אהבה ומלחמה

המלחמה עם סדאם מזכירה לי סרט ישן של סופרמן. נכון, זה שלובש את התחתונים מעל המכנסיים כסמל לגבריות או משהו. סדאם הוא סוג של מקס לותר מטורף המתכנן להשתלט על העולם בעזרת פצצת הרס מתוחכמת (נשק כימי הולך?), מתחבא לו באיזה בונקר מפואר ובזמן שהשעון מתקתק, סופרמן הקפיטליסט ולוחם חופש הביטוי (עיתונאי) במרוץ להציל את אותו עולם. אולי אם הייתי ילד עירקי קטן הייתי בעד מקס וכפיליו.
עוד קלישאה של אלגוריה (או אלגוריה של קלישאה?).
וכך המאבק בין הטוב לרע נשמר בפורצלן ומחזיר לנו מעט מהשפיות, שנוכל ללכת בשקט לעבודה. אבל לא נורא, כך או כך נלך לעבודה.

המלחמה שלנו

בניגוד לאמריקאים לא תכננתי מלחמת בזק. בניתי על קרב לטווח ארוך, שיוביל אולי לחתונה (מה לעשות, הגיל). זה הסתכם בשמונה שבתות ובסופו של דבר לא היו מנצחים.
בהתחלה, כמו בהתחלות, הכל זרם. אחרי יומיים כבר נשארתי לישון אצלו ואפשר לומר שהיינו טובים בלישון ביחד. מאותו ערב פשוט נשארתי. אחרי שבוע הוא הזמין אותי לארוחת ערב אצל הוריו. בשבילי זה היה מהלך רציני, כמו כיבוש בצרה לפחות. מבחינתו אולי זה אמר משהו, ואולי סתם לא היה לו ראש לבשל.
ואז התחילו ויכוחים קטנים, מיני מערכות, בגלל שהוא זה הוא ואני זאת אני. אני ממש סולדת מעימותים, מעדיפה הגנה פסיבית. כל מה שאמרתי דרש ביקורת, כל מה שעשיתי דרש תיקון, התנצלתי אפילו על דברים שעשיתי בעבר. נשמע מגוחך, כמו שבשנות החמישים, האמריקאים שידרו לציבור "תתכופף ותתכסה" כאמצעי התגוננות במקרה של התקפה אטומית. אז התכופפתי, "נלך לאן שתרצה, נעשה מה שתרצה". התכופפתי כל-כך עד שנשבר לי הגב, עד שהסתכלתי במראה ולא ראיתי יותר מה שאני אוהבת בעצמי, ראיתי רק אותו.
ואז השמועות על המלחמה הפכו למשפטים של יונית לוי ומיקי חיימוביץ' (בל נקפח), תלויים מעל ראשינו כאיום ממשי. כשהתקרב הלילה והאולטימטום כמעט פקע, הסתכלתי על המסכה שלי וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה למות לבד. במצבי סכנה מדומים, אני נעשית רומנטית (מסתבר שעוד אנשים חשבו כמוני, עדויות מספרות שמספר המבקרים באתרי ההיכרויות באינטרנט זינק). אפשר לומר שהפחד קרב אותנו והתחלנו למצוא איזו דרך באמצע להיפגש במקומות נייטרליים, בעיקר בחולשות שלנו.
הכי נוח ללכת במקביל, אבל לימדו אותי בתיכון שקווים מקבילים לעולם לא נפגשים ושנינו רצינו להיפגש, רק דחינו את השעה. הזמן עבר ובתוך המאבק היומיומי, לא היה לנו את הכוח להיאבק אחד בשני. אז פרשנו סדין לבן ונכנענו. כל הזמן חשבתי לעצמי: "לא נורא, מערכת יחסים היא עניין לא קל" ואין מלחמות בלי שבויים ועוד כל מיני פרשנויות של מומחים שיכולים רק להצדיק את המצב ולא לייעץ, ולא לשנות ולא לנבא. מידי פעם זרקנו פצצות, כדי לבדוק אם היסודות איתנים מספיק ושמנו את הקורבנות בערמה בצד.

אבל זו לא המלחמה שלנו

אז מה אם יש לי תואר בתקשורת, אני עדיין יכולה ללהג על תפקידה של המלחמה כמו כל אזרח אחר שנסחף למעגל הרייטינג. אין ספק שלמלחמה הזו היה רייטינג גבוה. מה יש לראות היום בטלוויזיה? אה, משדרים את התוכנית הזו עם המטוסים (כבר פרק 16). אולי בגלל שהמלחמה הספציפית הזו הצטלמה כל כך טוב. לדעתי, אנחנו זוכרים טוב מאוד שזאת לא המלחמה שלנו ולכן חשובות לנו זוויות הצילום, פעלולי הפירוטכניקה, השערוריות הפרטיות של השחקנים הראשיים, שמרוויחים לפחות כמו בהוליווד.
גם אנחנו נלחמנו זה בזה, כתשנו זה את זה, הטלנו מצור ולא עצרתי לשאול "למה?" זו תמיד נראתה לי שאלה מצוינת, אבל המונופול עליה שייך לילדים. גם המלחמה שלנו הצטלמה יפה כלפי חוץ, אבל בפנים, הצטערנו על הרגע שהתחלנו. אולי בגלל שהיא נתנה לנו הרבה אקשן וריגושים וחומר עיתונאי בלעדי (למי שאוהב לדווח על החיים שלו). אולי בגלל ההתעסקות הבלתי פוסקת אחד בשני ובעצמנו וגם בגלל ה"מייק-אפ סקס". המון מזה. בקיצור, רייטינג. הכי בסיסי. יש אנשים שחיים מזה די טוב (מיכל ינאי?!)
בסופו של דבר הגיע שלב ההתפכחות. רגע לפני שזה יהפוך להרגל, שנייה לפני שנתמכר, הבנו שאין מלחמות צודקות. אני לא אוהבת שאומרים לי "לפחות למדת משהו", אז לכל המעודדים- לא למדתי כלום, רק אספתי את עצמי וחזרתי להשתקם. מערכת יחסים לא צריכה להתנהל כמו מלחמה, כי בסך הכל כל אחד רוצה לחזור הביתה ולהניח את הראש על מישהו. ועכשיו, עם כל השידורים החוזרים של סיינפלד, אני קצת מתגעגעת.