לאהוב זה הכי טוב, אפילו בסטיקר כתבו ככה. זאב נחמנזון על נקודת הסיום המתקרבת שלו, שלה ושל הדוכס

דוכסים ונסיכים

2000 מטר בערך, זה המרחק בין המציאות הכואבת של היום לבין המציאות המרסקת של עוד עשר דקות. נקודת הסיום לפרק זה מתקרבת. היא, אני והדוכס צולחים את דיזנגוף המיובש כצימוק. שבת בצהריים וכמה מריונטות תל-אביביות מתרווחות בבתי הקפה המוצלים. בוסה-נובה חדשנית, קרואסון ב-20 שקל, רומנטיקה בגרוש. הרמזור ליד גשר הירקון, שליח מקוטנע חותך אותי בשגרתיות ועל הארגז של הסוס המנוצל שלו מתנוססת מדבקה בעיצוב “ימני-שיק”: לאהוב זה הכי טוב!
לאהוב זה הכי טוב, אני מהרהר לעצמי, ומכיוון מזרח של הדמיון שלי מתפרצת משאית ענקית, פוגעת בשליח ומטיסה אותו ואת הקטנוע שלו מרחק עצום. אני יכול לשמוע את העצמות שלו נשברות על הארובות של רידינג, ואז היא מחבקת אותי, במציאות. אני תוהה אם גם היא הספיקה לקרוא את המדבקה, ומכנס את כל שרירי הבטן שלי לחיבוק, שתראה שאני בסדר. בסדר. אם הצלחתי לשחרר את האחיזה מהציצים המדהימים שלה – אנחנו נצליח להשתחרר מהכל.
ימינה באזורי ח”ן, כמעט פספסתי את הפנייה, הידיים שלי מרפות מהגז והאצבעות שלי נושרות אחת אחת, כמו מצורע בהתקף אפילפסיה. אנחנו מאטים מאוד, בניגוד לרצונו של הדוכס. במרוץ הזה, לא אכפת לי להגיע אחרון. אני יודע שכבר הפסדתי. הגענו.
שנתיים היינו. מאוהבים, מזויינים, אכולים ושתויים. לאהוב זה הכי טוב. אפילו בסטיקר כתבו ככה.
אני מוריד את הקסדה והראש שלי יורד איתה. היא מורידה גם ומרכיבה את המשקפיים האופנתיות שלה, אולי ככה יראו את הדמעות פחות. הזכוכיות הרחבות שלה מגדילות את הטיפות המשפריצות. “עד הדלת”, אני אומר לעצמי, “רק עד הדלת”. עברנו את הדלת, רק בקצת, אנחנו עכשיו במעלית, נכנסים לדירה החדשה שלה. “חדר יפה סידרת לך פה”, אני מתאושש לרגע. כל הבובות הקטנות שקניתי לה מחזיקות לבבות בד קטנטנים על שולחן האיפור ועל פינות המיטה. אני מתבונן בהן לרגע חמוד אחד ויודע שהיא תהיה בסדר, זה ייקח לה זמן, אבל היא תהיה בסדר. בסדר.
עכשיו אנחנו באמת עד הדלת. וזה השיא שלי, של המרוץ, של הסיום שלנו. המעלית הגיעה, אני עוצם עיניים, נכנס פנימה.
קרדיטים.
קומת קרקע הגיעה אלי. אני עולה על הדוכס, מכבה את הטלפון. חזרה הביתה.
2000 מטר בערך, זה המרחק בין המציאות המרסקת של היום לזכרון הכואב של עוד עשר דקות. כדי להקל על המוח, אני מתנייע על אבן-גבירול. ההבעה האחרונה שראיתי על פניה שולחת לי פצצות לגבות, ועין שמאל שלי נפצעת ומתחילה לדמם. עין ימין, בחייהן ובמותן לא נפרדו, מצטרפת אף היא לפציעה, ונקודות קטנות מפלסות את דרכן מעבר למשקף שלי, מכתימות את לוח המחוונים של הדוכס, אפילו הוא שותק בכאב שלי.
היא, על כל מה שלא הייתה, ניחנה בחוש בלשי ראוי להערצה. הצליחה להעלים כל זכר מקיומה בדירה הישנה שלנו, הדירה החדשה שלי. אפילו את הדברים הקטנים – היא הצליחה למחוק. השלט הקטן על הדלת כבר לא שם. הדיסק של גונזאלס שלא הפסקנו לשמוע בלילות. הבקבוקים הריקים של הצ’ויה. היא אפילו פתחה את החלונות בצורה כזו שהשמש תיפול בדיוק על הכריות ותייבש את הדמעות האחרונות שהיא בכתה עליהן. שנתיים היינו.
לפני שיצאנו לדירה שלה היא נכנסה שנייה לשירותים. כשחזרתי הביתה, הקרש של האסלה היה מורם. בפעם הראשונה.
זה ממש כמו בשיר “גשם סגול” של “פרינס” – אני לא ממש מבין מה היא ניסתה להגיד לי, אני רק יודע שהיא הייתה שם והיה לה חשוב לספר לי על זה.
שליחים אינם טועים. גם הארגזים שלהם צודקים, לאהוב זה הכי טוב.
שנתיים אהבנו, ואני מאמין שנאהב עוד הרבה. זה הכי טוב.
ואנחנו נהיה בסדר. בסדר.

על הכותבת זאב נחמנזון

ברמן, קופירייטר, מטובי שחקני הפליסטיישן 2 שידעה המדינה. יליד 1974, נראה פחות, מתנהג הרבה פחות, כרגע די מאוהב

תגובות

  1. פרידות זה דבר כואב. לבכות ולכתוב הן שתי דרכי התמודדות ראויות לציון. רב הגברים לא היו מודים.
    תרגיש טוב.

  2. עוד יעל

    כנראה שעדיין קיימים גברים אמיתיים. כמעט איבדתי אמונה…

  3. חבל שנפרדנו כך בטלפון, ללא הזדמנות לדבר פנים אל מול פנים.אני מאד מתלבטת ורוצה להאמין שגם אתה, ולא כ”כ מהר סוגר את הגולל ועובר הלאה. חושבת שקשה מתמודדים ולא מפנים את הגב ואומרים “יאלה נקסט”- קשר גם ככה זה משהו מורכב.וקשר תקוע ניתן לנער, לחלץ, אבל זה עיניין של רצון והדדיות. אני רציתי קיוויתי ואתה? אולי גם?, – הושטתי לו יד, אך הוא הדף אותה.
    ותוך שבוע הכיר משהי אחרת.

  4. אורגה3

    מדהים,כתיבה רגישה כל כך שנוגעת בבטן מעבירה קצת חום מהתרגשות ,וקצת עצב על כך שהדבר האמיתי נשאר כל כך אמיתי גם אם הוא כבר לא איתנו…
    שנאהב תמיד אינשאללה.
    שבת שלום.

  5. מקסים ונוגע ללב.
    2000 מטר מכל אחד מאיתנו…

  6. אני יכולה לקבל את הטלפון שלך??
    אולי נעשה ילד ביחד..

  7. קלספרית

    מקסים , מקווה שתהיו בסדר…

  8. קופצת על עגלות

    זאב וליטל, האם תצרפו אותי למשגל?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *