סיפור קצר: "אני מבחינה במעיל הישן של אבא. זה שקיבל כמתנה מאמא בחורף שבו גילו לה את המחלה"

אבא

בכל פעם שאני נכנסת לבניין הישן הזה נדמה לי שהוא זר לי יותר ויותר. אני מגלה שהוסיפו עוד שכבה של צבע בקירות המתפוררים שבחדר המדרגות. קולות חדשים בוקעים מבעד לקירות, ריחות שונים מסתננים מבין הדירות, תובעניים, פולשניים.
אבא שלי פתח את הדלת עוד לפני שדפקתי. אני רגילה לזה. הוא מכיר את קול צעדיי במדרגות. כשהייתי קטנה ראיתי בכך פלא, מיומנות של קוסם ממש. ואבא הסביר לי שלרגליים שלי יש מנגינה משלהן, וזה בכלל לא קשה להבחין, צריך רק להקשיב.
את נראית נהדר, הוא אמר וחיבק אותי ואני עמדתי שם בפתח מחובקת לזמן קצר עד שהחלטתי שמספיק וחמקתי פנימה. “מה נשמע? מה חדש?”אני זורקת לאוויר הריק של החדר. אל תשאלי, זו תקופה לא קלה עכשיו לעסק, הוא אומר וקמט מעטר את מצחו החיוור. הוא פולט עוד ועוד מילים שצפות סביבי, מרחפות באוויר ולא חודרות פנימה.
“היית אצל הרופא הבוקר, לא?” אני קוטעת אותו. כן,הוא נאנח. נו, ומה הוא אמר?” אני מנסה להסוות את הדחיפות שבקולי. “יהיה בסדר”, הוא מפטיר בעייפות, מאלץ את עצמו לחייך חיוך שכנראה נועד להרגיע. “מה היו התוצאות?” אני שואלת ומתפללת שיגיד שהכול בסדר, שהוא מרגיש טוב, שהוא עדיין הסלע שלי .
“תעזבי, מתוקה, אני בסדר, באמת. מה איתך? לא הצעתי לך לשתות אפילו. מה להכין לך? קפה? תה?”
“כלום אבא, תעזוב, תשב רגע,” אני מבקשת אבל הוא כבר במטבח. “אני אכין לך כוס תה עם נענע. בואי שבי בשולחן, יש גם עוגיות, היום קניתי.” אני מתיישבת ליד השולחן שבסלון בזמן שהוא מרעיש בארונות המטבח, מרתיח מים, שוטף עלים ירוקים וריחניים.
צלצול של טלפון מפר את הרעשים שבקעו מהמטבח ואני שומעת את אבא מדבר לתוך השפופרת.
אני קמה וחומקת בשקט למסדרון. על מתלה המעילים שעומד שם אני מבחינה במעיל הישן של אבא. זה שקיבל כמתנה מאמא בחורף שבו גילו לה את המחלה. אני זוכרת איך תמיד ידע לשלוף מכיס המעיל נחמה כשהייתי זקוקה לה. ממחטה או סוכרייה בהתאם לצורך ולמשבר.
אני תוחבת את ידי אל תוך הכיס ומוצאת טישו מקומט ומעטפה מקופלת של בית חולים. אני פותחת אותה במהירות. מכריחה את עצמי לקרוא את האותיות, לחבר אותן למילים, להרכיב מהן משהו שהוא בעל הגיון. אבל במה שנשקף אליי מהדף אין שום הגיון, או צדק.
אני מחזירה את הדף למקומו, ונושמת עמוק עמוק. רק לא לבכות, לא לבכות, אסור לך לבכות.
אני מתיישבת חזרה על הספה ומניחה את התיק שלי על הברכיים. אני מושכת בכוח את הרוכסן של התיק. מעלה ומורידה אותו, פותחת וסוגרת, נאחזת בו באצבעות רועדות, לופתת אותו כאילו הוא קמע של הגנה או עוגן של ביטחון.
“מה, אז תספרי משהו בינתיים, מה חדש?” אבא מציץ מפתח המטבח. “מה כבר חדש?” אני שואלת ספק אותו, ספק את עצמי.
“איך בעבודה?”
“הכול כרגיל.”
“כן, הכל בסדר, טוב לך שם?” הוא רוכן מעל השולחן, מכווץ את עיניו העייפות, בוחן את פניי.
“בסדר”. אני כופה על שרירי הפנים להתעצב לחיוך, הכול בסדר.

על הכותבת יונית קם

ילידת 1985 כותבת

תגובות

  1. פשוט נהדר, כתיבה מדוייקת.
    כ”כ מוכשרת,
    תמשיכי לכתוב לנו…

  2. יפה מאוד, עצוב מאוד. ממש מהחיים, לצערי.

  3. מענייין איך בין השורות אני מצליחה לזהות אלמנטים המוכרים לי כל כך ..ובמקביל אני מוצאת את עצמי מופתעת..יש כשרונות שחבל לשמור במגרה..אין צורך להלאות בשבחים אלא יש לסכם בשתי מילים- את מצויינת.

  4. ממש כתוב טוב, נגמר מהר מידי וחבל:)

  5. אין פיתוח של הרעיונות, בנאליות. מצד שני אולי הכותבת צעירה ואם כך זה נסלח. תרגיל

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *