איך נראה השבוע של הבנות הכי שוות בסביבה. והפעם השבוע של המשוררת והסופרת ציפי שחרור

הבננה השבועית


יום ראשון: רכבת השדים של המילים

שבוע הספר, הספר החדש שלי שם “נשמות תאומות” ונדמה שכל הארץ מתעסקת רק בו. מדהים, מדהים שתמיד יהיה כך. אני צריכה לרוץ, הקוראים שלי ממתינים לי וגם הנהג לחוץ רצח, אני ממהרת להגיע לכפר הנוער בבן שמן לפגוש אותם, הם להוטים, שמחים חוגגים את שבוע הספר, הפעם איתי . אני קוראת, הם שואלים. אני עונה, הם מתרגשים. אני עולה לרכב והלאה, רק אמצע היום .יש לי ספר חדש ועיתונאים מצלצלים, היח”צנית מאיצה, הצלמת מתקשרת, ציפי יש כבר צילומים. אני נרגשת כמו ילדה. זהו הספר העשרים וכמה שלי ואני עדיין מתרגשת כאילו הוא הראשון שלי. אולי כי בחרתי לכתוב משהו שונה ממה שכתבתי עד כה: נובלות ארוכות וקצרות, ספורי אהבות שלא העזתי לכתוב כמותם בעבר. ונדמה לי שאני מתחילה לחיות את הגיבורים שלי מחדש, זה לא נגמר אף פעם, אני חושבת.
מתקשרים מההוצאה, מבקשים שאגיע לדוכני שבוע הספר לחתום על הספר החדש, איזה לונה פארק מזהיר, הגלגל הענק של הספרות, רכבת השדים של המילים.


יום שני: החיים זה לא רק ספרים

אחת מן החוויות המרגשות כשספר חדש יוצא, שאת נמצאת כבר בתהליך של כתיבת ספר אחר, כבר צוללת אל דמויות אחרות, עלילות שלא שייכות לספר שתופס את העיר, אולי יש בזה משהו מחרדת הפרידה והנטישה, להאחז מיד בדמויות חדשות, ושם אני נמצאת עמוק, אבל יוני השנה הוא לא זמן לפינוקים כאלה, הרומן שאני כותבת עכשיו קורץ מתוך המחשב, משתוקקת אליו, אל הגיבורים החדשים, אבל שבוע הספר רבותי שבוע הספר, והבוקר שוב ממתין לי נהג לחוץ, יאללה תרדי למטה נוסעים לחיפה. אלי מצטרף הסופר
איטו אבירם
.
אני חוזרת לעיר. החיים זה לא רק ספרים, אני צריכה לוודא שהמוזמנים לחתונה של בני אמנון ובחירת ליבו טל, קיבלו את ההזמנות. מוודא שיגיעו, טלפונים רצים. אני נרגשת, עוד שבועיים בני מתחתן, פעם ראשונה שזה קורה לי, לא פשוט, מרגש, אני רצה לדיזינגוף מחפשת בגד יפה מודדת, מזיעה, מאריכה, מקצרת, חושפת טפח, מגלה טפחיים וההפך. לבסוף בוחרת אוברול יפהפה. עייפה רצח אבל למי יש כוונות לקחת פסק זמן, אוויר, אני נוסעת להרצליה ללמד בסדנת הכתיבה, יש לי שם קבוצת כתיבה מדהימה. שם אני נרגעת, אנחנו מדברים גם על “נשמות תאומות”, הם מפרגנים וזה נעים, תמיד נעים.


יום שלישי: קרת וגפן – הגיע להם

הצייר ‘מריו קארלט’ עושה לי את הבוקר, אני מתעוררת, הספר החדש שלי מונח על השידה והציור של מאריו האיטלקי מקבל את פני הבוקר, אבל הבוקר אני לוקחת קצת פסק זמן, מתעוררת לקפה ריחני, פותחת חלונות, מריחה את הבוקר, פותחת את הרומן החדש שלי וכמו רקדנית שעכשיו רוקדת רק לעצמה ללא קהל צוללת לתוך דמויות העבר שאני בוראת, יש להם חיים משלהן. כן, יש להם חיים. אני נזכרת בהזמנה שקיבלתי להקרנה מיוחדת לעיתונאים בסינמטק (ממש ליד הבית) לסרט “מדוזות” של
קרת וגפן
. אני קצת איטית הבוקר ואני שמחה על האיטיות שנפלה עלי ועל על הקרנת הבוקר. סרט מדהים, הגיע להם הפרס בקאן ואולי גם האוסקר.
הנהג של “אמנות לעם” שוב לחוץ למטה, אני אוספת ספרים, כמובן שלא שוכחת את האחרון שבהם ויורדת. נוסעים לראשל”צ, אלי מצטרפת הסופרת
תמר אדר
.
ומה עם הגוף?! כמעט שכחתי בלהט השבוע הזה, רצה לסטודיו סי, כפיפות גב, מתיחות, חיזוק השרירים, סיבולת הלב והריאה, אבל הראש בגני יהושע, בדוכני הספרים. הבטחתי שאגיע לחתום, עשר וחצי בערב הרשתי לעצמי להתמוטט על מיטתי.


יום רביעי: שמחה לפרגן

החתונה של בני אמנון עם טל מתקרבת, ההכנות בעיצומן, היום הזה נע בין חתונה לרומן שבכתובים שמהבהב אלי מתוך המסך, בין “נשמות תאומות” לשבוע הספר. מודה שנהנית ועם זאת מיחלת שהכל יסתיים ואשוב לצלול אל ‘הדבר האמיתי’ – הבדיה המופלאה שבכתיבה.
שבוע הספר גובה מיוצרים לפעמים זמן יקר, את זמן כתיבה, אני יושבת וכותבת ביקורות על ספרים של אחרים לאתרי אינטרנט, לעתונים, שמחה לפרגן ,אבל העיסוק הזה תמיד קורע אותי, מסכסך אותי בין הכתיבה לקריאה בין הביקורת לספר החדש שממתין לי בשולי המחשב, מתחנן ליחס, לתשומת לב.
אחר הצהריים אני הולכת ללמד קבוצת כתיבה אחרת בסדנת אמני הקיבוץ, השירה, הסיפור הקצר. אני נהנית מהם, איזה כוח יצירתי יש בהם, איזו נחישות.
בערב מגיעה הצלמת קארין בר ומביאה צילומים מדהימים שהכינה לעתונות, אני בוררת מתוכם, מגלה קמט פה קמט שם, כתם שלא ידעתי שכבר דבק על עורי, אבל מי שהולכת כבר להשיא בן בשבוע הבא, צריכה שיהיו לה כבר כמה כאלה לפחות.


יום חמישי: הדור הבא

סופשבוע כבר נראה קרוב מתמיד, אני מיחלת לו, כמו לאהוב, רוצה להתרפק בזרועות, רוצה לקרוא, לכתוב, לפגוש את בני דקל ואמנון וכלתו, טל, שנדבר על החתונה, על העתיד שלהם. רוצה לשמוע מה חדש גם אצל בני הבכור דקל ,שפתח משרד פרסום שעושה חייל ומצליח. רוצה לצלול לתוך שבת שקטה, אבל עדיין רק חמישי. אני פותחת אותו בסטודיו סי, שוב מתיחות וכפיפות, קפיצות ותקוות ורצה לאוניברסיטה הפתוחה לפגוש את הסטודנטים לקולנוע. אני מלמדת אותם לכתוב סיפור, לבדות עלילה, לבנות דמות. מחר הם יכתבו תסריטים, יעשו סרטים, הם הדור הבא של הקולנוע והאנימציה.
בערב אלך לתערוכת פסלים מעניינת, אולי אבקר בשבוע הספר, אשאל לשלום הנשמות התאומות שלי, אתערבב בין הקוראים ואהיה אחת מהם.
סופ”שבוע נעים לכן.


עוד על ציפי שחרור בלקסיקון הספרות העברית החדשה

תגובות

  1. ספר מצוין

  2. איריס

    נפלא אהבתי מאוד.
    איריס בכר

  3. אלמוני

    ספר מומלץ

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *