סיפור קצר: אחרי שנגמרו שלושת החודשים של עבודות השירות שבית המשפט גזר עלי, הרגשתי הקלה להיפרד מהם. רק עם נפוליאון נשארתי בקשר

אמנות

נפוליאון אמר שאני אדיוט. לא ממש היה אכפת לי, אם לא הייתי יודע שהוא צודק. וחוץ מזה, אי אפשר להתווכח אתו. אי אפשר. לצחוק עליו כן. כל הזמן הייתי צוחק עליו. יורד על ה”נפוליאון” שלו. איזה חולה רוח שמכבד את עצמו, חושב היום שהוא נפוליאון? קצת תלוש, אפילו פה, במחלקת אשפוז יום בטלבייה. אבל הוא בשלו.
בפעם הראשונה שהגעתי לפה, לפני קרוב לשמונה חודשים, לתת את השעות הראשונות שלי בטיפול על ידי אמנות, הייתי בטוח שהוא סתם עובד עלי. בין החולים שנראו חולים, כאלה עם מבט בוהה, חלקם מזילים ריר, רובם בעודף משקל כמו שרק אנשים עם יופי של תרופות יכולים להיות, הוא ישב זקוף. כמעט אלגנטי. יד אחת תחובה, כמובן, במחווה הידועה בתוך הפיג’מה הכחולה, אבל בניגוד לשאר החולים, הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו זה איך הוא מצליח לגהץ ולעמלן אותה כך שתראה מלכותית.
במבט לאחור אני חייב לציין שהעובדה שעל הראש היה לו כובע משולש מנייר עיתון אמורה היתה לתת לי את הרושם הנכון, אבל בזמנו זה נראה לי טבעי לגמרי. באחת הפעמים הוא סיפר לי שהאחות לקחה לו את הכובע שהיה לו, ושגם הוא מרגיש מגוחך עם כובע מנייר, אבל זה יותר טוב מכלום.
עם שאר החולים לא ממש התחברתי. העברתי להם סדנאות, ואני חושב שהם אפילו די נהנו, אבל לא היה קשר אישי. מטפל מטופל ואמפתיה ריקה. אחרי שנגמרו שלושת החודשים של עבודות השירות שבית המשפט גזר עלי, הרגשתי הקלה להיפרד מהם. רק עם נפוליאון נשארתי בקשר. היו לנו שיחות מרתקות על אמנות צרפתית ומסעות באירופה. על המחלקה נמנענו מלדבר רוב הזמן, אבל פעם אחת שאלתי אותו מה הקטע. בשיא הרצינות הוא הסתכל עלי ואמר,
“תפיסת המציאות של השאר קצת לקויה.” הוא סיפר לי שהסיבה העיקרית שהוא כאן היא שהלך מכות עם הבוס שלו. קשה היה לי לתאר אותו הולך מכות עם מישהו, אבל מי שיכול לכבוש חצי אירופה מסוגל לכל.
במשך קרוב לחודש לא דיברנו על זה יותר. השיחות שלנו נעשו יותר ויותר מעמיקות, וביליתי יותר ויותר זמן מתייעץ בו בקשר לחיי הפרטיים. סיפרתי לו על עבודה, סיפרתי לו על הבחורה ההיא, והוא תמיד נראה מבודח. אני לא יודע אם שועשע יותר מהסיפורים ומההתלבטויות שלי על מה לעשות, או מהעובדה שאני בכלל מתייעץ בו בכל אלו. כשבמשך שעה לא הפסקתי לדבר עליה, ואם להתקשר או לא, הוא הפסיק אותי בעדינות, שם כף יד זקנה על זרועי ואמר: “אל תחשוב על זה ככה.” הוא קטע אותי באמצע המשפט והייתי די מופתע. ניסיתי לזכור על מה דיברתי, אבל בסוף התייאשתי ואמרתי רק: “איך?”
“אתה רואה את זה ככה, אנשים רואים את זה ככה. אל תתעקש.” הסתכלתי במבט המום. מה הוא רוצה? על מה הוא מדבר? הפרצוף שלו לאט לאט קיבל הבעה, שאני יכול להגדיר אותה רק כמאוכזבת. “לא הבנת כלום. ארבעה חודשים שאנחנו מדברים ולא הבנת כלום.” מה הוא אומר? מה? להתקשר אליה או לא להתקשר? מה הוא מזיין עכשיו את המוח? “ארבעה חודשים. ארבעה חודשים שאתה מאושפז פה ועדיין…כלום.”
עכשיו כבר באמת הייתי מופתע. התחרפן לגמרי. יישרתי את שולי הפיג’מה הכחולה שלי ובטון הכי בטוח שאפשר, אמרתי, “אני מעביר פה תרפיה באמנות.”

על הכותבת בועז צפור

יליד 72'. מעצב כמקצוע, ואדם כתחביב. חזר לארץ לאחר שהות ארוכה בחו"ל, מכיוון שפיתח התמכרות קשה לבננות תוצרת הארץ, ומאז מנסה להבין אותן, ואת מה שהן עושות לו. סופר סתם מתחיל, עם נטיה לפואנטה.

תגובות

  1. עמית-בחורה כמובן

    ועכשיו ברצינות
    מישהו פה אהב את הסיפור?? ?
    לא משהו בלשון המעטה

    לא נורא בוזי, פעם הבאה ילך לך יותר טוב

    • אורלי

      כן. הסיפור מצא חן בעיני, ובעיקר מעורר מחשבה. נכון, מעט בוסרי, לא משוייף (מרגישה כמו מנחם בן), אך בסה”כ מעלה את ה-שאלה.

  2. אני אהבתי!!

    • סיפור עם פואנטה. חתיכת פואנטה!
      סיפור על פרספקטיבה ונקודת השקפה.
      קראתי פעמיים. פעם שניה בשביל לבחון איך הלכה ונבנתה הפואנטה לאורך הסיפור.
      כל כך טבעי שבננות יעבירו ביקרות.
      או שלא הבינו, או שפשוט ביקורת שלילית זה השוס של בננות. לא יודעת.
      אני אהבתי.
      מאד.

  3. לא הבנתי… תסבירו

  4. אהבתי ונהניתי.
    לא כל דבר חייב להיות קשור ליחסי הוא-והיא-ומה-שביניהם-מעל-ומתחת-לבגדים

    פשוט ומורכב וכאילו בלי פואנטה מפילה
    ..בכל-זאת עברה בי צמרמורת

    תודה
    היא

  5. אחרי קריאה ראשונה, אהבתי,
    אחרי קריאה שנייה, מאד אהבתי… וזאת הוכחה שזה כתוב טוב.
    בועז תמשיך לכתוב לנו

  6. אלמוני

    ממש מפתיע! איזה שיעמום מה אין רעיונות בראש אז לוקחים משהו כזה ישן כמו הפסיכי שלא יודע שהוא פסיכי, נו באמת חשבתי שזהאתר עם קצת חריפות מחשבתית וחדשנות, נו טוב אולי אתן צ’אנס למאמרים הבאים…..

  7. האם זה נכתב ע”י בועז פל?? אופייני!!

  8. מי שלא הבין את הסיפור הזה אז כדי לכם לקרוא את הספר של הסופר פאולו קואלו “וורוניקה מחליטה למות” ורק אז תבינו מה מיסתתר מאחורי כל הסיפור שבועז צפור רשם….. די היתאכזבתי מימכם על תגובתכם הכושלת.

  9. ועוד דבר יש לי לומר אין דבר כזה משוגע ואין דבר כזה נורמלי כי המשוגעים הכי גדולים הם בעצם הכי נורמלים שמשחקים הם הראש של כולנו

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *