטין.
גבר שישב בבית הקפה פנה אלינו ושאל מאין אנחנו. אמרנו לו והוא אמר שהגיע מרמאללה. היא אמרה שלפני כמה ימים ביקרה שם. הוא שלף כרטיס ביקור והשחיל אותו לתוך ידה בלי שביקשה. "אני אשמח לפגוש אותך", הוא עשה את זה כאילו אני כלל לא קיים. בלי שיבקש, צירף כיסא לשולחן שלנו והתיישב. היא החזיקה את ידי כדי להבליט את העובדה שהיא איתי, אך זה לא הפריע לו. בהתגרות, אמרתי לו שגם אני אשמח לבקר בעירו. הוא חייך ואמר כי ליהודים אסור להיכנס.
לפתע הסמטאות החלו מתמלאות בנחיל המוני של אנשים שיצאו מתפילת יום השישי במסגד אל-אקצא. זה היה הרגע שבו התפרץ פחד מודחק שקינן בתוכי כל אותו זמן שהייתי במזרח ירושלים.
אמרתי לה שאני רוצה לעזוב את העיר העתיקה מיד. פילסנו את דרכנו בין הסמטאות העמוסות בשוק שער שכם. מוכרת קטניות תפסה את ידה והפצירה בה לקנות את מרכולתה. משכתי אותה ממנה והובלתי אותה במעלה השוק לעבר שער הברזל. צעדנו ברחוב סלאח א-דין בכיוון המלון. פחדתי שיגלו את זהותי וישספו את גרוני בסכין חדה. אני לא שונא וגם לא אוהב ערבים, פשוט לא אכפת לי מהם, והנוכחות שלהם החלה ממש להעיק עלי. באינתיפאדה, הפיגועים והגופות המרוטשות בטלוויזיה כלל לא זעזעו או הפחידו אותי. בכל סרט אימה סוג ז' אני יכול לצפות בזוועות הרבה יותר ממשיות עבורי.
הגענו למלון והזדיינו בברוטאליות. לא סיפרתי לה על הפחד שתקף אותי. במקום זה הבעתי שאט נפש מהטיפוס שפגשנו בקונדיטוריה. אמרתי לה שאני מעריך את אומץ לבה על כך שהגיעה לבדה כאישה לטריטוריה שוביניסטית, בה כמעט כל שיחה עם גבר גובלת באונס. זה היה הרגע בו היא נשברה והתמוטטה אל זרועותי והחלה לבכות. היא אמרה שנמאס לה מהמנטליות של האזור הזה ושכל הזמן מבטלים לה פגישות ומאחרים, "הם פשוט שקרנים, כל הפלסטינים האלה, בפגישות אני מגיעה איתם להבנות והכול נראה נפלא ויום למחרת כאילו כלום לא נאמר". אמרתי לה שזו לא רק הבעיה של פלסטינים אלא גם של היהודים ושל כל הסביבה, ופשוט קשה פה. התנשקנו והיא המשיכה ואמרה שנמאס לה מזה שאחרי כל משפט הם דוחפים את ה"יעני יעני". "ככה זה", אמרתי לה, "הכול בתרבות כאילו, אין כאן שום דבר ממשי". שכבנו עוד פעם והחלטנו לחזור לתל אביב כי נמאס מכל האוריינטליות המחליאה של העיר המקוללת הזאת.
את ארוחת הערב סעדנו בבראסרי, מסעדה שיכולה לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים. שם, הרחק מריחות ההל והתבלינים המזרחים המעיקים אותם נאלצה לנשום בשבועות האחרונים, הבנתי שהיא מאוהבת בי. החלטתי להכות בברזל בעודו חם.

חלק ראשון מתוך ארבעה.

"מיטה" התפרסם במעיין – כתב עת לשירה, ספרות אמנות ורעיונות המופץ בימים אלה יחד עם "מערבון – מגזין חדש לקולנוע"