אספיקציה

הבוקר שלי התחיל בשעה שערורייתית לחלוטין, עת טרחתי להקיץ משנתי ולגרור את עצמי לספריה, לצלם מאמרים ולאגור ספרים לסופ"ש. היו לי על הראש עבודת מחקר שצריך היה להתחיל לעבוד עליה לפני שבועיים ועוד עבודה שאיחרתי להגיש אותה ועל דעת עצמי החלטתי שדחייה תהיה מעשה הומניטארי ממדרגה ראשונה. מאחר ולא תיאמתי את המעשה האלטרואיסטי הזה עם המרצה, גם לא התחייבתי לשום דד ליין, ולכן חלפו להם בשלווה מזעזעת כבר שלושה ימים ועבודה עוד לא עשיתי.
הספרניות, מפלצות חסרות אחריות שכמותן, לא היו בסביבה, אז ניסיתי בכוחות עצמי לקבץ לי אוסף מאמרים קוהרנטי, בתנאים של כאוס נתון, ולא בהצלחה רבה במיוחד.
באיזה שהוא שלב התייאשתי והלכתי לבדוק אם יש לי הודעות במייל. היה לי שם מכתב מעומר שנשלח אלי אתמול. האצבעות שלי רעדו על העכבר. היה לי ברור שטוב לא יצא מזה. וטוב גם לא יצא, כיוון שהוא כתב לי מכתב גועלי ומתיפייף, רווי אצילות מתנשאת וניסוחים מעצבנים. הוא טרח להיראות אדיש, שלו ושוחר שלום, וכתב לי שם כל מיני דברים כמו: "היה ונגמר", "היה אך גם נגמר", "לא מצטער שהיה, אך גם לא מצטער שנגמר," ועוד כל מיני משפטים שבמרכזם עומדת העובדה שהיה ואף נגמר. בקיצור- היי שלום, ותודה על הדגים.
מאז שנפרדנו לפני יותר מחודשיים אנחנו מנסים להסתדר אחד עם השני. עדיין באותה סביבה, באותה פקולטה, באותו חוג חברים מצומצם. העובדה שכבר חודשיים יש לו חברה הפכה את הניסיון הזה מבחינתי לעינוי בלתי נסבל. המכתב הזה היה רק עוד קוץ מכאיב בשורה של ניסיונות לשמור על פאסון ולהמשיך הלאה איש איש לדרכו, מבלי למות ממנת יתר של קורקטיות טרחנית ומעיקה.
לקחתי את עצמי מהספרייה מיד כשגמרתי לקרוא את הזוועתון, ירדתי לקפיטריה להשחיז עט, להזדיין בקפה וסיגריה ולכתוב לו תגובה הולמת. בסיגריה השלישית הפסקתי לבכות והתחלתי לחשוב ברור. לא התכוונתי לכתוב לו בחזרה. גם לא התכוונתי ללכת הביתה, אבל גירשו אותי מהקפיטריה. שישי בצהריים.

היה עוד מוקדם אז נסעתי לי לכיוון נחלת בנימין. כשהגעתי לשם ירד גשם שוטף. לא היה שם אפילו דוכן מסכן אחד. ובנוסף לכל, לי גם לא היתה מטריה. הלכתי לי בגשם באדישות כמו הבן אדם הכי תלוש בסביבה, עד שהגעתי לחנות שמכרה מטריות. קניתי שם את המטריה הכי גדולה ומופרעת שמצאתי. היא נראתה כמו משהו שגנבתי מסרט אילם משנות ה- 20: היא היתה ארוכה ומגוחכת, עם משבצות בשחור ולבן ובמצבי הנוכחי היה לי סיכוי טוב להרוג איתה מישהו בטעות, אבל זה מצא חן בעיני. התחלתי להרגיש טוב יותר. אפילו היציאה המתוכננת בערב עם כל החברים לפאב חדש לא נראתה לי כבר כל כך נוראית.

בשתים עשרה בלילה שחר ועירית הגיעו לאסוף אותי. בניגוד לשאר שעוד קונים איך שהוא את ההצגות שלי, הם יודעים שלא התגברתי בגרוש. הם תמיד באים לקחת אותי, כדי שאני לא אבוא לשם ואנסה להתמודד עם עומר והחברה שלו והמבטים של כולם תוך כדי הקפצת דיאט ספרייט. הם גם לא אמרו כלום על השמלה הירוקה המזעזעת שלבשתי, למרות שהיה מאוד מתבקש לשאול אם תוכנית המגירה שלי היא להסוות את עצמי בעציץ כשיתחיל להיות לי מעיק.

כשהגענו לפאב כולם כבר ישבו להם בשולחן גדול, ניהלו שיחה עליזה וקולנית במיוחד. עומר והחברה שלו היו מאוד עסוקים בעצמם ואני הצלחתי לנצל את הרגע להידחף לקצה השני של השולחן ולהצטרף לשירה, שתרה אחר יין איכותי בתפריט.
שמרתי על מרחק בטוח ממנו, כי לא היה לי כוח לראות אותו כל כך שמח ומרוצה מעצמו. כשהוא ראה שהגעתי הוא חייך חיוך רחב והרים את הכוס שלו בתנועה של "לחיים". הוא בטח חושב שהמכתב שלו רלוונטי למשהו. חייכתי בחזרה. היין של שירה ושלי הגיע. זה הלך להיות לילה ארוך.
כמה בנות התחילו לנהל דיון הזוי במיוחד על סקס. בעיקר הן דיברו ואני רק ישבתי וזרקתי איזה שטות מדי פעם. גם כי לא היה לי מצב רוח, וגם כי הפעם האחרונה שאני עשיתי סקס היתה בעידן שבו אנשים עשו סקס במערות ואחר כך צדו פילים עם נבוט, אז מה כבר היה לי להגיד. ישבתי עם היין שלי, עישנתי את הסיגריות הדפוקות שלי ובאופן כללי רציתי ללכת משם.
החברה שלו ניהלה עם החצי השני של השולחן שיחה ערה וסוערת, שדנה בעיקר בשאלות הבוערות מה שלומה, ומה היא עשתה בעבודה שלה, כאילו היה זה עניין בהול של שלום וביטחון. מדי פעם נהמתי לי בשקט "תמותי, פוסטמה", אך הפוסטמה סירבה למות, והמשיכה בעליזות לספר את קורות חייה המרתקים. אני המשכתי פה ושם בפולסא דנורא החובב שלי, בתקווה שההתמדה משתלמת, אבל שום דבר לא קרה.
התעוררתי בשלב שבו היא הסבירה לנוכחים למה בדירה החדשה שהיא ועומר מחפשים צריך להיות חדר עבודה למחשב שלה, ולכל הדברים החשובים שהיא עושה. הרמתי גבה בחשדנות וחיכיתי שאי ההבנה המצערת הזאת תתברר ומיד. זאת כבר היתה קפיצת מדרגה שממש לא הייתי מוכנה אליה. מה דירה עכשיו? אתם רק חודשיים ביחד. תנו לי קצת זמן להתגבר, חולירות. הסתכלתי על כל החברים מסביב. אף אחד לא נראה מופתע. פתאום נפל לי האסימון. כולם כבר ידעו.
הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, עם כל היין והבייגלה והעשן בעיניים. ישבתי כמה שניות כמו איזה זומבי, לא היה לי מושג מה אני עושה עכשיו. לקום מהשולחן היה מתפרש כהודאה מבישה בזה שאכפת לי בכלל, ועוד בפני החברה הקטנה שלו. ולשבת שם ולשמוע את זה הרג אותי.
עומר נראה כמו חתול שאכל את השמנת. הוא התחיל לדבר על כמה הדירות היום יקרות, כמה קשה למצוא דירה שהיא גם נוחה, גם קרובה לאוניברסיטה וגם לא תרושש אותם ובאופן כללי על כמה הם מסכנים. הם לא נראו מסכנים. הם נראו מאושרים עד כדי גועל.
חיכיתי כמה זמן עד שהרגשתי שזה כבר בטוח להתאדות מהשולחן הזה ומכל עוגמת הנפש הכרוכה בו. קמתי ואמרתי שאני חייבת לקום מוקדם מחר, לכתוב את העבודה שלי. קמתי קצת מוקדם מדי, כי מיד נזכרתי שאין לי בעצם איך לחזור הביתה. שחר ועירית כבר נסעו ושירה, הטרמפ המיועד שלי, היתה במצב קטטוני. עומר הציע ברחמים אבהיים שהם ייקחו אותי הביתה. מלמלתי משהו על לעבור דרך ידיד שלי קודם לקחת ספר. מופרך לחלוטין. בקושי עובר. אבל הם לא שמו לב בכלל. עליתי על המונית הראשונה מהגיהנום בואכה רמת אביב.

מחוץ לבית אני יושבת על המדרכה. קר נורא אבל אין לי כוח להיכנס. אני מדליקה לי סיגריה. הפלאפון שלי מצלצל, שירה מחפשת אותי. אני לא עונה. אני אוהבת את הרגעים האלה שאני לגמרי לבד. הדמעות על העיניים שלי, בשנייה לפני שהן נופלות על הלחי, מפרידות ביני לבין העולם כמו זגוגית. אני רואה הכל כמו דרך זכוכית משוריינת. עכשיו זה רק אני עם עצמי. יש מן שקט כזה.
מחר אני אפסיק לעשן, אני אפסיק לחשוב על עומר. פאק עומר. מחר אני אלך לאירובי. אני אכתוב כבר את העבודה הזאת. אני אקח את שירה לבית קפה ואתנצל על זה שאני בלתי נסבלת בזמן האחרון. אחר כך נלך לקנות בגדים.
מחר מתחיל יום חדש.