הבוקר שלי התחיל בשעה שערורייתית לחלוטין, עת טרחתי להקיץ משנתי ולגרור עצמי לספריה, לצלם מאמרים ולאגור ספרים לסופ"ש

אספיקציה

הבוקר שלי התחיל בשעה שערורייתית לחלוטין, עת טרחתי להקיץ משנתי ולגרור את עצמי לספריה, לצלם מאמרים ולאגור ספרים לסופ”ש. היו לי על הראש עבודת מחקר שצריך היה להתחיל לעבוד עליה לפני שבועיים ועוד עבודה שאיחרתי להגיש אותה ועל דעת עצמי החלטתי שדחייה תהיה מעשה הומניטארי ממדרגה ראשונה. מאחר ולא תיאמתי את המעשה האלטרואיסטי הזה עם המרצה, גם לא התחייבתי לשום דד ליין, ולכן חלפו להם בשלווה מזעזעת כבר שלושה ימים ועבודה עוד לא עשיתי.
הספרניות, מפלצות חסרות אחריות שכמותן, לא היו בסביבה, אז ניסיתי בכוחות עצמי לקבץ לי אוסף מאמרים קוהרנטי, בתנאים של כאוס נתון, ולא בהצלחה רבה במיוחד.
באיזה שהוא שלב התייאשתי והלכתי לבדוק אם יש לי הודעות במייל. היה לי שם מכתב מעומר שנשלח אלי אתמול. האצבעות שלי רעדו על העכבר. היה לי ברור שטוב לא יצא מזה. וטוב גם לא יצא, כיוון שהוא כתב לי מכתב גועלי ומתיפייף, רווי אצילות מתנשאת וניסוחים מעצבנים. הוא טרח להיראות אדיש, שלו ושוחר שלום, וכתב לי שם כל מיני דברים כמו: ”היה ונגמר”, ”היה אך גם נגמר”, ”לא מצטער שהיה, אך גם לא מצטער שנגמר,” ועוד כל מיני משפטים שבמרכזם עומדת העובדה שהיה ואף נגמר. בקיצור- היי שלום, ותודה על הדגים.
מאז שנפרדנו לפני יותר מחודשיים אנחנו מנסים להסתדר אחד עם השני. עדיין באותה סביבה, באותה פקולטה, באותו חוג חברים מצומצם. העובדה שכבר חודשיים יש לו חברה הפכה את הניסיון הזה מבחינתי לעינוי בלתי נסבל. המכתב הזה היה רק עוד קוץ מכאיב בשורה של ניסיונות לשמור על פאסון ולהמשיך הלאה איש איש לדרכו, מבלי למות ממנת יתר של קורקטיות טרחנית ומעיקה.
לקחתי את עצמי מהספרייה מיד כשגמרתי לקרוא את הזוועתון, ירדתי לקפיטריה להשחיז עט, להזדיין בקפה וסיגריה ולכתוב לו תגובה הולמת. בסיגריה השלישית הפסקתי לבכות והתחלתי לחשוב ברור. לא התכוונתי לכתוב לו בחזרה. גם לא התכוונתי ללכת הביתה, אבל גירשו אותי מהקפיטריה. שישי בצהריים.

היה עוד מוקדם אז נסעתי לי לכיוון נחלת בנימין. כשהגעתי לשם ירד גשם שוטף. לא היה שם אפילו דוכן מסכן אחד. ובנוסף לכל, לי גם לא היתה מטריה. הלכתי לי בגשם באדישות כמו הבן אדם הכי תלוש בסביבה, עד שהגעתי לחנות שמכרה מטריות. קניתי שם את המטריה הכי גדולה ומופרעת שמצאתי. היא נראתה כמו משהו שגנבתי מסרט אילם משנות ה- 20: היא היתה ארוכה ומגוחכת, עם משבצות בשחור ולבן ובמצבי הנוכחי היה לי סיכוי טוב להרוג איתה מישהו בטעות, אבל זה מצא חן בעיני. התחלתי להרגיש טוב יותר. אפילו היציאה המתוכננת בערב עם כל החברים לפאב חדש לא נראתה לי כבר כל כך נוראית.

בשתים עשרה בלילה שחר ועירית הגיעו לאסוף אותי. בניגוד לשאר שעוד קונים איך שהוא את ההצגות שלי, הם יודעים שלא התגברתי בגרוש. הם תמיד באים לקחת אותי, כדי שאני לא אבוא לשם ואנסה להתמודד עם עומר והחברה שלו והמבטים של כולם תוך כדי הקפצת דיאט ספרייט. הם גם לא אמרו כלום על השמלה הירוקה המזעזעת שלבשתי, למרות שהיה מאוד מתבקש לשאול אם תוכנית המגירה שלי היא להסוות את עצמי בעציץ כשיתחיל להיות לי מעיק.

כשהגענו לפאב כולם כבר ישבו להם בשולחן גדול, ניהלו שיחה עליזה וקולנית במיוחד. עומר והחברה שלו היו מאוד עסוקים בעצמם ואני הצלחתי לנצל את הרגע להידחף לקצה השני של השולחן ולהצטרף לשירה, שתרה אחר יין איכותי בתפריט.
שמרתי על מרחק בטוח ממנו, כי לא היה לי כוח לראות אותו כל כך שמח ומרוצה מעצמו. כשהוא ראה שהגעתי הוא חייך חיוך רחב והרים את הכוס שלו בתנועה של “לחיים”. הוא בטח חושב שהמכתב שלו רלוונטי למשהו. חייכתי בחזרה. היין של שירה ושלי הגיע. זה הלך להיות לילה ארוך.
כמה בנות התחילו לנהל דיון הזוי במיוחד על סקס. בעיקר הן דיברו ואני רק ישבתי וזרקתי איזה שטות מדי פעם. גם כי לא היה לי מצב רוח, וגם כי הפעם האחרונה שאני עשיתי סקס היתה בעידן שבו אנשים עשו סקס במערות ואחר כך צדו פילים עם נבוט, אז מה כבר היה לי להגיד. ישבתי עם היין שלי, עישנתי את הסיגריות הדפוקות שלי ובאופן כללי רציתי ללכת משם.
החברה שלו ניהלה עם החצי השני של השולחן שיחה ערה וסוערת, שדנה בעיקר בשאלות הבוערות מה שלומה, ומה היא עשתה בעבודה שלה, כאילו היה זה עניין בהול של שלום וביטחון. מדי פעם נהמתי לי בשקט “תמותי, פוסטמה”, אך הפוסטמה סירבה למות, והמשיכה בעליזות לספר את קורות חייה המרתקים. אני המשכתי פה ושם בפולסא דנורא החובב שלי, בתקווה שההתמדה משתלמת, אבל שום דבר לא קרה.
התעוררתי בשלב שבו היא הסבירה לנוכחים למה בדירה החדשה שהיא ועומר מחפשים צריך להיות חדר עבודה למחשב שלה, ולכל הדברים החשובים שהיא עושה. הרמתי גבה בחשדנות וחיכיתי שאי ההבנה המצערת הזאת תתברר ומיד. זאת כבר היתה קפיצת מדרגה שממש לא הייתי מוכנה אליה. מה דירה עכשיו? אתם רק חודשיים ביחד. תנו לי קצת זמן להתגבר, חולירות. הסתכלתי על כל החברים מסביב. אף אחד לא נראה מופתע. פתאום נפל לי האסימון. כולם כבר ידעו.
הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, עם כל היין והבייגלה והעשן בעיניים. ישבתי כמה שניות כמו איזה זומבי, לא היה לי מושג מה אני עושה עכשיו. לקום מהשולחן היה מתפרש כהודאה מבישה בזה שאכפת לי בכלל, ועוד בפני החברה הקטנה שלו. ולשבת שם ולשמוע את זה הרג אותי.
עומר נראה כמו חתול שאכל את השמנת. הוא התחיל לדבר על כמה הדירות היום יקרות, כמה קשה למצוא דירה שהיא גם נוחה, גם קרובה לאוניברסיטה וגם לא תרושש אותם ובאופן כללי על כמה הם מסכנים. הם לא נראו מסכנים. הם נראו מאושרים עד כדי גועל.
חיכיתי כמה זמן עד שהרגשתי שזה כבר בטוח להתאדות מהשולחן הזה ומכל עוגמת הנפש הכרוכה בו. קמתי ואמרתי שאני חייבת לקום מוקדם מחר, לכתוב את העבודה שלי. קמתי קצת מוקדם מדי, כי מיד נזכרתי שאין לי בעצם איך לחזור הביתה. שחר ועירית כבר נסעו ושירה, הטרמפ המיועד שלי, היתה במצב קטטוני. עומר הציע ברחמים אבהיים שהם ייקחו אותי הביתה. מלמלתי משהו על לעבור דרך ידיד שלי קודם לקחת ספר. מופרך לחלוטין. בקושי עובר. אבל הם לא שמו לב בכלל. עליתי על המונית הראשונה מהגיהנום בואכה רמת אביב.

מחוץ לבית אני יושבת על המדרכה. קר נורא אבל אין לי כוח להיכנס. אני מדליקה לי סיגריה. הפלאפון שלי מצלצל, שירה מחפשת אותי. אני לא עונה. אני אוהבת את הרגעים האלה שאני לגמרי לבד. הדמעות על העיניים שלי, בשנייה לפני שהן נופלות על הלחי, מפרידות ביני לבין העולם כמו זגוגית. אני רואה הכל כמו דרך זכוכית משוריינת. עכשיו זה רק אני עם עצמי. יש מן שקט כזה.
מחר אני אפסיק לעשן, אני אפסיק לחשוב על עומר. פאק עומר. מחר אני אלך לאירובי. אני אכתוב כבר את העבודה הזאת. אני אקח את שירה לבית קפה ואתנצל על זה שאני בלתי נסבלת בזמן האחרון. אחר כך נלך לקנות בגדים.
מחר מתחיל יום חדש.

על הכותבת ליאור שדמי

ילידת 1976, סטודנטית למשפטים ומדעי המדינה ואשת רנסנס בהתהוות. מתכנתת מחשבים ומוסיקאית בעבר, ומעצבת תכשיטים והוגה דעות בהווה. סטודנטית נצחית ועוף מוזר. חולמת להיות נספח התרבות בפאריז, לאמץ ציפור שיר וללמוד אספרנטו בהתכתבות.

תגובות

  1. מריה שרייבר

    עצוב כמה קל להזדהות עם ההרגשה הזאת.

    אספיקציה? אספיקציה? ידעתי פעם מה המשמעות.

  2. אני עוברת בימים אלו נסיון כושל להתגבר על אקס, שהגירסה שלו היא לא “היה ונגמר” אלא “היה ועוד יהיה, יום אחד, לא עכשיו”. והלב שלי נשבר. כי “יום אחד” כל כך רחוק ומבחינתי לא רלוונטי ולא אפשרי. ואני כאן עם הלב השבור, תקוות השווא וכעס על שמנסים לשמור אותי על אש קטנה. איך מתגברים? איך מוותרים על התקווה? גם במקרה שלי זה מישהו שנשאר בסביבה החברתית, מה שמגדיל את הסיוט בהרבה. מקווה שזו תקופה שתעבור, אבל כרגע ההתגברות לא נראית בשטח.

    • רייצ'ל

      “הם”, מי הם חושבים את עצמם “חכי לי ואחזור…” יאללה לך הביתה מוטי!!! ענת אני מדברת בתור אחת שלפני 3 שנים אמרו לה את המשפט המקסים הזה “גם בעוד 3 שנים אני עדיין אוהב אותך, אנחנו עוד נהיה ביחד ואז זה יהיה לנצח…” היום, אחרי 3 שנים כבר הספקתי לחיות שנה עם אדם שלדעתי שם את הקודם בכיס הקטן. ולא שלא תחשבי היום אני לא מוכנה לחזור אליו, כבר טעמתי משהו יותר טוב והיום מגיע לי יותר.
      מישהו שמעיז להגיד לך שתחכי לו או שיום אחד עוד תהיו להיות ביחד תזרקי אותו לעזעזל, אם היום הוא לא יודע מה יש לו ביד אז בעתיד זה יהיה מאוחר מדי!
      ואני? אני אחת שמתמוטטת מפרידות,אני כ”כ לא טובה בזה אבל זה באמת מקום שצומחים ממנו (אחרי זמן, הרבה זמן)
      והיום יש לי פעם ראשונה פגישה אחרי הפרידה האחרונה, ואני לא רוצה, אני רוצה את הקודם, אבל יחד עם זאת שילך לחפש, הוא לא ידע מה שיש לו ביד ומגיע לי יותר טוב, וגם לך, וגם לך ליאור. ואנחנו עוד נמצא את היותר טוב ובכלל לא נזכור את האקסים הנוכחיים ונאהב ונהיה נאהבות, אמן ואמן ושבת שלום!

  3. ליאור, אני לא אספר לך את היספור חיים שלי, מזדהה או לא וכל הבלה בלה,
    אבל אני רק רוצה להגיד לך שהכנסת אותי ךמצב רוח מלנכולי משהו, וזה במובן הכי חיובי שאפשר, כי את כותבת מרגש.
    חצי נחמה?.

  4. לכלוכית

    פשוט מדהים…
    עוצר נשימה, באמת.
    כתוב מצויין, מרגש, נוגע.
    כבר מזמן לא הרגשתי כך.
    הזדהתי מאוד עם העצב הזה.

    תודה
    תודה
    תודה.

  5. שינשינית

    כן, ההזדהות ויזואלית וריגשית.
    ואני אגיד מה שאמרו פה האחרות, עזבי אותו. בראש. תמשיכי הלאה, בראש.
    למרות שהייתה פעם שחזרתי לאקס, זה היה טוב, אבל רק אחרי שאת יוצאת מזה לגמרי זה אפשרי, ואם זה לא קרה, לא נורא, הרי שהוא יצא מהתמונה.
    בהצלחה.

    • סתם אישה

      חזרתי פעם לאקס, התחתנו – היה רע! זה החזיק מעמד 6 שנים אחרי הפרידה, לכל הדעות הרבה זמן אבל יקירה אם נפרדים כנראה יש סיבה וגם אם אין, אם הוא עזב אז לא שווה שתחזרי.
      חפשי מישהו שיתנהג אליך כאילו את המתנה הכי גדולה שאי פעם קיבל. דרך אגב, התגרשנו מאותן הסיבות שנפרדנו מהן בפעם הראשונה

  6. אהבתי מאוד….
    הזכיר לי את עצמי בזמן האחרון.
    מחר יום חדש גם בשבילי.

  7. cookielida

    כי בסופו של דבר, הדרך לצאת מהחרא מתחילה *תמיד* ברגע שבו אתה מחליט שמחוץ לחרא אולי יש גם דברים אחרים, שמריחים בתקווה יותר טוב.
    כולי תקווה, שתביני, שיש עוד עולם בחוץ, אם או בלי עומר (בהנחה ויש שמץ של אמת בסיפור הטוב הזה…)
    בהצלחה!

  8. לירית

    הסיפור הזה זה הדבר הכי אמיתי ונכון שקראתי בבננות הרבה זמן
    ליאור, ריגשת אותי מאוד וכל הכבוד על הכתיבה הכנה הסוחפת המרגשת והקולעת
    כולנו היינו בסרט הזה מתישהוא בחיינו ועוד נהייה, חזק ואמץ

  9. Jane_Lame

    כולנו היינו שם. ושוב כשקראנו את זה. בכיתי איתך.

    טקסט נהדר.

  10. ג'ולין

    עשה לי טוב לקרוא את הסיפור הזה, עם כל כמה שהוא עצוב.
    טוב כי נדיר לי לקרוא משהו שאני מרגישה שאני יכולה להזדהות איתו ככה, בדרך כלל הכל מוקצן מידי או סהרורי.

    הסיפור הזה בעיני הוא לא רק סיפור על התמודדות עם אהבה שנגמרה אלא גם על התמודדות כללית עם באסה. ומצא חן בעיני שהגיבורה פה לא מקיאה פיזית על החברה החדשה, או גוזרת לה את השמלה או מצטרפת לכת בודהיסטית. כן, אני חיה עם הבאסה כשהיא מגיעה, לא מתכחשת לה אבל מנסה להמשיך לחיות, יש אנשים שקוראים לזה הדחקה. וכן גם אצלי זה מתבטא בחוסר חשק קיומי לעשות כל דבר, ואני מכירה את ההחלטות האלה לצאת מזה שלרוב לא עובדות, עד שפעם אחת כן.

  11. דייזי ביוקנן

    אני לא מאמינה שאין תגובות להגיג הקצר והנהדר הזה.

    אחותי (תרשי לי לכנות אותך כך מאחר ובתור סטודנטית נצחית ומדוכאת אני חשה הזדהות עמוקה עם הגיגייך) את פשוט גדולה.

    מצחיק, שנון (עד לדקירות קנאה ממש), אמיתי וכתוב יפה.
    בלעתי כל מילה בשקיקה.

    < מריעה מהיציע>

    דייזי

  12. את כותבת ממש יפה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *