אדון כבר וגברת כמעט

זו הייתה תחילתו של שבוע מטורף שלווה בעשרות אי מיילים, תמונות וכרטיסים, שירה, מוזיקה ומפגשים תכופים בשכונתי. כל בוקר החל בטלפון ונמשך בבית הקפה. בוקר אחד מגיע זר פרחים מדהים למשרד רבע שעה לאחר שנפרדו לשלום. מדד הפופולאריות שלה עלה פלאים. “מה עשית בשביל זה?” התעניינו הנשמות הטהורות במשרד. “שום דבר,” ענתה בתמימות. “לא, אין לי יום הולדת היום,” נונשלאנטית הביטה אל הזר המדהים. יש לו את זה. איך הוא יודע בדיוק את צירוף הצבעים האהוב עליה, סגול-לבן והרבה פראות. לא משהו מעוצב אבל עשוי בקפידה.
היא מדווחת לחברות: “עליזה? זה יכול להיות? “אני לא רוצה שתפלי על הפנים, נילי.”
“דורית – אני בהלם,” “מגיע לך משהו טוב. זה בא לך בזמן.”

ערב אחד הם קובעים לדבר והוא לא מופיע. נתקע בפגישה. אי אפשר להשיג אותו אחרי עשר בערב. המחשבות הרעות צצות ישר. כל השדים שלה יוצאים החוצה. קלוד ללוש יורד מפס הקול ובמקומו שירי הדיכאון של ניק קייב. למחרת היא שולחת לו חיצים מורעלים קלות בדואר האלקטרוני, הוא מרגיש. בא לאסוף אותה מהעבודה. הולכים לשתות משהו. הוא הבטיח לקחת את הבנים לארוחת ערב של גברים – סטייקים. “אני הולך לספר להם עלייך,” הוא אומר.
פס הקול הדימיוני שלה נוטל לעצמו חיים משלו. קלוד ללוש מוחלף עד מהרה בפרנק סינטרה. “אתה קופץ אלי אחר כך?” “כן.”

מסדרת את הבית. מדליקה את כל הנרות שיש. הבית מואר באור רך. מוסיקה. הפרחים שלו ממלאים את החדר. ללא מילים הם נסחפים אל המיטה. “הוא רזה בטירוף”. “יש לו גופייה.” “פעם אחרונה שראיתי גופייה כזו הייתה אצל אבא של חברה בתיכון”.” מצחיק.” כל המבזקים האלה עוברים לה בראש במהירות שיא. אבל האווירה הרומנטית והציפייה לבאות מוחקת כל מחשבה.
היא אוהבת גברים מלאים יותר. לא נורא. הוא ממש דואג לה. משקיע בה לאט לאט. הכל קצת מוזר בהתחלה אבל כייפי. הם מבלים במיטה שעתיים. ב-12 בלילה הוא הולך. “הבטחתי לחזור, הבנים ישנים אצלי.”
“שוב? מה כל יום הם באים אליך ולאקסית שלך לא אכפת?”
“לא. הם עושים מה שהם רוצים.”
נשמע לה מוזר אבל היא עייפה מאירועי היום ונרדמת לאיטה. בבוקר היא מתעוררת חסרת קול. התקררות קשה. זה נשמע הרבה יותר גרוע ממה שזה באמת. היא הולכת לעבודה אך מייד חוזרת הביתה ונכנסת לישון. ויטמין סי. תה. זה הדבר היחיד שיציל אותה. נרדמת לשעתיים ומתקשרת אליו.
הוא מגיע מייד עם ערימות של אוכל סיני וסרט די.ווי.די. חלום. הם אוכלים ונכנסים למיטה.
בלהט האקט הוא אומר לה, “אני רוצה ממך ילדה.” כל הרחם שלה מתכווץ בכמיהה אינסופית והיא נצמדת אליו ברכות. אחר הצהריים הוא זז. “נתראה אחר כך? תבוא לישון,” “כן, בטח. נדבר.”
כל הערב היא לא מצליחה להשיג אותו.
משאירה הודעות. שולחת אס.אמ.אס.
מוזר.
השדים עלו שנית. הפעם הם משתלטים על התמונה. לאן הוא נעלם? כל המוזרויות עולות לראש. למה הוא אף פעם לא עונה ישר. תמיד היא משאירה הודעה ואז הוא חוזר אליה. למחרת בקפה של הבוקר היא אומרת לו – “איפה היית?” “אצל אמא שלי. הלכתי לבקר.”
“אתה בטח נשוי ואשתך קרקעה אותך,” היא פולטת בלי לחשוב. הוא מחייך.
“הערב תבואי אלי, טוב?”
באמצע היום כשהיא שולחת הודעות – הוא נשמע לה קר. היא מנסה לסלק את המחשבות הטורדניות מראשה. לא יכול להיות. זה סתם הפחדים שלה. היא פשוט לא יכולה להאמין שמשהו כל כך טוב קרה לה. מדברת שוב עם עליזה ומגיעות למסקנה שאי אפשר כל החיים לחכות לכישלון הקרב. אבל למרות זאת משהו בנימת הקול שלו לא מוצא חן בעיניה. זה חזק ממנה.
היא פתחה את האי מייל ופתאום מצאה הודעה ממנו. מוזר.

אני לא יודע איך לעשות את זה אבל בכל זאת אנסה.
אז ככה, אני לא גרוש, ואת זה את בטח כבר יודעת. נשוי, נשוי רע, אבל נשוי. מאוד מאוד מצאת חן בעיניי. אני מאוד מקווה שלא תחליטי לזרוק אותי.
One kind kiss before we part, Drop a tear and bid adieu;
Robert Dodsley (1703-1764): The Parting Kiss


לפני שצמרמורת קרה עברה בגופה היא הספיקה לחשוב דבר אחד, לא מספיק לו שיר בשפה אחת. מה הוא נהייה לי פתאום ביי-לינגואל, הפסאודו-אינטלקטואל הזה?
שולחת לו אס.אמ.אס: “חייבת לדבר אתך בדחיפות.”
לאחר שעתיים הוא מואיל בטובו לענות לה לשיחה ממתינה, “אני חייבת לדבר אתך.”
“מה תגידי לי?” הוא שואל.
“תבוא ונראה,” הם קובעים לשעה שש.
בשש בערב בדיוק מצלצל פעמון הדלת. היא פתחה ומולה עמדה אשה מוקפדת בשנות הארבעים המוקדמות שלה, מטופחת מאוד בחליפת עסקים אפורה ואיכותית.
“נעים מאוד. תמר,” אמרה האשה והושיטה את ידה ללחיצה. היא אינה חיכתה שנילי תכניס אותה פנימה, פסעה מעדנות על עקבים גבוהים והתיישבה על הספה.
“נחמד פה,” היא אמרה לנילי בקול נעים, “אה אלו הפרחים. כן, אמרתי לו שסגול לבן יעבוד מעולה. היתה לי תחושה שאלו הצבעים שלך,” היא שבה והתבוננה בה.
“אני שמחה שלא טעיתי. את באמת נראית טוב. עמוס יודע לבחור.”
“עמוס”? גמגמה נילי ההמומה שנשארה רגע ליד הדלת.
“כן, עמוס,” אמרה תמר, “לא קבעת אתו?”
“כן קבעתי”??!? מלמלה נילי בהלם.
“נילי יקירתי, שבי חמודה”, אמרה תמר והלכה לכיור למלא לה כוס מים כאילו היא בעלת הדירה, “תרגעי.”
“לא חשבת שאתן לו להגיע הנה לבד,נכון? נילי, רציתי קודם כל להכיר אותך בעצמי”, היא הגישה לנילי כוס מים עם פלח לימון.
“מי את?” נילי שתתה בצייתנות והמתינה.
“מה את עושה פה? איפה עמוס? ” לחשה. “אני לא מבינה”.
“עוד לא הבנת?” אמרה תמר בסלחנות מתנשאת.
“לא,” היא התעקשה.

“תביני, עמוס ואני יחד מאז התיכון, אני לא אניח לאף אשה אחרת לערער את יסודות הבנין שבנינו יחד במשך שנים. כל מה שעמוס היום, וכל מה שיש לנו יחד זה בזכותי. אנחנו צוות, נילי. כשטוב לאחד מאתנו טוב לשנינו, וכשרע, רע לכולם.”
נילי לא ידעה לשפוט אם תמר מאיימת עליה או משדלת אותה. היא לא הכירה את העולם הזה, ולמען האמת לא היתה מעוניינת כלל להכירו. אבל תמר המשיכה כאילו היא נואמת נאום מתורגל היטב:
“הרי לא כל יום עמוס מתאהב במישהי ואם אני כבר מחליטה להכניס מישהי אלינו הביתה, אני חייבת לפגוש אותה בעצמי.”
” אלינו הביתה? היא מדקלמת אחריה בהלם, “אז… את….”
“אשתו.”
נילי לא ידעה מה להגיד ובהתנייה טבעית התחילה להתנצל: “אני כל כך מצטערת, לא ידעתי שהוא נשוי בכלל…אני לא התכוונתי לפגוע בך,” אבל תמר קטעה אותה והמשיכה ברהיטות:
“אין לך מה לדאוג חביבה. עמוס יודע הכל. אין ביננו סודות. באתי לקחת אותך אלינו לוויקאנד. תארזי לך כמה דברים, אל תשכחי בגד ים, בטח נלך לשחות גם, אני שמחה שאת באמת כזו סקסית כמו שהוא אמר. לא הייתי יכולה להכניס סתם אחת למיטה שלנו.”

על הכותבת רחל דסברג

בת ארבעים פלוס, גרושה מינוס, נמצאת בין מערכות יחסים, בין עבודות ובין מכוניות. עם הרבה תקווה וקצת דיקיום.

תגובות

  1. בננהשייק

    הכי בנאלי, הכי שחוק והכי מ ד כ א!!!
    רציתי להגיב עוד אבל חוסר היצירתיות שלמעלה גמרה גם שלי..

  2. התחלת יפה גמרת רע מאוד.

    דווקא חיכיתי להמשך, לא ידעתי שאין למה לחכות.

  3. מה דעתך להביא לנו סוף אלטרנטיבי? זה ממש לא מתאים לדעת הרוב. לדעתי זה חמוד ובלתי צפוי.

  4. בננהשייק

    בשקיקה, כמוני והתאכזבתם קשות.., אני ממליצה בחום על הסיפור של נטליה ויזלטיר, כמדומני שמו “סירוב” והוא הופיע בשלושה חלקים.
    זו היא דוגמא אמיתית לאיך נראה כישרון כשהופכים אותו למילים! אני הפכתי למעריצה..

  5. שליחנו בכור העירקי

    אז הנה ההפתעה האמיתית לקוראים/ות:
    בתור סיפור דמיוני נראה שניתן היה לברוא ורסיות נוספות לחלקו האחרון של הסיפור.
    אבל… אם הכל אמת לאמיתה?
    אם הכל אכן קרה? ומה קרה בהמשך?
    האם אכן מומשה פנטזיית סוף השבוע בשלישייה?

    חומר למחשבה…

  6. עמוס כחם

    הלוואי והחיים כ”כ פשוטים ורומטים

  7. נטפלת לפרטים

    “היא אינה חיכתה”… מה זה?? ?
    “אינה” אינה ניתנת להטייה בעבר, או בעתיד. רצית לומר: “היא לא חיכתה” (ובעתיד: “היא לא תחכה”).
    ואני לא מאמינה שאף עורך לא עלה על זה.

    אה, והסיפור ממש בנאלי ומטומטם. אבל זה כבר עניין של טעם אישי.

  8. טוווווב…!
    נו מה קורה הלאה…?!

  9. דווקא נהניתי

    בנאלי בנאלי אבל גרם לי לחייך.

    תודה!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *