אירובי

שחררתי את סרט הכותנה הסגול וקשרתי אותו מחדש על ראשי, סוגר בקפדנות את הקשר במקומו המדויק. הסרט הזה היה פנטסטי לכל הדעות. מצד אחד הוא הסתיר את הפגמים בקו שערותי, ומצד שני העיד על אופיי החייתי והספורטיבי ועל האמונה הבלתי מעורערת שהכול קשור לאנרגיות

התעוררתי מהמיטה בקפיצה ביודעי כי בשעות הערב אעמוד מול כל האומה בתוכנית אירוח טלוויזיונית. כנראה שגם בתוך שרעפי החלום לא הפסקתי לחשב איך חשיפה כלל ארצית זו עשויה לתת מינוף כלשהו לכל עסקַי, שמצויים זה זמן ארוך במצב של שיתוק או קיפאון לח.
הימצאותה של נערה עירומה לצדי במיטה היתה הפתעה גמורה, סנסציה. חלפו כמה שניות עד שהצלחתי בכלל לזהות אותה: זו היתה מישהי שפקדה את חוג האירובי לפני כמה שנים, בחורה רזה ויפה מאוד בסוף שנות העשרים, עם כעין כווייה קטנה בצד ימין של פניה. אני חושב שהיא ניהלה חנות תיקים או משהו מעין זה.
היה לה שם כמו קארן או קרינה – זכור לי שכששמעתי לראשונה את שמה מצאתי בו ניחוח שאין בשם מיושן ורגיל כמו קרן. תמיד העדפתי נשים עם שם מודרני, נשים נשואות עם שני שמות משפחה ונשים רווקות שמחליפות סתם כך את שמן, אולי בהשראת נומרולוג קשוח.
אין טעם להעיר את הבחורה, הרהרתי. הרי אין לי מושג איך קוראים לה וכיצד בדיוק הגיעה למיטה שלי אתמול בלילה. ההבדל בין קארן לקארין אינו גדול אמנם, אבל עבור הבחורה שזהו שמה יכול להיחשב משמעותי. בבוקר אחר הייתי מקים אותה ומנסה לתמרן בלא לדעת את שמה. אך ביום מפתח שכזה, יום שבסופו כל הגישה של המדינה אלי עשויה להשתנות, אין מקום לטעויות. עלי להיות מרוכז וממוקד.

אין ספק, עלי לברוח מפה לפני שתתעורר. מדוע העזה בכלל להירדם? האם מתוקף העובדה שעיני נעצמו? ואולי יש לנערה חסרת השם תכנונים אסטרטגיים לגבי. בלילות הקודמים שלנו נפגשנו לשעה חטופה וסוערת, ואחר כך היא פרשה לביתה. לפתע הפעם, אמש אחד לפני רגע המפנה, החליטה שזמן נהדר הוא לתנומה משותפת. מדוע לא חוקקו תקנות נימוס ברורות בנושא קדום זה של שינה בצוותא או ביחידות? האדם יודע איפה להניח את מזלגו ביחס לכפית ובקי בנפתולי הטיפים לסבלים ולעובדי מספנה, אבל האם מותר או אסור לו לישון בבית שהגיע אליו בנסיבות רומנטיות ושהוא לחלוטין אינו שלו? כאן כרויה תהום גדולה, חורש אפלולי של סברות מנוגדות ושל בורות וחוסר הכרעה.

הבטתי בשעון המעורר ומצאתי שלרשותי שעה ועשרים עד שחוג האירובי יתחיל. הנפתי את עצמי בזהירות ממזרן המים, לבשתי בגד ים תחתון סגול מסוג ספידו, וידאתי שקארן אינה מתבוננת בי ושמטתי פנימה, אל תוך בגד הים, לצד איבר הכבוד, מעין גרב קטן. כך עשיתי כל בוקר: עלי לעמוד למבחן מול כעשרים נשים בכל חוג, ואיני יכול להיות אחראי למשבי קור פתאומיים שיזדגזגו באולם הספורט ויעמידו את נתוני הטבעיים הקדמיים בפני קריסה אפשרית. יש לראות בכך עניין מקצועי, לא יותר.
ליתר ביטחון הבטתי בראי הארון לוודא שהפרופורציות בתחתונַי הן מן הסביר (אף שבנושאים כאלה אין לדעת מה באמת סביר). שרירַי המשורגים נראו משמעותיים מאוד במפל הזהוריות הכתום של מנורת הצלופן.
לאורך מעט יותר מארבע דקות התבוננתי בשרירַי ובוורידים שעליהם, מתעכב על הפרטים הקטנים, על הגידים, העורקים הכחולים שנתמשכו מכף ידי ועלו כצמח מטפס לעבר שרירי היד ואז לכתף, והעור החלק, שהשיער שצימח עליו נשלף על ידי שעווה רותחת. השוויתי בין התמונה שנשקפה מהראי לזו המציאותית. גיליתי למרבה ההפתעה שאתמול שכחתי להסיר את הסרט סופג הזיעה מהראש לפני השינה, וכך קרה שהתעוררתי עם סרט סגול על המצח, מעין פס בד שיכול להזכיר סרטי קונג פו.
שחררתי את סרט הכותנה הסגול וקשרתי אותו מחדש על ראשי, סוגר בקפדנות את הקשר במקומו המדויק. הסרט הזה היה פנטסטי לכל הדעות. מצד אחד הוא הסתיר את הפגמים בקו שערותי, ומצד שני העיד על אופיי החייתי והספורטיבי ועל האמונה הבלתי מעורערת שהכול קשור לאנרגיות.

במהלך החודשיים האחרונים, מאז שבתי מהשהות בת החצי שנה בניו יורק, גרתי אצל אמי. אף שהיה לי די אוכל שלא ארעב ואף שלא היו פה פיזית כלבים וגדרות תיל, ניתן לומר שחייתי בתנאי פליט. נגזר עלי לרשת את גורלם של אבותי היהודים באירופה, באיטליה למעשה. התקציב שלי הוגבל במשורה, משכורת מעליבה של מאמן אירובי במתנ"ס, אשר היתה נתונה בידה של מנכ"לית מרשעת וסהרורית שהעריצה אותי. אמי כמעט שלא הוסיפה למשכורתי ואף העזה ורמזה כי עלי לחפש מקצוע נוסף. לבקשתי היא אפילו ציינה שלל מפתיע של מקצועות בזויים ומסואבים כמו תכנות מחשבים ועבודה בפאב.

גם מבחינה רוחנית אפשר היה להגדיר את מצבי כשואה. אמי הרשתה לי לשמוע את הדיסקים של מוזיקת מועדון הים התיכון שאני כל כך אוהב בתחום מושב מצומצם: אך ורק בחדרי. היא אמרה שאם ארצה להאזין להם בסלון הבית, עלי לעשות זאת בשקט. לא עזרו טענותי שדיסקים כאלה, דיסקים מופלאים של יצירות מועדוני הקלאב מד בכל העולם, יש לשמוע רק באופן טוטאלי, במקום שמכבד את הקצב; אלה הם דיסקים לסלון או לאולם אירובי ולחלוטין לא לחדר פרטי זעיר.
כתוצאה ישירה מכך, לא היה לי ספק כי מוחי תפקד הרבה פחות טוב מבעבר. הרגעים היחידים שיכולתי להקדיש ליצירה והגות של תרגילי אירובי חדשים היו בעת טיולי הרגליים בראשון לציון ותל אביב. אם להשתמש בשפה מתמטית, הייתי קובע שיכולת החשיבה שלי נפלה ביותר משבעים אחוז. קראתי בעניין הרבה ספרים מז'אנר הגל החדש, שהוסבר בהם באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הרצון הוא זה שקובע אם אדם יצליח אם לאו. ספרים אלה מילאו אותי באמונה בתקופה החשוכה הזו. ידעתי שמגיע לי יותר, וידעתי שבכוחי לצאת מהבוץ שאני נמצא בו אם רק ארצה בכך באמת. ואכן ההזדמנות הגיעה. כל קלפי הקריירה שלי הונחו על הראיון היום בלילה עם ברברה פירסטטר, שלגביו היו לי תחושות טובות מהבחינה האנרגטית.

מחלון החדר התעוררה לאט-לאט ראשון לציון: כאילו שואב אבק של בטון, מתכת וזכוכית ינק לתוך הסופרמרקט השכונתי אנשים בחוטמים לא מסופקים, כמה ילדים יצאו משם עם שקיות שוקו וחלפו מאחורי מקלט גדול נטוש, יונים עליזות יצרו מבני צואה, מעין טירות אפרוריות דמויות מחית, על דוכני הפיס הכתומים.
חיפשתי את מכנסי הג'ינס החדשים שלי. אלה נתגלו לבסוף במיטת המים, מתחת לשמיכה. זחלתי בזהירות למיטה ועטיתי אותם בדומייה, מהרהר איך הפכתי לפתע לאורח בחדרי שלי, לאסיר חבוש בצינוק בתוך מבצרי. היו אלה מכנסיים מדגם דאבל יוזד, כלומר משומשים פי שניים, ששולבו בהם טלאים עוד במפעל האמריקאי. מכנסיים אלה עלו לי 600 ש"ח לפני שבועיים. לכל הדעות, מציאה למכנסיים שהם דבל יוזד, אבל בתנאי הפליט שלי סכום גדול.

בלי משים ליטפתי את קארין, שהיתה מקופלת כדרך הכריכים, מוצללת על ידי שמלת פיקה צבעונית. אני אוהב לגעת במתחם שבין ישבן הנערות לגב – אותו שטח בור שלעתים שגשגו בו שערות דקיקות בלתי נראות והפעם היה חלק לגמרי. היא התמתחה. הבנתי שטעיתי; נותרתי אפוא קפוא במיטה במשך כדקה עד שזמזום נשימתה חזר להסתחרר, ויצאתי מהחדר.

אמי, חניתה, ישבה במטבח לצד שולחן פלסטיק ירוק וניסתה לפצח בכפית את החלק העליון של ביצה שעמדה בביצייה. פניה של אמי דמו לאלה של ציפור מנומשת ולא מזיקה – שערותיה היו שחורות, קצרות וקוצניות ואוזניה ארוכות מעט, שמוטות על צדי ראשה בלי היגיון. "יוסק'ה צלצל בשש בבוקר ובשש ורבע ובשש ועשרים", אמרה בקול מריר.
"בוודאי שוב צרות רומנטיות", אמרתי וישבתי.
"לקראת סוף השיחה הוא בכה פתאום. מה תאמר על זה?"
"תמיד היה קשה לו לסגור שיחות".
"למה אין לך חברים פחות בעייתיים, כמו למשל צ'יזיק?". היא הפכה את העיתון והצביעה על תמונתו של צ'יזיק, שטורו האישי הוא כרגע המדור הפופולרי ביותר בעיתונות. אמי המשיכה: "אתה, שהיית החבר הטוב ביותר של טום סלק, צריך להתחיל לבחור חברים בקפידה".
כאן עלי להבהיר כי השם טום סלק רדף אותי מאז חזרתי לישראל. בכל מקום שהלכתי אליו הוזכר אותו כוכב טלוויזיה. משום מה, כתב ספורט מסוים החליט כי בניו יורק הפכתי לחברו הטוב ביותר של טום סלק. אמנם היה לי קשר מסוים, קשר סביר, עם סלק. לא קרוב מדי. משהו פורמלי מאוד. מה שקרוי "שלום-שלום". לא יותר מכך. נהגתי להכחיש את קשרַי עמו בטון רפה, אבל במצבי הנתון – הייתי למעשה פגר של עולם הספורט – זה היה הדבר היחיד שאפשר היה לומר עלי. זה הדבר שהפך אותי לאדם הראוי ששמו יודפס, הראוי שיאמרו לו שלום. היה עלי לבחור בין תמרון מסוים של המציאות ובין טבילה באלמוניות מוחלטת. לכן דאגתי שעל קסטת הווידאו שלי "בכושר טוב" יירשם: "חדש! בעברית! ג'קי קזאן – המאמן הישראלי של טום סלק!". (האשמתי – בטון הומוריסטי, ברוח טובה – את חברי יוסק'ה ביילי, במאי הסרט, בכיתוב השחצני, אבל אני זה שעמד על הניסוח, מאחר שהבנתי שזה אולי הסיכוי היחיד של הקלטת הזאת להימכר).
איני יודע אם היה זה שקר גדול: בראש ובראשונה כי באמת היה לנו קשר מסוים. לבד מכך, מכיוון שהזכירו בפנַי את הידידות האמיצה עם טום סלק כל כך הרבה פעמים, כמעט שכחתי, ביני לבין עצמי, שטום סלק לא היה החבר הטוב ביותר שלי, אלא ידיד מדרג שני או שלישי. מכיוון שבכל יום אמרו לי דברים כמו "אמנם לא הולך לך בישראל, אבל פעם היית לא פחות מאשר מאמן הכושר של טום סלק", התחלתי להתגעגע באמת ובתמים לאותם ימים נהדרים שלנו יחד בניו יורק, שבהם הייתי על המפה העולמית של האירובי. כך שכשדיברתי על סלק היה זה מתוך לבי ולא שקר מופרך.
"הסיפור עם טום סלק לא מדויק", אמרתי לאמי בקול מצטנע. "פה ושם טום התייעץ איתי לפני רכישת ציוד כושר" .
"אולי בכל זאת תצלצל אליו. תזמין אותו להתארח אצלנו. אתה חוסך לנו שיחת טלפון?"
"אני לא בטוח שטומי זוכר בכלל את השם שלי. ג'קי קזאן זה שם שלטיפוס הכל אמריקאי קשה לזכור. ואל תשכחי שאני כבר חודשיים בארץ".
"חודשיים לגור אצל האמא", אמרה בעצב. כאן הבנתי שעשיתי טעות מרה. בשום אופן לא הייתי צריך להזכיר את המילה חודשיים. "גבר בגילך! תראה איך אתה נראה עם הדבר הזה על הראש: כמו קמיקזה. מתי כבר תמצא דירה?"
לא יכולתי לשתוק יותר, "האם מדברייך אפשר להסיק שאת, אמי מולידתי, מגרשת אותי מבית ילדותי?"
"אל תהיה דרמטי, חמודי. זה לא בית ילדותך. אתה גר כאן רק חודשיים".
"וזה תענוג קטן מאוד. למעשה, זהו סיוט מושלם עבורי, איש העולם. את יודעת כמה אני מרגיש כאן תקוע. כמה קשה לי לתמרן לפה את הנערות שלי".
"וולפסון סיפר ששלשום בבוקר הוא הלך עם קצף גילוח על הפנים במסדרון ופתאום זינקה עליו כושית עירומה".
"קודם כל, אל תגידי כושית. היא לא כושית, היא תימנייה".
"היא דיברה אנגלית".
"ירחם השם! תימן נשלטה על ידי בריטניה לאורך מאות בשנים. האם אני עומד כאן למבחן?"
"אתה אפילו לא מתחיל לחפש דירות", אמרה והקישה שוב בכפית על הביצה הסרבנית.
"כרגע מצבי הכלכלי רעוע במידה ידועה".
"מצבך הכלכלי תמיד רעוע. לפחות עזור לי פה עם הביצה. היא לא נשברת".
הרמתי את הכפית והכיתי בחרטום הביצה הקשה, אבל זו התעקשה לא לפעור את ראשה. הכיתי שוב, הפעם בזעם. מהביצה עלה צליל עמום שלא הוביל ולו לסדק צר.
"אתה רואה", רטנה חניתה. "כל הכושר שלך וביצה פשוטה אתה לא מסוגל לפתוח".
"אני סבור שזו ביצה מקולקלת", אמרתי. "מן הסתם תנובה שותלת אותן כדי לבדוק את נאמנות הלקוחות". שלפתי בקושי את הביצה מהביצייה והנחתי אותה בשקית האשפה.


פרק ראשון מתוך "אירובי", רועי צ'יקי ארד, הוצאת שדוריאן, 2003


האתר של צ'יקי

על הכותבתרועי צ'יקי ארד

22 תגובות

    • אז אתה לא באמת מכיר את טום סלק? אה? מה? אה? ידעתי את זה מההתחלה. לא הייתי צריך לקנות את הקלטת שלך.

  1. סתירה בולטת בין השפה ומורכבות המחשבות לבין הדמות. חוץ מזה אחלה.
    אהבתי את הקטע שהוא אומר "חודשיים", ואז המשפט הבא של אמא שלו כבר צפוי. כל כך מוכר.

  2. מיכה/פעיל תנזים

    טפשי , יומרני , צפוי ומשעמם.
    הנה ספר אחד שכבר לא אקנה.

  3. מה התכוון המשורר? בן כמה התינוק הזה ? ומה רוצה לאמר. היחס שלך לנשים מחפיר.

  4. אין עורך/כת לבננות? מה זה הבליל המטופש והמשעמם הזה? הכתיבה עילגת, מזכירה נסיונות של תלמיד תיכון לשלב בכוח מילים גבוהות בחיבור. והבדיחה העלובה והמיושנת על ישראלי ש"כאילו שיחק אותה בגדול באמריקה" אמורה להחזיק ספר שלם? שנות השמונים נגמרו מזמן ואיתן מערכוני היורדים של דודו טופז. ממש מעליב.

  5. *ספקולציה אישית*: מערכת בננות מקבלת כסף עבור הצגת קטעים מספרים. באותה נשימה עצמה אגיד שאין בזה שום דבר רע.
    אבל אם זאת האמת, אז ההגינות מחייבת שהקוראים ידעו שישנו אינטרס כספי מאחורי פרסום חלק מהכתבות. כי עד כה בננות נהנה מסטטוס של אתר חף מאינטרסים כלכלייים, על כל המשתמע מכך.

    • ממך ציפיתי ליותר

      • היי שירלי,
        אינטרס כלכלי הוא לא דבר רע והוא לא אומר שרמת האתר תהייה פחות טובה בגלל זה, להפך, גוף שמציית לחוקיים כלכליים כמו שיקולי רווח והפסד עושה צעד גדול לקראת שיפור והתמקצעות כי הוא רוצה למצוא חן בעיניי קבוצה כמה שיותר גדולה של אנשים באותו פלח אוכלוסיה שהוא פונה אליו.

        מצד שני, לשיקולים כלכליים שגויים יש גם צדדים פחות חיוביים, בעיקר במקרים בהם שיקולים לטווח הקצר והארוך לא חופפים (דוגמה, לפרסם תמורת כסף משהו שמאוד לא מוצא חן בעיניי הגולשים).

        לכן, אם התשובה לשאלה שלי היא שלילית, אז פשוט תגידי את זה. יכול להיות שהתשובה תעורר דיון חשוב שיעזור לך לקבל החלטות לגבי אופי הכתבות שיפורסמו באתר.

        • אתה יודע שלהחזיק אתר ודאי עולה כסף
          ועם ציפיות לא הולכים למכולת… 🙂
          אתה רואה, לי לא היו ציפיות מהאתר לכן
          לא התאכזבתי… ממך לפחות מצפים…
          ממני אפילו זה לא 🙁 נו טוב…

  6. אני לא מאמינה שהצלחתי לקרוא את כל זה.. מזל שאני לא צריכה לקרוא את הספר השלם.. פיוו
    אם צ'יקי יכול לכתוב ספר, גם אני הולכת לכתוב…

  7. סקירה על "אירובי " ועל מחברו יש כאן :
    http://www.blabla4u.com/sites/blabla4u/ShowMessage.asp?ID=1850956

  8. Thanks for alerting me to this! Don't let the philistines get you down.

  9. רגע של החמצה

    וואו אילו הכפשות ניבזיות, הייתי אף אומרת כי נדמה שלכותב ולא לכתוב…
    האמת היא שהסיפור די חמוד מנוסח בפואטיקה בגרוש וזה חלק מהקסם שלו.
    הקריירה של צ'יקי מעולם לא היתה רצינית או לפחות לא זה הדימוי אותו יצרה לכלל צרכני התרבות.
    לאחר קריאת ספרו הראשון אשר לי אישים רקם תווי חיים מרתק של תלאביביות מתפרצת, חיכיתי לפרוזה.
    אני מסכימה עם הנאמר שאכן אין התאמה בין הדמות השטוחה למחשבות וההתבוננות העמוקה.

    עלה והצלח

  10. אם הייתי מחבבת את הכותב, היה לי הרבה יותר קשה לומר שהשתעממתי ממנו..

  11. קוקסינלית 5

    ג'קי קזאן, תיכנס בי. יש לי יתרונות שונים.

  12. הצחוק יפה לבריאות, והבריאות יפה לצחוק.
    אני באמת לא מבינה אותו, אבל לא צריך להבין אותו כדי לאהוב אותו.

    יש דברים סתומים ובלתי נראים לעיין שמתחבבים עליך, ויש דברים שתומי-עיין שמתחבבים עליך. כמו הרטיה של משה דיין. היא משכה הרבה חתיכות.

    שרון, כבשה את המיתלה ואחר כך התחרטה

  13. עכשיו אני מבין למה

  14. מה זה השעמום הבורגני הזה לעזעזאל??!!
    הייתי צופה ב"אהבה מעבר לפינה" אם מצבי היה עצוב כמו זה…
    הייתי שולחת את הטקסטים ה"מבריקים" האלו לפינה של אודטה ולא לאתר הזה שלמדתי
    לחבב מאוד בשנה האחרונה!
    ביזוי אינטיליגטי

    • רק גברים יוכלו להבין את הכותב

      • אם עדיין לא נפתח מועדון מעריצים לרועי צי'קי אז זה הזמן. לכותו ההתעניינות באדם ברוך…ובכל זאת, לכתיבה הזו…צפוי כ"כ, שיח תל-אביבי שגרתי עד פיהוק, אפילו שהמילים מצורפות זו לזו בנחמדות, המילים משומשות והכל מפוהק ולא מפתיע. חבל רועי. מצפים ממך אחי..

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*