אני אספור עד שלוש

באנו אליכם לאספן, קולורדו, בחורף שלגי אחד. בעלך, חבוש בסוודר גולף עם צמות, בדיוק הדליק את האח כשנכנסנו.
השלנו מעלינו את המעילים והצעיפים וחיבקנו את שניכם בחום. לא התראינו כמה חודשים, מאז שאת סיימת את סיבוב ההופעות שלך עם הדיסק החדש ומאז שאני התחלתי לעבוד על הספר השלישי שלי.
חמש עשרה שנות חברות, שהחלה עוד בפריז, בסורבון.
בעלך עשה צלי בתנור עם תפוחי אדמה ברוזמרין. ואת, כמו תמיד, היית אחראית לקינוח. הפעם הפתעת אותנו בפאי שזיפים ורוטב וניל סביב לו.
היין שבעלי הביא מהביקור האחרון בבורדו, שם היתה מכירה פומבית לציוריו, נזל כמו מים.
שתינו עוד ועוד, צחקנו, השלמנו את כל הסיפורים.
בעלי קם לפנות מהשולחן. אני כבר רחצתי כלים. הוא הגיח מאחורי, מריח כתמיד כמו מיליון דולר. הוא התקרב לאוזני ולחש לי: בואי נעשה ילד. הערב. הציף אותי כזה אושר למשמע דבריו, עד ששמטתי את הכוס שסיבנתי בידי.
את באת לראות מה קרה. חבוקים סיפרנו לך את החדשות. את היית כה נרגשת.
שיחקנו קצת ‘מונופול’ מול האח, ‘הבנים על הבנות.’ מבעד לחלונות הזכוכית הצרפתיים, ניתן היה לראות את עצי האשוח מכוסים בשלג. ירח הגיח בעדינות מבעד לעננים. למעט הצחוקים שלנו, הכל היה שקט מסביב.
כשמכרתי לך את הבית האחרון שלי בדיזינגוף ב’מונופול’, קמתי והתמתחתי לי בסוודר הארוך, שכיסה את הגטקעס שלבשתי והתאים לחותלות. הזזתי את צווארי מצד לצד והשיער השחור הארוך שלי נע אתו.
“אני הולכת לישון,” אמרתי לכולם, “לילה טוב.” בעלי קם אחריי. שמתי את רגליי על הרגליים שלו, כמו שאבא היה עושה לי כשהייתי קטנה, והלכנו ביחד צמודים ומאושרים.
אתם שמעתם מוסיקה שקטה וקמתם לרקוד. בעלך שר לך: “only you…” מבעד לבישום הקל של היין והמוסיקה, יכולתם לשמוע את תזוזת המיטה הבלתי פוסקת שלנו על רצפת הפרקט שכיסתה את כל הבית.
בבוקר, אתם כבר הייתם על הרגליים, מכינים קנקן קפה לכולם. במשך שעה קלה אנחנו נשארנו להתפנק במיטה, מכורבלים בפוך הנוצות, משב רוח קריר על פנינו מהחלון הפתוח ופתיתי שלג מכסים את הגינה בחוץ.
כשקמנו, ארוחת הבוקר של הפנקייקס עם המייפל ומיץ התפוזים כבר היתה על השולחן. כולנו היינו מחויכים.
עדיין שלג בחוץ, הכנסנו לתוך מכשיר הוידאו סרט צרפתי ישן וצפינו, חבוקות בזרועות אהובינו, במסך ה 72 אינץ’.
לקראת אחר הצהריים, השמש בצבצה מבעד ללובן שכיסה הכל וכעת הוא החל להימס.
בעלך יצא עם האת לפלס את השלג מהשביל. הלכנו כולנו לכיוון האורווה שלכם ורכבנו על הסוסים עד שירדה השקיעה.
“תבואו לבקר פעם בלופט שלנו בניו-יורק, טוב מרי?” שאלתי אותך והתחבקנו ארוכות. “כמעט שכחתי,” הוספתי, “יש לי משהו בשבילך.” ואז, הוצאתי מהתיק שלי עותק ראשון של הספר הבא שלי שקראתי לו: will you Marry me? הבטת בעיני מלאות לחלוחית. בעלך הביא לך טישו. הבנת בלי שהסברתי.
אני ואייזק סתם הכרנו בפאב, באיסט ווילאג’, לא משהו מיוחד. נכון שברבות הימים הפכנו לאייטם לוהט, אבל הסיפור שלך ושל ג’ון נחקק לי תמיד כשיא הרומנטיקה.
את הכרת את ג’ון לפני עשרים וחמש שנה. הוא היה מבוגר ממך בשמונה שנים, אם אני לא טועה. את בדיוק הצגת את תערוכת הפסלים הראשונה שלך, במוזיאון החובבנים, בג’ורג’יה גרת אז, נכון?
הוא בא מאחור, נעמד לידך והתפעל מפסל של אישה עירומה, מביטה גבוה לשמיים ואוחזת בידה ציפור. “הייתי רוצה להכיר את הפסלת,” הוא אמר לך. הסתובבת אליו, הישרת אליו מבט ואמרת: “היא עומדת מולך!”
מאז לא נפרדתם. מהר מאוד הוא גם הציע לך נישואין. הוא היה לא רק עשיר כקורח, חתיך כבראד פיט וחכם כאריסטו, הוא גם היה בשלן, עשיר כבר אמרתי? הוא אפילו עשה לך אולפן גדול למוסיקה בבית, עם סאונד מדהים ובאיכות שמע יוצאת דופן.
אני לא זוכרת מתי היתה הפעם הבאה שהתראינו, האם כשקיבלתי את פרס הספרות הארצי, או כשבדיוק תרגמו אותי ליפנית? רגע, אולי זה היה כשאת עלית לראש מצעד הפזמונים?
חזרנו מהים. שתינו ג’יפות עם סנדלים ושיער פרוע. צעדנו במלצ’ט באיטיות. השרב היה נורא. בשקלים הבודדים שהצלחנו לגייס קנינו במכולת לחם. ב’לוח-העיר’ שלקחנו שוב לא היו הצעות עבודה אטרקטיביות. המחזרים המפוקפקים מזמן נעלמו מהאופק. לפחות היה לנו האחת את השנייה.
המשכתי לשאול אותך מתי בפעם האחרונה התראינו ואיך כל זה ייגמר.
את נעצרת בבת אחת באמצע הרחוב, תקעת בי במבט נטול כל סבלנות ואמרת: “אני אספור עד שלוש ואת תחזרי למציאות.”


לעמוד כותבת של עדי אלון

תגובות

  1. אפשר היה להוריד את מינון הקלישאות, נהיה לי קצת דביק פה…

  2. זה רק אני או שזה נורא משעמם?…….

  3. יודית

    נחמד מאד!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *