סיפור לידה

רעיונות לקונפיגורציה משוכללת

לידה. מכל המקומות והאזורים בגוף האדם, דווקא משם? גם ללא כל השקעה מרובה כבר עולה לי רעיון קצת יותר נסבל למחשבה. מדוע שלא ניוולד עם פתח רחב דיו מתחת לבטן אשר נפתח בעת הלידה, ונסגר אוטומטית עם סיום השימוש? שהרי אם כך, נחסך היה ממני, כמו גם משאר הבנות, מפח הנפש הקרוי לידה.

הפי-דורל
עוד בהיותי בהריון אחזה בי הסקפטיות נוכח כל המתרחש בבטני. "לא ייתכן!" הייתי חוזרת ואומרת לעצמי שוב ושוב "זה ממש גדול. וזה גם זז. אין מצב, זה בטח הצטברות גזים אקוטית". חייתי בסרט שאני שייכתי מעל לכל ספק סביר לקטגוריית סרטי מדע בדיוני, וליתר דיוק "הנוסע השמיני". בכל מקרה, יום אחד זה גם רצה לצאת החוצה. חוויתי צירים מעל לעשרים וארבע שעות ולא ידעתי. אם זה לא טיפשות, אינני יודעת מה כן.
זה הזמן לציין שלמן היום הראשון שנודע לי על הריון המתפתח בבטני, כל מחשבותיי נסובו סביב האפידורל. משך כל תשעת החודשים הפכתי במוחי ללא הרף תרחישים שונים, אותם תייקתי ב"תיק תרחישי לידה", כאשר המטרה הייתה פיתוח עמידות מול מיילדות המנסות לשכנע אותי שאין צורך באפידורל כי "הנה זה כבר יוצא". הבעיה שפשוט לא הספקתי לקבל אפידורל. על תרחיש שכזה אפילו לא חלמתי.

הבו לי את המרדים

השעה חמש לפנות בוקר (ברור. כל סיפורי הלידה מתחילים בחמש לפנות בוקר). לאחר שעות ארוכות של צירים (כאמור קרוב לעשרים וארבע שעות) זה הכה בי, כנראה שאני צריכה ללדת. התפניתי לבית החולים בעזרתו של בן-זוגי, שייאמר לזכותו ספג בגבורה עד לשעה זו מספר מהלומות ורבליות ופיסיות כאחת, לא לפני שציידתי עצמי בסנדויצ'ים, פירות וחטיפים. פיקניק. הרי לשיטתה של מדריכת קורס ההכנה ללידה, הסיפור עלול להמשך זמן רב בייחוד בלידה ראשונה, אז שיהיה מה לאכול. רק שעם התחברותי למוניטור, במקביל לבדיקה וגינלית של הרופאה, בה שטפתי את המסכנה בזרם חסר תקדים של מים חמימים, התבשרתי כי אני בפתיחה של לא פחות משש אצבעות וכי אני מפונה בזה הרגע לחדר הלידה. ולא, אין זמן לחוקן. "אוקי", חשבתי לעצמי, "אין זמן לחוקן, אך ודאי יש זמן לאפידורל". אז זהו שלא ופה מתחילה הפאניקה. צעקתי שאני רוצה לדבר עם המרדים. הוא הגיע. הסברתי כי איני יכולה לשאת את הכאב. הוא הסביר כי אני כבר ממש בלידה פעילה וגם אם יזריק לי עכשיו אפידורל אין סיכוי שהוא ישפיע. בשלב זה אני מטפסת על קירות חדר הלידה, ומצליחה בכל זאת להפטיר עוד כמה הברות בעלות משמעות כלשהי.
"כמה סיכויים יש לזה כן להשפיע?" שאלתי.
"סיכויים קלושים ביותר", ענה המרדים.
"כמה קלושים?" התעקשתי לדעת.
"אפסיים".
"נשמע לי כמו סיכוי סביר. תזריק".
הרופא נכנע. הוא חיטא והכין את המחט ואמר לי לא לזוז. הוא כמעט החדיר את המחט כשפתאום הגיע ציר עז ואכזרי ביותר. צרחתי מכאב והתפתלתי, והוא צעק עלי שאם אני זזה עוד פעם אחת הוא הולך. ניסיון שני. לא עמדתי בכאב והתפתלתי. המרדים עזב את החדר. בן-זוגי נכנס. צעקתי לו שאני מתעלפת. זה כנראה הפחד והכאב יחד. ואז הקאתי. כל דקה בערך הגיע ציר שמטרתו להבהיר לי שהציר האחרון היה בסך הכל דיגדוג נעים. הצירים כל כך כואבים. חיפשתי כל הזמן תנוחה אחרת שתקל עלי (אם הדבר אפשרי בכלל). אחת מהתנוחות היתה עמידת ארבע, כשאני שוכחת מהעיצוב של חלוקי בתי החולים – סגור מקדימה ופתוח מאחור. צודק מי שעיצב את החלוק, הכי חשוב שיהיה סגור מקדימה, מה כבר יש מאחור? אני לא רוצה לדמיין את המראות. שום דבר לא הכין את המסכן למראה בת-זוגו הנוגה בעמידת ארבע עם הישבן בחוץ, צורחת בקולי קולות שהנה יוצא לה קקי. אגב, מי שעוד היה איתי, היא אימי, שהיא יוגיסטית-אמנית-היפית-אשה חופשיה-מחוברת לאמא אדמה-למרידיאנים-לצ'י-לעין השלישית. המיילדת, שאת אדישותה מסבלי הגדול לא ניסתה אפילו להסתיר, דווקא לא הייתה אדישה כלל לאימי, שהרשימה אותה עמוקות מיד עם היכנסה לחדר. לא כך אני. ממני לא התרשמה כלל וכלל. וכאילו לא שמעו את נאקות הכאב הבוקעות מגרוני, פצחו להן השתיים בשיחת חולין נעימה על עיסוקיה הרבים של אימי. משנזכרה אימי בסיבת בואה לחדר הלידה, החלה להשמיע קולות מוזרים מאין כמותם. הבנתי כי מדובר בנשימות יוגיסטיות מיוחדות והזמינה אותי להצטרף אליה.
לאחר סבל איום ונורא של ארבע שעות, יצאה בשעה טובה ביתי המלאכית היפיהפיה רומי-אור. מיד כשיצאה, בן-זוגי החל מתייפח ללא שליטה ואני אחריו. הוא בוכה משמחה ואני בוכה מההקלה שהלידה מאחורי.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*