צלוליטיס

אני ויורי עומדים ליד הבית שלו. בפנים החגיגה ממשיכה. יורי קולט את המבט שלי ומעביר בעצמו מבט על ביתו, כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה בעיניים זרות.
"יש לי משפחה מצחיקה", הוא אומר, "בפעם הראשונה שרואים אותם זה באמת קצת…"
הוא משתתק במבוכה.
"מצחיק?" אני מנסה.
יורי מכווץ את הגבות, מוציא לעצמו ולי סיגריה, ומהר מדליק אותן לפני שאני אגיש לו אש בוערת ישר לתוך המוח.
אנחנו מביטים זה בזו ופתאום מתפקעים מצחוק. במשך חמש דקות אנחנו צוחקים בהיסטריה. עם דמעות. עם טירוף. כשאנחנו נרגעים קצת אנחנו מסתכלים אחד על השנייה ושוב מתפרצים בחצי צחוק-חצי בכי.
"שיואו" אומר יורי, מנגב את העיניים, מושך באף "באמא שלי את כזאת דפוקה."
"אני דפוקה???" אני מחזירה לו, "הסתכלת פעם על המשפחה שלך???"
"הם לפחות לא הולכים ושורפים אנשים" הוא אומר, וסוקר אותי פתאום בעניין, "לפחות עד כמה שידוע לי. מה קרה שהחלטת להתלבש היום?"
מדי פעם נפלטים לו חלקי חיוכים, זכר ממתקפת הצחוק שעברנו.
"מז'תומרת?" אני משתוממת, מביטה על עצמי, "אה כאילו… אוקיי, הבנתי. מצחיק. כאילו, אני לא יודעת אם אתה מודע לזה, אבל אנשים, כשהם הולכים לרקוד, הם מתלבשים בצורה מסוימת???"
"כשאני ראיתי אותך היית חצי עירומה. אשכרה לבשת איזה… לא יודע איך קוראים לזה, זה נראה לי כמו תחתונים וחזייה".
אני לא טורחת להגיב. הוא מדליק לעצמו עוד סיגריה ונעמד מולי בפוזה של "טוב, יאללה ביי". צייתנית, אני מושכת את התיק שלי לכתף. זהו? ככה ייגמר?
פתאום יורי מושיט את היד, וברגע אחד מזוקק של מתיקות חריפה, עם הנשיכה הפתאומית הזאת בבטן, הוא מסדר לי את השיער מאחורי האוזן.
"איך קוראים לך בכלל, את" הוא ממלמל.
"קטי…?" אני מזדעזעת מזה שהקול שלי נשמע קצת תוקפני, גם בגלל שאני בשוק שהוא לא זוכר איך קוראים לי, וגם כי אני לא רוצה שהוא ישים לב שאני עוד שנייה מתעלפת מעוצמת הרגשות שהוא מעורר בי בלי להתכוון אפילו.
"את שואלת אותי?" הוא משתומם, "את לא בטוחה שככה קוראים לך?"
אני צוחקת, ופתאום הוא מצמיד אותי אליו ולשבריר הסתחררות השנייה אני טועמת את שפתיו החמימות, שבקצה שלהן יש טעם קלוש של מסטיק מנטה.
"אתה מתחיל אתי??" אני שואלת אותו, שנייה אחר כך.
"ואם כן?"
"אז אני צריכה לדעת" אני מנסה לא לשקוע לתוך הים הכחול הזה שבעיניים שלו, וכל הקלישאות הרומנטיות הכי דביקות מרצדות לי בראש בבת אחת כמו שמונה סרטי נעורים מהאייטיז בערב יום ששי בכבלים.
יורי מגחך אלי. מה מולי רינגוולד היתה עושה עכשיו? למזלי, את רצף מחרוזת שירי "מודרן טוקינג" שמתחילה להתנגן לי במוח קוטעת כלבה חומה, רטובה ומלאה קצף סבון, עם פרצוף שועלי מקסים ועיניים חייכניות, שקופצת עלי בשמחה.
"דולי!" מסנן לה יורי, "מה זה צריך להיות?"
"דולי שם?" נערה כבת שתים עשרה סמוקת לחיים ויפה בצורה בלתי רגילה רצה אלינו בהתנשפויות קולניות, "עשיתי לה אמבטיה והיא ברחה באמצע".
"אז קחי אותה" מתיז יורי בארסיות. מידת המשפחתיות לה הייתי עדה היום היתה, כנראה, מעט מוגזמת בעיניו. הנערה פוזלת בעיניה ועושה לו פרצוף לועג, מושכת את הכלבה המשתובבת אחריה.
"לא כדאי לך להיות חברה שלו" היא צועקת לי מרחוק.
"תודה על העצה" אני צועקת לה בחזרה. "כלבה מקסימה", אני פונה אליו, "אבל למה דולי?"
"על שם דולורס הייז" הוא אומר בשיא הרצינות, בוחן אותי במבט ערמומי.
"מה, בגלל התיאורים של העור החום-חום?" אני שואלת, "או בגלל הקופצנות?"
"לא, עזבי", יורי נרתע, "סתם. זה השם שאחותי נתנה לה, מה את ישר נסחפת."
מאחורי כתפו נפתחת דלת הכניסה, ויד נעלמה מניחה על המדרגה העליונה שקית זבל מלאה בשאריות עוגות, צלחות מפלסטיק וקישוטים נבולים.
"אני חושבת שאני אלך הביתה עכשיו", אני אומרת לו.
"את גרה פה בסביבה?" הוא שואל, לא מנסה לעצור בי.
"ליד… לא, סתם. באשדוד."
יורי פולט את עשן הסיגריות ונחנק מצחוק פתאומי.
"שינקינאית אל-אלק" הוא אומר באיטיות, אבל כשהוא אומר את זה, בטון הסקסי הזה, עם העיניים האלה, זה נשמע כמו מחמאה.
"אבל אני מחפשת פה דירה עם חברה שלי מיקי", אני אומרת במהירות כי נראה לי שהוא מאבד עניין. עיניו כבר משוטטות מאחורי גבי, ואני ממשיכה לדבר לאוויר, נבוכה מכדי להפסיק פתאום, נבוכה להמשיך. "אני כבר עובדת פה באיזה מקומון, בעיקרון אני כותבת מהבית וכל זה…. דווקא ראינו דירה מדליקה בהורקנוס, מכיר? ליד כיכר מילאנו. לא שכירות מטורפת, הקטע ז…"
"תשמעי" הוא מסיט אלי את עיני התינוק המעורפלות שלו, "אני אשמח לדבר אתך והכל, פשוט באו עכשיו מלא אורחים, אז…."
"אני הולכת", אני משתדלת לבלוע בשקט את העלבון הצורב שהוא שוב מנחית עלי, "רק באתי להתנצל על אתמול…"

יום ראשון. 7-9-01. שמונה ורבע בערב

אני יושבת בבית קפה ששמאי הזה בחר, מרחק של יריקה וחצי מהדירה הראשונה שאני ומיקי שכרנו כשרק הגענו לתל אביב. כמה עברתי מאז. אני מזמינה קפה בטעם אגוזים, שופכת סוכר ומחפשת כפית לערבב, כשאשה כבת ארבעים, נאה אך מעט ממורטטת, נוחתת על הכסא שמולי.
"נעים מאד" היא אומרת בנחרצות ומושיטה לי יד, "ניצה אברהם. באמתחתי ארבע עשרה שנות ניסיון. אני גם דוברת שלוש שפות על בוריין: עברית, אנגלית וספרדית!"
"אוקיי" אני אומרת, המומה. ניצה אברהם מביטה בי כמצפה לתשובה. מזווית העין אני רואה בחור כבן שלושים ומשהו עומד בפתח וסוקר את היושבים. אולי זה השמאי הזה?
הוא קולט את מבטי, ומתקרב בהיסוס.
"שמאי?" אני שואלת. אני לא זוכרת את השם הפרטי שלו, למרבית הפאדיחה. הוא מהנהן, מביט בבחורה בשאלה. כנראה שהוא הביא אותה. אולי היא הסגנית שלו או משהו.
"קטי?" הוא שואל. דה.
"כן" אני מחייכת ואנחנו לוחצים יד. האשה מביטה בנו ולוחצת לו אף היא את ידה. בשלב הזה אני מתחילה לחשוד שמשהו פה התפקשש.
"ניצה אברהם" היא אומרת לו, בדיוק כשהוא עוצר מלצרית, כך שכולם, כולל המלצרית המטופחת, נאלצים להקשיב לה כעת בנימוס "באמתחתי ארבע עשרה…"
"סליחה" אני אומרת לה, "אני חושבת שאת מתבלבלת. את מי את אמורה לפגוש פה?"
ניצה אברהם מביטה בי בשנאה.
"את לא עורך דין שפר?" היא שואלת.
"אני עורך דין שפר" אומרת המלצרית.
"את לא מלצרית?" שואל שמאי.
"לא."
"אז למה את לוקחת הזמנות?" אני שואלת אותה בגסות.
"אני לא, הוא פשוט עצר אותי באמצע שהלכתי לשבת. בואי, ניצה, נלך לשבת בשולחן אחר".
ניצה קמה אחרי העו"ד/מלצרית.
"באמתחתי ארבע עשרה שנות ניסיון" אנחנו עוד שומעים אותה אומרת לה, עד שהן נבלעות ברעש.
"וואוו"…. שמאי משחרר את הכפתור העליון בחולצה שלו, ונשען אחורנית. "זה עוד לא קרה לי".
"אח, עזוב" אני צוחקת אליו, "לי דברים כאלה קורים כל הזמן".

כמה שעות מאוחר יותר הוא הולך, ואני נשארת לסכם את הפגישה. זהו. יש לי עוד עבודה מהצד, ודי משתלמת. הוא מאד אהב את הכתבות לדוגמא שהבאתי אתי. אני אכתוב מאמרים ל"בשבילך", והם ישלמו לי על כל מאמר בסביבות השבע מאות שקלים. אביב, מותק, חכי לחודש הבא. אנחנו הולכות לקרוע את האם-אמא של טויס אר אס.

יום שני, 2 למאי 1998

אני צועדת לכיוון הרחוב השני, לחפש תחנת אוטובוס, כשפתאום עוצרת לידי חיפושית כחולה.
אני מתעלמת מהשריקה של הנהג. ממורמרת ועצובה אני הולכת עם העיניים בעננים. כוס אמא של יורי הבן זונה הזה. וגם אני הייתי צריכה לעשות משהו, לא לעמוד ולתת לו להשפיל אותי ככה.
"תגידי לי, חתיכת סנובית", צועק לי יורי, "למה את לא עונה כששורקים לך?"
"לך מפה" אני אומרת, ולא בכוונה יוצא לי קול ילדותי.
"עלי כבר לאוטו" הוא אומר, "אני אקח אותך לעפולה".
"אשדוד" אני מתקנת אותו.
"וואט אבר", הוא מחייך אלי, ואני, כמו פגרת, עולה.