הבננה השבועית

השבוע של השחקנית והקומיקאית נולי עומר. משחקת בהצגה 'האבירות מתעלפות' שעלתה השבוע בתאטרון "קרוב" ושותפה בכתיבה


יום א': כמה ימים לפני הבכורה של ההצגה "האבירות מתעלפות"

אני קמה שמחה וטובת לב בשבע בבוקר. מביטה במראה בחדר האמבטיה ונבעתת למראה עין ימין שהחליטה על דעת עצמה לאמץ את מראה אבו-נפחה. שותה קפה ומתיישבת ליד המחשב, מתקנת את הטקסטים שלי להצגה. העין רומזת לי בעדינות נפוחה שאני כנראה מבוהלת, כי ההצגה ממש, אבל ממש לא מוכנה. ב-11 נפגשת עם דנה ספקטור לראיון בקפה "התחתית" שנעשה לכבוד התערוכה שלי בגלריה "משרד בת"א " – "גבר אישה צמר פלדה". אני צריכה לדבר על גברים בחיי . גם על האקס. גם על דבי. איך לצאת מעניינת בלי להצתהב ובלי לצאת פוליטיקלי קורקט משעממת אין לי מושג. גם דנה קצת מודאגת. מזלי שהיא מחבבת אותי. בערב אני בתחנה המרכזית החדשה (מקום שקט וסימפטי) בתיאטרון "קרוב". אנחנו הבנות (קרן כרמלי, סיגל ציפורי ואני) עושות חזרה, ירונה כספי על הפסנתר, אופירה אבישר על העיצוב והבמאית שלנו דורית ניתאי נאמן מותשת וחולה. אנחנו ירקרקות כמוה, אבל מלחץ ודאגה. ההצגה עוד ארבעה ימים.


יום ב': איזה מזל שמצאתי את הדמות של הפולניה

קמה מוקדם עוד יותר על מנת לשנות טקסטים. שוכחת לחלוטין את העובדה שבעשר יש לי ראיון לרדיו עם דורי בן-זאב. המפיקה שלו מתקשרת. אני מאלתרת על המקום רעיון לראיון לדבר על התערוכה בתור דמות – אסיה רפפורט. דורי מציע שנעשה פינה עם אסיה האיומה. אני צוהלת ושמחה כי אין כמו מסכה (שאפשר להגיד דרכה הכל). מעדכנים אותי שעלי להיות באולפן של ליאור שליין בשלוש. צריכה להודיע לדורית האהובה והמסכנה שאגיע רק לאחר מכן לחזרות. היא נושפת בהבנה. מגיעה לאולפן, פוגשת את עופרה ווינגרטן המצוינת, שחושבת לתדהמתי שאני מאד קולית. אני לא מתקנת אותה. אם אדם אחד ביקום חושב עלי ככה? בכיף. מצטלמות לפינה. איזה מזל שמצאתי את הדמות של הפולניה ההיא ברגע האחרון, שנייה לפני הצילומים, אז, שבוע לפני כן. עובר בשלום. כולם שמחים וטובי לב. נוסעת לתחנה המרכזית, עובדות עד אחת בלילה. אני משנה את דעתי על ההצגה כל שנייה. לרגע נראה לי מכה, לרגע נראה לי מבריק. כמוני כל הבנות. דורית, קרן, סיגל, אופירה וירונה. אני קולטת שאני מתה עליהן. ההצגה עוד שלושה ימים.


יום ג': אחותי ואני מדברות על אבא

על הבוקר צילומים באולפני הרצליה. שתי תוכניות שעושים על אבא שלי – ע. הלל. אחותי ואני מגיעות לאולפן. רמה מסינגר באמת מקסימה. אבל, אלוהי העיצוב, מה זאת התפאורה הזאת? נגלה לפנינו אולפן שעוצב כנראה מתחילת ימי הטלוויזיה החינוכית, ערב רב של חוסר טעם שנועד במיוחד כדי לעצבן את העין. אחותי ואני מדברות על אבא. האהבה אליו בוקעת מכל מילה. טוב שעשינו את זה, אני אומרת לאחותי במונית חזרה לתל אביב.
אני לא רואה את הילד שלי בכלל. מתגעגעת אליו ואל הפנים שלו (שאסור לי כבר לזלול בשל גילו ההתבגרותי), אני מקווה שתהיה לי איתו שעה. אבל הוא עסוק, המתוק הזה. לא בראש שלו ניג'וסי אם.
בחזרה לתחנה המרכזית. עובדות מחמש בלי הפסקה, עושות שני ראנים (חזרה על כל ההצגה), לא מרוצות, קצת מרוצות, אין מספיק זמן. באחת-עשרה הבנות בהלם שאני לא רוצה לעשות עוד ראן. הילד שלי כבר ישן כשאני מגיעה. אני מנצלת את ההזדמנות כדי לנשק לו את האף. ההצגה מחרתיים. יהיה מה שיהיה.


יום ד': עכשיו תיהננה

תשע בבוקר בתחנה המרכזית. אנחנו מתחילות חזרה, ומשהו, מה זה, כמו רוח אביבית, שרבית ריחנית כזאת, נכנסת בנו, אנחנו מתחילות לחייך קצת, וגם טיפה להירגע. דורית מוסיפה עוד שלוק של הרגעה: אתן נהדרות, היא אומרת, עכשיו תיהננה (ככה היא מדברת: הקשבנה, סדרנה, הקפדנה, כאלה). בינתיים אני מגלה ש(שוב!!!! פעם רביעית בשלוש שנים האחרונות) גנבו לי את הארנק. אני עצבנית כמו שור פצוע. זועמת על עצמי שהשארתי ככה את התיק בכניסה לתיאטרון. מטומטמת!!! אני נובחת על המסכן מוויזה אחרי שהודעתי לו על ביטול: "מה זה ארבעה ימי עסקים?? תגיד לי יום!!!"
בערב הבנות באות אלי לחזרות טקסט. אני מביאה חריץ גבינה ונוד יין. כשאנחנו מסיימות אני אומרת להן, תשמעו, הטקסט שלנו מצויין. עכשיו אני קולטת את זה. הן מהנהנות בשמחה. אנחנו מתנשקות ומתחבקות. מחר ההצגה.


יום ה': מיתוס האביר על הסוס הלבן

תשע בבוקר תחנה מרכזית. המתח מעורבב עם שמחה. אנחנו עושות חזרה אחרונה. הולכות הביתה. אני מספיקה לעשות שניצלים ותפוחי אדמה לילד שלי. אנחנו אוכלים ביחד ארוחת צהריים ומשוחחים. אחר כך אפילו נרדמת לשעה, וחוזרת לתחנה המרכזית. אנחנו מאד קוליות: שלוש שעות לפני ההצגה כבר מאופרות ולבושות. בשמונה וחצי דורית אומרת לנו שצריך להוסיף כסאות. מה? מה זאת אומרת? יש קהל? היא מהנהנת. אבל איך? אנחנו לא הזמנו כמעט אף אחד. יש הרבה קהל, היא אומרת לנו.
??? אנחנו בהתרגשות שיא. ההצגה מתחילה. אנחנו שומעות את ירונה מנגנת. סיגל מופיעה ראשונה, אחריה קרן. המשפט הראשון של קרן גורף צחוק. אני נכנסת. צחוק. כל משפט צחוק. ואני, תוך כדי הופעה, מצליחה לראות את המתרחש מהצד, ולהבין מה רואה הקהל, הצגה נשית נוקבת שנונה ומצחיקה, שבודקת בזכוכית מגדלת את מיתוס האביר על הסוס הלבן ואת ההתייחסות הפסיכודאלית שלנו אליו. הצגה קומית-טראגית. והמסר הפמיניסטי עובר ללא כחל וסרק דרך צחוק עיוועים.
ההצגה נגמרה. שש בנות משתחוות לקהל. יצירה משותפת שהצליחה מעל ומעבר לכל הציפיות. נהניתי כמו ששנים לא נהניתי. איזה כיף.

3 תגובות

  1. אם כבר להשתמש בשפה גבוהה, לפחות לאיית נכון: "נאד יין".

  2. בהצלחה מאמי!

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *