לצד מרוצו של סופרמן, הקפיטליסט ולוחם חופש הביטוי, להצלת העולם, ניהלה ענבל גלעדי את המערכה הפרטית שלה. המסקנה אחת: אין מלחמות צודקות

אהבה ומלחמה

סופרמן

המלחמה עם סדאם מזכירה לי סרט ישן של סופרמן. נכון, זה שלובש את התחתונים מעל המכנסיים כסמל לגבריות או משהו. סדאם הוא סוג של מקס לותר מטורף המתכנן להשתלט על העולם בעזרת פצצת הרס מתוחכמת (נשק כימי הולך?), מתחבא לו באיזה בונקר מפואר ובזמן שהשעון מתקתק, סופרמן הקפיטליסט ולוחם חופש הביטוי (עיתונאי) במרוץ להציל את אותו עולם. אולי אם הייתי ילד עירקי קטן הייתי בעד מקס וכפיליו.
עוד קלישאה של אלגוריה (או אלגוריה של קלישאה?).
וכך המאבק בין הטוב לרע נשמר בפורצלן ומחזיר לנו מעט מהשפיות, שנוכל ללכת בשקט לעבודה. אבל לא נורא, כך או כך נלך לעבודה.

המלחמה שלנו

בניגוד לאמריקאים לא תכננתי מלחמת בזק. בניתי על קרב לטווח ארוך, שיוביל אולי לחתונה (מה לעשות, הגיל). זה הסתכם בשמונה שבתות ובסופו של דבר לא היו מנצחים.
בהתחלה, כמו בהתחלות, הכל זרם. אחרי יומיים כבר נשארתי לישון אצלו ואפשר לומר שהיינו טובים בלישון ביחד. מאותו ערב פשוט נשארתי. אחרי שבוע הוא הזמין אותי לארוחת ערב אצל הוריו. בשבילי זה היה מהלך רציני, כמו כיבוש בצרה לפחות. מבחינתו אולי זה אמר משהו, ואולי סתם לא היה לו ראש לבשל.
ואז התחילו ויכוחים קטנים, מיני מערכות, בגלל שהוא זה הוא ואני זאת אני. אני ממש סולדת מעימותים, מעדיפה הגנה פסיבית. כל מה שאמרתי דרש ביקורת, כל מה שעשיתי דרש תיקון, התנצלתי אפילו על דברים שעשיתי בעבר. נשמע מגוחך, כמו שבשנות החמישים, האמריקאים שידרו לציבור “תתכופף ותתכסה” כאמצעי התגוננות במקרה של התקפה אטומית. אז התכופפתי, “נלך לאן שתרצה, נעשה מה שתרצה”. התכופפתי כל-כך עד שנשבר לי הגב, עד שהסתכלתי במראה ולא ראיתי יותר מה שאני אוהבת בעצמי, ראיתי רק אותו.
ואז השמועות על המלחמה הפכו למשפטים של יונית לוי ומיקי חיימוביץ’ (בל נקפח), תלויים מעל ראשינו כאיום ממשי. כשהתקרב הלילה והאולטימטום כמעט פקע, הסתכלתי על המסכה שלי וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה למות לבד. במצבי סכנה מדומים, אני נעשית רומנטית (מסתבר שעוד אנשים חשבו כמוני, עדויות מספרות שמספר המבקרים באתרי ההיכרויות באינטרנט זינק). אפשר לומר שהפחד קרב אותנו והתחלנו למצוא איזו דרך באמצע להיפגש במקומות נייטרליים, בעיקר בחולשות שלנו.
הכי נוח ללכת במקביל, אבל לימדו אותי בתיכון שקווים מקבילים לעולם לא נפגשים ושנינו רצינו להיפגש, רק דחינו את השעה. הזמן עבר ובתוך המאבק היומיומי, לא היה לנו את הכוח להיאבק אחד בשני. אז פרשנו סדין לבן ונכנענו. כל הזמן חשבתי לעצמי: “לא נורא, מערכת יחסים היא עניין לא קל” ואין מלחמות בלי שבויים ועוד כל מיני פרשנויות של מומחים שיכולים רק להצדיק את המצב ולא לייעץ, ולא לשנות ולא לנבא. מידי פעם זרקנו פצצות, כדי לבדוק אם היסודות איתנים מספיק ושמנו את הקורבנות בערמה בצד.

אבל זו לא המלחמה שלנו

אז מה אם יש לי תואר בתקשורת, אני עדיין יכולה ללהג על תפקידה של המלחמה כמו כל אזרח אחר שנסחף למעגל הרייטינג. אין ספק שלמלחמה הזו היה רייטינג גבוה. מה יש לראות היום בטלוויזיה? אה, משדרים את התוכנית הזו עם המטוסים (כבר פרק 16). אולי בגלל שהמלחמה הספציפית הזו הצטלמה כל כך טוב. לדעתי, אנחנו זוכרים טוב מאוד שזאת לא המלחמה שלנו ולכן חשובות לנו זוויות הצילום, פעלולי הפירוטכניקה, השערוריות הפרטיות של השחקנים הראשיים, שמרוויחים לפחות כמו בהוליווד.
גם אנחנו נלחמנו זה בזה, כתשנו זה את זה, הטלנו מצור ולא עצרתי לשאול “למה?” זו תמיד נראתה לי שאלה מצוינת, אבל המונופול עליה שייך לילדים. גם המלחמה שלנו הצטלמה יפה כלפי חוץ, אבל בפנים, הצטערנו על הרגע שהתחלנו. אולי בגלל שהיא נתנה לנו הרבה אקשן וריגושים וחומר עיתונאי בלעדי (למי שאוהב לדווח על החיים שלו). אולי בגלל ההתעסקות הבלתי פוסקת אחד בשני ובעצמנו וגם בגלל ה”מייק-אפ סקס”. המון מזה. בקיצור, רייטינג. הכי בסיסי. יש אנשים שחיים מזה די טוב (מיכל ינאי?!)
בסופו של דבר הגיע שלב ההתפכחות. רגע לפני שזה יהפוך להרגל, שנייה לפני שנתמכר, הבנו שאין מלחמות צודקות. אני לא אוהבת שאומרים לי “לפחות למדת משהו”, אז לכל המעודדים- לא למדתי כלום, רק אספתי את עצמי וחזרתי להשתקם. מערכת יחסים לא צריכה להתנהל כמו מלחמה, כי בסך הכל כל אחד רוצה לחזור הביתה ולהניח את הראש על מישהו. ועכשיו, עם כל השידורים החוזרים של סיינפלד, אני קצת מתגעגעת.

על הכותבת ענבל גלעדי

בת 30. גרה בפ"ת וחיה בת"א. בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול. כותבת למגזין קוסמופוליטן. חזרה לאחרונה מטיול בניו זילנד, אוסטרליה ותאילנד וכעת מתמודדת עם החיים

תגובות

  1. רעיון טוב אך נדוש. כתיבה מסורבלת ומבלבלת ללא עניין ממשי. חבל.

  2. טארק עזיז

    נחמד..
    העברתי עוד 5 קטנות.

  3. עורכת יקרה – מה קרה כאן?

    • צב מעבדה

      ניחוש: שירלי כנראה חששה שהדיון שהתפתח מתחת למאמר הקודם בנושא זיהוי המגיבים באמצעות עוגיות וכתובות IP עלול לפגוע במספר המגיבים או בסגנון התגובות.
      אם זאת באמת הסיבה, אז חבל, כי הנושא של הזכות לאנונימיות הוא מאוד חשוב, ובהחלט שווה מאמר בפני עצמו, גם אם יש לו סיכוי טוב להתקל בקשיי פירסום…
      אבל! אם שירלי תכתוב את המאמר הזה בכבודה ובעצמה היא תעשה טוב לכולנו. לפי דעתי היא יכולה לפתור את הבעייה על ידיי הוספת קישור בראש האתר למשהו כמו ‘תקנון האתר’ שמדבר על חופש הדיבור, הזכות לתגובה אנונימית וקופסת העוגיות של בננות’ (cookies אותו מרכיב באתר אינטרנט שאוסף מידע על הגולש). זאת תהייה הזדמנות נפלאה עבורה להציג את הבעד ונגד של עורך אתר לעוגיות ולשכנע את הקוראים שהחופש לבחור באנונימיות הוא אינטרס של האתר לפחות כמו שהוא אינטרס של המגיבים.
      בכל מקרה, צנזורה סמוייה על ידיי הכנסת מאמר חדש, (אפילו גרוע) רק כדי להסיט את האש מהנושא תזיק הרבה יותר מאשר תועיל. היא תעורר חששות בקרב הקוראים שיש כאן באמת משהו שצריך לחשוש ממנו, ואם לא אמרתי עד עכשיו, אז לא כך הוא.

      צב מעבדה מחכה לקרוא את המאמר ‘בננות אוהבות עוגיות?’

      • עוד גבר

        היי צב,
        אכן נושא האנונימיות/פרטיות הוא נושא חשוב ביותר.
        אם נצרף אליו את נושא האבטחה באינטרנט, נקבל נושא
        שיכול, אולי, אפילו להשפיע על הכלכלה העולמית… 🙂
        לגבי הפרטיות, לי אישית יש גישה אמביולנטית (דו-ערכית)
        לנושא: מחד, אני מצדיק ומבין את הזכות לפרטיות ולאפשרות
        של אנשים לשלוט ברמת חשיפת זהותם/ן לאחרים, מאידך, זכות
        זו _עלולה_ להיות מנוצלת לא לטובה, למשל התחזות למישהו/י
        אחר (למשל, באתר הכרויות (כבר היו דברים מעולם)).
        כאמור, אני לא מומחה לאינטרנט או לרשתות תקשורת אבל
        נדמה לי שאולי כמה שיפורים או לחילופין תכנונים מחדש של
        מרכיבי האינטרנט יכולים להפוך את הרשת למקום,
        אולי יותר טוב (כלכלה עולמית… כבר אמרתי?).

        • עוד גבר

          בעניין “הסטת האש” וכו’, אני לא נוקט
          עמדה בנושא… 🙂 אבל גם ייתכן שזה הענות ל-:
          http://bananot.com/articles/655#rem40165
          אכן, מאמרים מהסוג שאתה כותב (וכמובן לא רק)
          חסרים (לפחות לי, אבל אני גבר ומה אני מבין 🙂 פה.
          אפשר אולי לראות את ההבדל לפי סוג התגובות ומיעוטן…

          • צב מעבדה

            עוד גבר, תגלה לנו איך כותבים קישור לתגובה מסויימת בתוך מאמר.

            • עוד גבר

              מה שאני עושה, זה כך:
              *1.* מביא את הסמן (מצביע) של העכבר על המילה
              “הגיבו” של התגובה שרוצה לקשר,
              *2.* לוחץ על המקש הימני של העכבר,
              *3.* נפתח תפריט, אם הדפדפן הוא Internet Explorer
              (הנפוץ) בוחר: *Copy Shortcut*
              (אם זה Netscape, זה נדמה לי Copy Link Location)
              *4.* כשרוצה לציין את הקישור (למשל בתגובה)
              מביא את הסמן למקום ה”ציטוט” ועושה _אחד_ מאלה:
              מקיש מקש ימני של העכבר ובוחר *Paste* (או *הדבק*),
              _או_ מקיש Shift+Ins, _או_ מקיש Crtl+V .
              הערה: כמובן שאני לא מבצע פעולות Copy/Cut אחרות
              בין שלבים 3 ל-4 כי ה-Clipboard (מה שמאחסן את
              מה שהועתק) יכיל רק את המידע של ה-Copy/Cut האחרון
              (“האחרון” מאז ה”עלאת” המחשב).

  4. אלמוני

    לקס לותר, לא מקס לותר.

  5. לקס לותר, לא מקס לותר.

  6. שפרה הצולעת

    וואוו, אשכרה לא יכולתי לקרוא משפט אחד עד סופו, מרוב… שיעמום? סירבול? חוסר מיקוד ונושא? שפרה צולעת בעצב לעבר השקיעה, שבת שלום לכולם.

  7. השכנה ממול

    בחייכם, איזה יללנים. מה משעמם? זה החיים. שלי לפחות, בתיאור דיי מדוייק, לצערי, לפחות בשלוש השנים האחרונות. נראה מבטיח ולא מצליח להתרומם. מורידים הילוך ועוד אחד, פתאום נורא מהר אני עומדת במקום, לא מזהה את עצמי, משועממת אך פוחדת להודות, שהרי מיד אדרש לפעול… אז כן אולי הכתיבה לא מסוגננת מתחכמת אך בהחלט מתארת מצב מוכר. שוב, לי לפחות. כולל הבלבול המבוכה והסרבול. נ.ב. ברוח המקובל פה באתר, האם יש למישהו הערות תחביריות על התגובה שלי?

  8. חתול אחד

    עם כזאת אהבה באמת שלא צריך מלחמות.
    מעניין מה היה קורה אם היו מנסים מלחמה במקום?
    או, אולי, כמו בסיסמה הזו של הסיקסטיז: מה היה קורה לו היו מכריזים על אהבה ואף אחד לא היה בא?

  9. אלמוני

    אמרת כל כך הרבה והשתמשת בכל כך הרבה מילים כמו נאבקנו, כתשנו, מקומות ניטרליים, חולשות, מומחים, פרשנויות, שבויים, סדינים לבנים….אבל בעצם לא אמרת כלום.
    מה רצית לומר? רצית לשתף אותנו? קראתי את מה שכתבת אבל לא הבנתי כלום. לא אמרת כלום. את כל כך כואבת פה וכעוסה. חבל לי כל כך. היית צריכה לחכות קצת, לתת לזה לעבור ורק אז לנסות להסביר לנו מה קרה שם. אם בכלל לנו יש מקום שם.
    חיבוק של אהדה.

  10. חזיז ורעם

    לא הבנתי מי ניצח בסוף ?
    האהבה ? המלחמה ?

    אתם יחד או לחוד ?

  11. חזיז ורעם

    לא הבנתי מי ניצח בסוף
    האהבה ? המלחמה ?

    אתם יחד או לחוד ?

  12. מה זה, מתי הספקת להיות בראש שלי – לראות בדיוק את מערכת היחסים האחרונה שלי ולהרגיש כמוני אבל בדיוק של מילה ומילה? יכול להיות שיש עוד פגועות הלם קרב כמונו? אולי נפתח קבוצה…
    למרות הגעגועים – יהיה טוב ויהיה שלום!
    נינה

  13. כן,אכן
    במלחמה כמו במלחמה, אז עד המלחמה החדשה צריך להיות חזקים ולחיות בשלום לפחות עם עצמנו.לבד

  14. הי ענבל!
    דבר ראשון, אהבתי את הכתוב ואף הזדהיתי.
    דבר שני, קראתי אותך בגלל שלדעתי היינו פעם חברות טובות (אי שם בין גיל 14 ל-16) וזה כיף להיזכר.

    עשי חייל, ותהיי רק עם מישהו שאוהב אותך כמו שאת (קל להגיד, קשה ליישם)…

    גליה מעיין.

  15. pink carnation

    העצב אין לו סוף… לסבל יש ויש!!!

  16. אלמוני

    יש לך תמיד את הבחירה

  17. רודף שלום

    מעבר למאמר המבולבל והמסורבל …..
    ואחרי שקראתי את שאר המאמרים שכתבת , את נשמעת כמחרחרת מלחמות אמיתית .
    במלחמה המתוארת (וטוב שג’ורג בוש היה מסודר יותר) נראה צד אחד מקבל לביתו , מקבל את אותך ( מתוך דברים אחרים שכתבת ) ומנסה לבנות מערכת יחסים , וצד אחר זורק פצצות , בודק יסודות , מתכופף , נשבר וכו וכו מתוך הדברים אולי את בכלל לא בנויה ליחסים, נשמע שבמלחמתך הקטנה את אפילו לא ילד עיראקי קטן …. את נשמעת יותר כצורר סאדם.

  18. שוחרת הרפתקאות

    ענבל,
    גם אני הייתי שם פעם.. הבנתי שאגו זה לא הדבר הכי חשוב בעולם .. בהחלט לא מתכוונת
    שצריך לוותר על עקרונות או משהו כזה רק לנסות ולהבין מאיפה באות ההתנגדויות, אם משנים
    את זווית הראייה אז גם הדינמיקה בקשר משתנה.. וזה לא אומר שהכל הולך קל וחלק כי
    זה טבעי שאנשים מגוננים/שומרים על הדבר הכי חשוב להם רגשות פחד מכאב וכו’ אבל
    אם אם בוחנים מצב מזווית ראיה של מי מנצח בסיבוב הזה זה לא יכול עבוד..
    כמו שכתבת : במלחמות אין מנצחים
    בשורה התחתונה לא חשוב מי צודק יותר אלא ההכרה ברגשות והקבלה ההדדית..
    נ.ב. – אני לא איזה בחורה רוחנית אלא מישהי שכבר התבגרה…

  19. כתיבה לא עניינית, מסורבלת ולא ברורה…..
    מה קורה לכן??
    בתור אתר כל כך מפורסם וטוב הייתי מצפה למשהו טוב יותר….
    חבל….

  20. ג'ורג

    להלן מספר נקודות על הכותבת (שבאמת כותבת מאמרים נפלאים! )
    במערכת היחסים הקצרה שהיתה לי עמה היא הספיקה לנצל,לבגוד ( עם גבר נשוי ) לשקר ובעיקר לשחק אותה אישה אמיתית וכנה.
    אז שימו לב . אל תאמינו אף פעם לכל מה שאתם קוראים.
    לפעמים הכתיבה היא דרך להוציא את הצד האחר שבך הלא אמיתי (במקרה הזה אלה הם חייה האמיתים של הכותבת – בולשיט אחד גדול )
    יום מקסים

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *