הדובדבן והענב

הם מנסים להחליף את טעם הדובדבן בטעם הענב. האם גם אתם חושבים אותי למשוגע? זה לא בבת אחת. זה לא שכאילו יש לך ענב, ויש לך דובדבן ויום אחד אתה קם ולדובדבן יש טעם של ענב ולהפך. זה בכלל לא ככה. במציאות אף פעם לא ברור לך כשדברים חשובים קורים. מה שקורה זה ששני הקצוות האלו שלאחד קוראים דובדבן ולשני קוראים ענב, נעים אחד לכיוון לשני. האותיות של הטעמים הקטנים שלהן משתכלות אחד בשני; ובלי שאתם תרגישו, בלי שאפילו אני כבר אזכור, יום אחד נקום בבוקר והטעם של דובדבן יהיה ענב ולהפך. וכולנו לא נדע אפילו, כי בזמן שכל יום שישי ישבנו על החוף ודמיינו שהענב המתדבדבן הוא ענב אסלי, שכחנו מה הטעם של ענב אסלי אמיתי.
אף מוזיאון לא השאיר לנו אחד כזה, ענב אמיתי מהימים שבני הארץ הענקים נשאו אותן על כתפיהם רחבות, רק הענבים הדובדבניים האלה נותרו לנו. והדור שהכיר את הענבים האמיתיים אינו כבר, הוא עבר, פס מהעולם כמו מר קו.
וזה לא רק הענבים והדובדבנים. הלוואי שזה היה רק זה. גם דברים אחרים ויומיומיים כמו שמחה, עליצות או פרידה בתחנת רכבת הומה כבר איבדו את המשמעות שלהם, או נכון יותר קיבלו משמעות חדשה. השמחה כבר אינה אותה שמחה, זה ברור מאליו, אבל אפילו העליצות איבדה את משמעותה חסרת הדאגות. עליצותם של אנשי הטראנס הנושאים על גבם את הכלכלה החדשה והקורסנית אינה מתקרבת לעליצותו של האיכר הסיני הצופה בבואתו השיכורה המציצה אליו מפני האגם. או הקומזיצים, הקומזיצים! קומציץ אמיתי לא נראה פה כבר מאז שנות החמישים המאוחרות או אולי תחילת שנות השישים.
וזה מחלחל להכל, למחשבה, לתרבות, לצרכים שלנו. כבר חמש עשרה שנה שאין לנו רוק שנות השישים ראוי! הלהקות משנות ה- 60 תמיד נשמעות רזות, כאילו הן רוצות כל הזמן להגיד משהו חשוב ולא אומרות. הלהקות משנות השישים הפכו ללהקות שרוצות להיות בשנות ה- 60.

ולא ברור היכן כל העניין הזה נגמר. אני יכול לדמיין לעצמי את עצמי בעוד 20 שנה, ואני כבר יותר דומה לאבא שלי, יושב עם אישתי שיותר דומה לאמא שלה, אוכלים דובדבן שטעמו כענב ומדסקסים על הקאם באק החדש של אברום בורג, שדומה יותר ויותר לשמעון פרס, ומדברים על האינתיפאדה החדשה שדומה יותר לאינתפידה של שנות ה- 80 על כוס קפוצ'ינו שיותר מזכירה קפה.
ובאיזשהו מקום אני מרגיש שכולנו נעים לקראת שלמות וזהות עולמית. וזה מרגיע אותי. כל אחד מאבד את זהותו ונטמע בכלל, גם הדובדבן והקפה והענב. כולם נרדמים על המשמרת ומפסיקים להיות הם. והחדילה הזו, ההפסקה להיות אתה, היא הדבר הכי יפה שבנאדם עושה, כי כל אחד שמפסיק להיות הוא נהיה חלק מהאחד האדיר הזה, עוד פרט קטן וחסר עצמאות שמפסיק לעשות בעיות ומאפשר לכולנו להתקיים ביעילות ובנמנום. ואני חושב שזה יפה שאנשים לא עושים בעיות ונהיים מין ענב דובדבני כזה שטוב למיצים טבעיים. ובאיזהשהו מקום הייתי רוצה להכנס למסעדה ולבקש חתיכת עם פלסטיני וחתיכת עם ישראל, שני האוטיסטים האלה שמתעקשים להישאר חומוס וטחינה ולא יודעים בכלל שהטעם שלהם זה איזוטריקה בלבד, והייתי מבקש שיעטפו לי אותם ביחד בחתיכת נייר. הייתי שם אותם במקרר כמה ימים ואחרי שבוע הם כבר היו יוצאים כמו עיסה אחת שהפכה כבר לבורגר אמריקאי. והייתי מוכר אותם במסעדות מזון מהיר, והם היו אוכלים את עצמם, בלי לדעת שזה הטעם של עצמם, בלי לדעת שהם מעכלים את עצמם לדעת והופכים אחד לשני ושני לאחד.

עידו הרטוגזון

יליד 1978. כותב חרוץ של פרוזה/שירה/מחזות/תסריטים. בשנת 1999 פרסם לראשונה סיפור באנתולוגיה 'אוטוטו' שיצאה בהוצאת מעריב-זמורה ביתן. מתגורר בקלן, גרמניה, ועובד כרגע על ספר ביכורים בשם 'אנטי גיבורים'.

תגובות

  1. אורי

    להמאומרים שהקומזיצים מתו?
    אחד הדברים שאני והחברה הכי אוהבים לעשות זה לאסוף כמה קרשים, להתיישב בחולות של חוץ הצוק ולשבת שם עד השעות הקטנות של הלילה, סצם ככה בלי סיבה.

    מעבר לזה, אולי העליצות לא קיבלה מובן חדש, אלא רק תספורת קלה, העליצות היא אותה עליצות, היא רק מגיעה בדרכים אחרות….

    • שלומית

      אנשים שיש להם סכרת יודעים איך זה מרגיש, כשרמת הסוכר בדם יורדת והגוף הופך עייף ורפה ולמוח קשה לחשוב בצלילות והכל נמצא מעבר לאיזה מסך אור עמום, ואז מהר מהר מכניסים לפה משהו מתוק והמציאות מתעוררת לחיים.וכך אנחנו,חווינו את המציאות יום ועוד אחד ועוד אחד והזדעזענו ונטרדנו ונחרדנו הרבה הרבה זמן, ולא קיבלנו שום גרגיר מתוק שיעורר את ימינו המפרכים,אז שקענו,הרי כמה זמן אפשר להרגיש את השרירים תפוסים ודרוכים לרע מכל?
      והמציאות התרחקה והפכה למשהו מהבהב על המרקע ומשהו מהבהב בתוך הבית ומשהו מהבהב בעבודה. קוראים לזה דיכאון.

    • אתם לא עושים לי כזה דבר!
      אני מת, מתה!
      רואים.
      אני אגיד לכם, הכל התחיל שהייתי קטנה, וסבא שלכם אני היינו מתעסקים בפרדס מממול, סבא היה סבא עם עובדות בולטות ביותר ואני הייתי סבתא חביבה מחוטבת וסקסית
      היום יש לנו את דנה אינטרנשינל ג'ורג' מייקל וקירות שיכולים לדבר.
      ואני? אני בכלל בן. 🙂

  2. רחלי

    זה ממש מצער שכולנו בסופו של דבר הופכים ביחד לבדיוק אותה עיסה…
    איפה האינדיבידואליות?? ??

    • סעיד

      ובכן, אינני נוהג לעין בד"כ ביצירותיהם הזניחות של הכובשים הציוניים אולם, בלילה רותח זה, בעוד פגזי טנקים וכדורי מקלעים חולפים להם מעל לראשי ומעל לראשי בני משפחתי המפוחדים באום אל פחם, החלטתי לראות מה מעסיק את אויבי הציוניים ודווקא במחוזות התרבות. אני חייב לציין שהופתעתי, הן מהכישרון שמציג כאן מר הרטוגצנון והן ממודעות הפוליטת רחב ההקף וההזדהות המלאה עם בני עמי. הרטוגצנון מציג בחינניות את התסמין הציוני הכושל על ידי משל מרתק של בצירת הענבים והטעם המתוק של הדובדבנים, הלו הם האידיאלים הציוניים שממש כמו במציאות, איבדו לחלוטין את מהותם ומתיקותם עם הדם הפלסטיני הסמיך והתפזרות מה שבצמרת הביטחונית אוהבים לחנות כ'ערפל המלחמה'. במציאות של הרטוגצנון אין מקום לאשליות ואידיאלים כושלים, האנשים הם בדיוק אותם אנשים, הם למעשה שיכפול מדויק של מולידם אך בניגוד לאלה, הם שבויים על ידי המיתיזיציה של הציונות למרות הידיעה הברורה בצביעותה. הוא אומר עליהם (על הציונים)בגלוי: "הם מנסים להחליף את טעם הדובדבן בטעם הענב." זאת אומרת, להחליף את הציונות בדמוקרטיה, להחליף את הטיהור האתני לנימוס ואחווה. ואז הוא שואל, אני משוגע?
      אבל את האמת כולנו יודעים, ענבים הם לא דובדבנים, והרטוגזצנון איננו משוגע ולמעשה הוא השפוי היחיד במדינה של מטורפים. כל הכבוד!

      • מוחמד

        לסעיד המתחזה תודה על הציטוט הלא רע / גרוע

      • מוחמד

        ואם במקרה בטעות אתה באמת סעיד אז שלא תבין לא נכון גם לי נמאס קצת מהסיפור איתכם
        מה גם שהייתי מוכן לתת לכם את רוב השטחים לפני שנה ,אבל לא לקחתם !
        הודות למנהיגים החכמים שלכם שכמו שאבא אבן פעם אמר" מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ"
        ואם הזכרת דמוקרטיות אז בכל העולם המוסלמי הגדול אין אפילו אחת לרפואה ( חוץ ממצרים שכולנו יודעים כמה באמת דמוקרטי שם ) והתוצר הלאומי של כל המוסלמים בעולם גדול רק פי 14 מזה של ישראל הפצפונת.
        למה? אולי בגלל היחס לנשים… וזה שהן בד"כ לא עובדות ואולי בגלל השחיתות לא יודע אבל זאת כבר בעיה שלכם

    • so sad, so true

  3. Cleopatra

    סיפור נפלא על הסתמיות של החיים עם תבלין חמוץ מתוק של עצב עם אופטימיות וגעגוע. מקווה שלא איבדנו לגמרי את היכולת הפשוטה לחיות ולקבל את החיים כמו שהם עם הטוב והרע. מחכה לסיפורים הבאים,עידו.

  4. מלורי נוקס

    האמת…סיפור באמת יפה מאוד…אחלה מטאפורות..הצגת את החיים בצורה מאוד מעניינת אבל אני שואלת דבר אחד..איפה החיוביות??
    כאילו…קצת קצת חיוביות….
    אולי ככה יהיה יותר טוב..לך תדע?

    • מצטער, אבל אני מבין אותו. קשה למצוא חיוביות כשכל מה שנשאר לך לעשות כרגע זה לנסות ולהלחם מלחמה חסרת סיכוי נגד איזה זרם שסוחף אותך קדימה, ואתה לא יודע לאן תגיע, ואם בכלל זה כיוון טוב.
      הבעיה עם כל הנוסטלגיים למיניהם (ואני בהחלט חלק מהקבוצה הכבירה הזו – עם כל הצניעות) היא שקשה להזיז דברים, הרבה יותר קל לשכב על הגב, להסתכל על איך שהכול הולך לעזאזל, ולקטר…
      ולעידו – תחזיק מעמד – יכול להיות שזה ישתנה לכיוונים שאנחנו עוד לא יודעים עליהם… נראה

  5. אום שום כלום

    געגועים הם לפעמים גם כמו סתם שירים של מני בגר, יפים יפים אבל למי יש כח לשמוע עד הסוף?. אבל, תחושה קטנה שזורמת לי בין המוח אל הלב אומרת לי שיש כאן יותר מניפולציה מסנטימליזציה, יותר תעתוע מאשר געגוע. לעידו לא אכפת באמת מארץ ישראל או מכל הקישקושים האלו, למעשה אני די משוכנע שהוא לא מסוגל בעצמו להבדיל בין ענב לדובדבן. (מישהו בכלל מסוגל?) הוא מבדיל בקלילות בין מקדונלס לבורגר קינג, או בין פיצה האט לדומינו'ס אבל פירות? מי בכלל אוכל פירות היום? מילא פירות ים, אבל פירות רגילים,זה לא בריא!
    עידו ה"מניפולטור" הרטוגזון, שם אותנו לצחוק ומנסה בכוח לשחוט מאתנו דמעות תנין זולות שישמשו אותו לפת שחרית גלותית. בשבילו הביצה הישראלית היא ארוע מבדר שאין בו כל תכלית מלבד הטביעה והמוות. כל המטפורות גוררות אותנו לשקוע מטה, מתחת לערימת המטפורות שכבר מכסות אותנו ומונעות מאיתנו מבט ישיר. במידה מסוימת, יש לו להרטוגזון כוונה טובה, הוא מבקש לאפשר לנו לנשום ולצאת מהביצה המגוחכת שלנו, ישראל/פלסטין. אבל באמת זה לא כל כך מענין אם נשאר שם או לא, בשבילו מדינת ישראל היא במילא תוכנית בידור סוג ז' ששווא לזפזפ אליה מדי פעם בשביל הקטע המשעשע שבהומניטריות.

    • עידו הרטוגזון

      האם אני מכיר אותך?

      עידו הרטוגזון

    • עידו הרטוגזון

      מר אום שום כלום! חרוני אינו בר כיבוש עוד! עוררת והעלת דברים כל כך חכמים, פוגעים, יפים, פיוטיים ויפים. (שים לב להדגשה על יפים.). טענות יפות, אסתטיות ומעניינות יותר מדי מכדי שאתעלם מהן.
      האם רבים מהקוראים חשים בצורה דומה לך? אני דורש לדעת. אני דורש ממך לעמוד מולי, בשם בדוי או לא, לבסס את טענותיך ולהביא להן הוכחות.

      בבברכה,
      עידו הרטוגזון

  6. גילי

    איזו כתבה מקושקשת . איזו מטאפורה נבובה.
    פרידה בתחנת רכבת הומה, להקות רוק של שנות ה-60 ,הקומזיצים ……… אם עידו רוצה לחוש את כל ולא להתכרבל בסנטימנטליות מעושה אלה רצוי שיתחיל לחיות. עמדת המשקיף מהצד מעולם לא נראתה קלושה יותר.

    • רם-און אגמון - מגיב בקיר

      את צודקת, ואת לא צודקת, ולמעשה, בצדקתך, את מוכיחה את צדקתו. נכון, המטאפורות היום נבובות, אבל על זה בדיוק הוא יצא. מה שעידו יוצא כנגדו, לפי מיטב הבנתי, הוא תום עידן התמימות. כאשר התרגשות והזדהות הפכו להיות סממן של תרבות המונית קלוקלת, כאשר היצירות שריגשו בעבר נפרטו לנהלים, סעיפים ותתי סעיפים וממוחזרות שוב ושוב עד שהן איבדו את כוחן.
      הפתרון שלי אגב, הוא פשוט ניתוק מכלי התקשורת האלקטרוניים. הם מעלים את סף הרגישות עד שכל מה שנחשב בעבר יפה, הופך להיות להפסקה בין פרסומות. הציניות איבדה עת הגבול והדבר היחיד שמתייחסים אליו ברצינות הוא הציניות עצמה. רומנטיקה הפכה להיות מילה נבובה, אהבה פינתה את מקומה להגדרתה ע"פ הפסיכולוגיה רגישות הפכה להיות חולשה ואנשים הולכים ללמוד אסרטיביות בבתי ספר.
      אנשים הופכים להיות ציניים יותר ועוטפים את זה במילים כמו "נאורות" "קידמה" ו-"הישגיות". החינוך הוא חינוך למצויינות, וערכים הם מילה הגורמת לאבק להתרומם.

  7. זה כל כך נכון…
    מפחיד לדעת שזה נכון
    לאט לאט כולם נהיים אותו דבר
    העולם מחכה את עצמו ואנשים מאבדים את הייחודיות שלהם
    בקשר לאיך שאתה רואה את עצמך עוד 20 שנה…
    האם זה נכון שלבסוף אנו נהיים האנשים שסלדנו מאופיים והרגליהם
    כל התבגרותנו ושנים רבות לאחר מכן?
    אנחנו לא אמורים לשנות קצת – ללמוד מהטעויות שלהם?
    ולהיות מה שהם אף פעם לא היו- מה שתמיד רצינו שיהיו?

  8. רונן

    עידו
    אתה תמיד יכול לגדל ענבים בחצר של הבית שלך , או במקומות אחרים
    ולעשות קומזיצים עם שמחה שלך אמיתית ולא להאמין לסיפורים נוסטלגיים על שנות ה60
    ומה לעשות עם להגיד את האמת אני מאוד אוהב את הפירות של היום
    במיוחד אבטיח בלי גרעינים…

  9. גמל גאה

    כגמל גאה, אשר תר אחר באר בשדות שנות ה-2000 הגלובליים, חש אני הזדהות עם הכותב.
    איני בא לתקוף את ההווה, הרי אני מתפרנס מאותה חדשנות. אבל מה עם הגרעינים, לכל הרוחות?!!
    יסלח לי הכותב רונן, אבל נמאס לי לפתוח אבטיח (לאחר שבדקתי את ההד הבשרני, בטפיחה המוכרת, ואת הציץ החום) ולגלות מים אדומים ממותקים. לא, לאבטיח עם גרעינים יש טעם אחר. נקודה. יש שיגידו, טעם של פעם, אולי.
    אבל ידידי הקוראים, שכחנו כי גם לענבים היו בעבר גרעינים! כן, גם הענבים סורסו.
    כן, לטעמי פירות אמיתיים הם ערך שיש לטפח. זו לא בושה, וזה לא קאם-באק של להקת אבבא.

    תן לי אבטיח וענבים עם גרעינים עם הילד של היקום ברקלי ג'יימס הרווסט, ועם ארול ההוזה ואני מאושר. ככה, בלי יומרות בלי נוסטלגיה.

    גמל

    • I have to agree, like with Raheli. where da hell are those "garinim" really? everything is disinigrating in this world and there's less and less place for positivity. too bad

  10. שלומציון (שם אמיתי)

    אתם זוכרים ב"נסיך הקטן" שהשועל אומר לנסיך "…הדבר החשוב באמת סמוי מן העין"?
    למה זה קשור אתם שואלים?
    לכל הדברים שמרוב ציניות, תיחכום, אנחנו הכי שווים, הכי עשירים, הכי חכמים, מכירים, יודעים מבינים ועוד רעות חולות מהסוג הזה – אנחנו לא רואים א-מ-ת.
    הענב לעולם יהיה ענב עם טעם של ענב פעם מתוק ופעם פחות ולפעמים בסוף העונה ולפעמים בשיא. ואותו כנ"ל לגבי הדובדבן.
    כל מה שצריך זה לראות, לראות ולראות!!!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *