אלכסנדר פיהוקון

לו השכיל הבמאי אוליבר סטון להוציא לאקרנים את סיפורו של אלכסנדר מוקדון מוקדם יותר, אפשר והסרט היה זוכה להצלחה. אולם קהל שבע אפוסים היסטוריים, הפקות גרנדיוזיות, גיבורים מגלומנים, מלחמות עקובות מדם ונערות עטויות טוגות עלול לסבול מרוויה כלשהי.
לאחר "גלידאטור", "טרילוגיית שר הטבעות" ו"טרויה" המיתולוגי הופך "אלכסנדר" לעוד שיעור היסטוריה משמים ומפוהק, המגולל בצורה איטית ושבלונית את סיפורו של אלכסנדר הגדול.
דומה שסטון מנסה להשתמש באכילס ובגיבורי טרויה כמוקדי השראה הירואים לדמותו המורכבת והמיתית של הלוחם הגדול, שימוש ההופך את שורותיו של הגיבור לקלישאות שחוקות ואת הסרט כולו לנוסחת אפוסים שהפעם כשלה.

תיאור מסעותיו של אלכסנדר, מי שעד גיל עשרים וחמש כבש תשעים אחוזים מן העולם הנודע, נאמן למקור ההיסטורי, מפורט להפליא עד מייגע ועם זאת מציג כובש מסוג חדש, נאור אשר הקדים את זמנו בשאיפתו לעולם חדש והרמוני.
הסרט צולם במרוקו וסצינות המלחמה ריאליסטיות ומדויקות. צוות ההפקה הקפיד לשחזר בדיוק רב את הטכניקות ששימשו את הלוחמים בעולם העתיק והתוצאה ניכרת: תצלומי על, גמלים, חמורים, פילים ואלפי לוחמים יוצרים תפאורת ענק מרהיבה ומגוונת.
סטון גייס צוות שחקנים מהשורה הראשונה בינהם אנג'לינה ג'ולי כאמו של אלכסנדר, ואל קילמר כאביו, ג'ראד ליטו כמאהבו, אנתוני הופקינס כתלמי המבוגר והנקודה הישראלית – רז דגן כדריווש. את אלכסנדר מגלם השחקן העולה קולין פארל.
פארל נעדר את הכריזמה וההופעה הדרושה למצביא מוביל. הוא מעניק איכויות דרמתיות לדמות אך אינו מצליח לרומם אותה. דמותו של אלכסנדר צפויה, שטחית סטריאוטיפית ומוגזמת. הצגתו כלוחם יהיר שאינו יודע שובע מביאה את הצופה בשלב מסוים לייחל למותו של הגיבור ולשים קץ לטירוף.

הסרט עוקב אחרי אלכסנדר בדרכו הייחודית שהפכה אותו לאגדה עוד בימי חייו, החל מנעוריו ועד למותו המיסתורי. יש לציין את ההתבוננות הכנה והנועזת על יחסיו האדיפליים והגבוליים עם אימו והשפעתם המשמעותית על חייו. הסוגייה ההומוסקסואלית היא בעייתית. נראה שהוליווד נזהרת מלהציג יחסים הומוסקסואלים רומנטיים ומיניים בצורה אמיצה על המסך, ובו בזמן היא מקפידה לשמור על גבולות הפוליטיקלי קורקט תוך ניסיון לא מוצלח לקנות את ליבה של אמריקה השמרנית כמו גם את קולומוסם של מבקרי הקולנוע. התוצאה מעורפלת, הססנית ונטולת אמירה אמיתית , חברתית או היסטורית.

הסרט לוקה בדרמטיזציית יתר, הוא נטול הומור לחלוטין והנאמנות הדקדקנית לסיפור ההיסטורי על קרבותיו וכיבושיו הופכת אותו למעייף למדי. מדובר בסרט ארוך מידי לעלילה השזורה בו ובמקום להנציח את מיתוס אלכסנדר, הכובש הנאור והנהדר, הוא מנפץ אותו.