אל המטבח שלי זוחלים כל לילה מהחצר דרך המרפסת חלזונות חסרי בית. אחד אחד, מנומרים בגדלים שונים, הם עושים דרכם אל השטיח הקטן שמונח לרגלי הכיור ואל ברז המים

החילזון הסנילי

אל המטבח שלי זוחלים כל לילה מהחצר דרך המרפסת חלזונות חסרי בית. אחד אחד, מנומרים בגדלים שונים, הם עושים דרכם אל השטיח הקטן שמונח לרגלי הכיור ואל ברז המים. הם אוהבים להרטב ולגרד בטנם בחוטי השטיח התכולים.
אני מחבבת אותם ונדמה לי שגם הם אותי. יש בינינו כמו הסכם. המטבח שלי ביום ושלהם בלילה. אם במקרה אני יורדת ממיטתי בשעה מאוחרת ונגשת לשתות מים, אני משתדלת לא להפריע להם ולא להפחידם. אני לא מדליקה את האור. החושך אינו מוחלט ובעזרת האורות ששולחים פנסי הרחוב אל מטבחי, אני מזהה אותם. בשקט הקריר, אני מביטה בגופם. גוף עבה ובשרני. נפוח במרכז, הולך ודק עד למה שנראה כמו זנב. הם זנבות משונים בעלי ראש. הילוכם עדין וצנוע כיוון שאינם נתונים בלחץ זמן. ברורה להם הדרך הלילית והם סומכים על ריח האוויר שיורה להם לשוב אל החצר בשעה הנכונה. חלזונות רכים שעזבו את בתיהם בלי מחשבה מיותרת. לאט אני מקרבת אליהם את פניי וחשה את עוצמת אישוניי. אני גדולה ומגושמת לעומתם. מחושיהם מזדקרים כנגדי ונסוגים ממני. האם הם מסוגלים לתפוס את כולי?
בבוקר נשארים במטבח שבילי ריר שקופים המספרים לי את מסלול טיוליהם בלילה.
נזהרתי לא לגעת במקומות שהיו מסומנים. לאורך הפנלים ובמפגש השיש והקיר. חשבתי שיש בהם איזו אזהרה מפני השגת גבול. חשבתי שכך היו ידידיי שומרים עליי ומסמנים את ביתי מרע.

את נועם הכרתי במקרה בדוכן הפרחים שברחוב האחורי. שנינו היינו באים לשם בכל יום שישי. אני כדי לקנות עדעדים צהובים והוא – ציפורנים אדומות, גיבסנית לבנה, ציפורי גן-עדן. רק אחרי שנה של מפגשים, כמו אקראיים, הוא הציע לי לבוא לתערוכה של איזה צייר פוסט מודרניסטי שלא הכרתי אז ואיני מכירה עכשיו. הגלריה הייתה ברחוב גורדון. הציורים לא סיפרו לי כלום ויצאנו משם אחרי עשר דקות. עלינו וירדנו בכיוון הים והוא סיפר שכבר כמה שבועות הוא בא לקנות פרחים ונשאר לחכות לי. הוא דיבר על הסכנה שבשגרה, על הצורך לפרוץ אותה, על חוסר המימוש. זאת הסיבה שהזמין אותי לתערוכה. לא בגלל התערוכה, בגלל הסכנה שבשגרה.
הסתכלתי בו. בכל הזדמנות לידיים חופשיות נהג נועם לדחוף אותן בכוח בכיסיי מכנסיו ובכל פעם חיכיתי שידוג משם איזו הפתעה. לא היו הפתעות רק כפות ידיים רחבות בכיסים עמוקים. הוא לא היה צעיר, אבל שיערו התפאר בצבע חום כהה וילדותי שנצמד לעורפו כאילו חושש שיסופר. אני סיפרתי לו שכבר הרבה זמן אני חושבת להיכנס להריון, אפילו שאין לי די כסף לקיים עוד אדם פרט לי. לא התכוונתי ברצינות ומיד התחרטתי שבכלל קשקשתי כי הוא אמר שזה דווקא נראה לו רעיון טוב ושלא כדאי לחכות לכסף שאולי לא יגיע אף פעם. הוא אמר שאם אביא ילד, ישתנו סדרי העדיפות שלי ואיתם שיקוליי הכלכליים.
לא הסתכלתי בו בפליאה, למרות שרציתי. תקעתי מבטי באבני הטיילת שנעלמו תחת רגלינו. באיזשהו זמן, כשכבר כמעט הגענו ליפו, השחלתי זרועי דרך משולש מרפקו וקירבתי בהדרגה את צד גופי לשלו.
בספטמבר בישרה לי האחות בקופת חולים שאני בהריון, נזהרתי שלא לשמוח לפני שגיליתי לנועם. אחר-כך שמחנו ביחד והתחלנו לדבר על בית משותף. תכף חשבתי על החלזונות. לא רציתי לעזוב את הדירה שלי. בעיקר לא רציתי לעזוב את המטבח שלי. שלי ושלהם. עד אז הם לא נכנסו לחדרים האחרים שבדירה. היו מגיעים עד סף הדלת, המובילה לשאר חדרי הדירה, ומתקפלים לאחור. נועם ידע על אהוביי הקטנים וכמעט לא העיר לי על כך, למרות שראיתי עווית גועל על פניו כמה פעמים. אם היה צריך להכנס אל המטבח בלילה, כשישן אצלי, הייתי אני מביאה לו את מבוקשו.
ככל שצמח בי הריוני, חשבתי על החלזונות. מיעטתי לישון אצל נועם כי ידעתי שאצטרך להיפרד מהם. חיכיתי לבוא החושך וניגשתי במיוחד להביט בהם זוחלים. שניים, לפעמים שלושה, בטור עורפי, במסלולים הקבועים אל הכיור. בדרך-כלל הייתי עומדת בדלת המטבח, נשענת על אחד המשקופים ומשלבת ידיים. לאט היו מתעייפות רגליי ואז הייתי מחליקה לישיבה. החלזונות שלי לא היו שבלוליים. הם היו מתוחים תמיד, דרוכים וקפיציים. הם ידעו בדיוק מה הם רוצים. לי הייתה חשיבות בחייהם רק משום שבמקרה היה לי מטבח שתאם את צרכיהם. רציתי ללטף אחד, להקריא לו סיפור. רציתי לראות את ראשו העדין נפנה אל מרחק קומתי ואת מתיקות פיו נפתחת בתמיהה על המילים שניתנות לו פתאום.
נועם ליווה אותי לכל הבדיקות הנחוצות ועקב בדריכות אחר התפתחות העובר על צג מכשיר האולטרא סאונד. הוא פקח את עיניו בחוזקה כאילו התעקש לא למצמץ ובמעגליהן החומים יכולתי לזהות קווים ראשונים של דאגה. הוא כבר דאג לייצור חסר הזהות הזה ואני ראיתי בבת-אחת את עשרים השנים הבאות במחיצתו. אב רציני ודואג. הוא גם התחיל לחפש בית באיזה מושב בסביבה. תמיד רציתי בית במושב בסביבה, אבל עכשיו לא יכולתי לחשוב על זה. דחיתי כל בית שנסענו לראות. אני חושבת שנועם ייחס את התנהגותי לתינוק שהתיישב בי. הוא הסתכל בי ברחמים ובהבנה, שסיגל לעצמו רק משום שהיה גבוה ממני בראש שלם, והמשיך להראות לי בתים.
אני הרגשתי כי החלזונות יודעים שיום עזיבתי קרב וכי אף דייר חדש לא יניח להם להכנס כך.

פעם נכנסתי אל המטבח בשעת צהרים והתחלתי שוטפת כלים. צלחת עטורה דוגמת פרחים סגולים נשמטה מידיי כשהרגשתי גוש רירי בין אצבעותיי לכרית הסבון. הצלחת התנפצה בכיור ומבין שבריה ראיתי חילזון רחב מתפתל לאיטו בדרך היציאה מן הכיור ומהבית. עקבתי אחריו עד שיצא אל המרפסת. בלעתי את הרוק. נדמה היה לי שטעם הריר המר שטף את פי. בלעתי את הרוק, אספתי את פיסות הצלחת, הסטתי את הוילון המסתיר את פח המתכת שמתחת לכיור וזרקתי אותן לתוכו. חזרתי אל שטיפת הכלים, כשאני בודקת שלא מסתתר שם עוד חילזון תועה. מילא, אמרתי לעצמי, אולי הוא לא מצא דרכו החוצה בזמן, אולי הוא זקן סנילי ואולי הוא מנסה להשתנות ולהפוך ליצור יום. דבר אחד הטריד אותי. שמתי לב פתאום שאני מוחקת את הריר שלו מהכלים בעזרת שפשופי הסבון. במגע עם המים, הפך הריר צהוב וקשה. עמלתי על הסרתו וידעתי שאני מפירה את ההסכם. בלילה לא יכולתי להירדם.

אחר-כך הייתי מסתובבת בלילות, בחדר, במטבח, אפילו ברחוב. נועם שנא את זה. במשך החודשים הבאים הוא הלך ונעלם. אמרתי לו שאני יכולה ללכת לכל הבדיקות לבד. נמאסה עליי הישיבה הבהולה שלו מול הרופא ושנאתי את מטר השאלות הקבועות שהיה מטיח בו. הוא שאל חברים אם זו התנהגות אופיינית להריון וקיבל תשובות סותרות ומבולבלות. בימי שלישי היה מביא איתו שניי ספרים מהספריה וקורא את שניהם במהלך השבוע. גם כאלה על הריון וגם לא. ספרים ישנים כרוכים בבד מתקלף. היה מספר שאלה ספרים נהדרים ושאני מוכרחה לקרוא אותם. לא קראתי. לא יכולתי להתרכז בדפוס. זה עיצבן אותו. הרגשתי שאני מגרשת מעליי אותו ואת האהבה שרצה לתת לי.
נועם ישב לידי וניסה לדובב אותי. תחילה היה מביט בי במשך דקות רצופות, מחכה שיצאו מפי מילים בשבילו. ככל שחיכה, לא דיברתי ולא הסתכלתי בו. אחר-כך ניסה לגעת בי, אבל אז הפכתי כמעט אלימה.
הוא התרחק מזוית עיני. אחר-כך הפסיק להשאר לישון איתי, הפסיק להתקשר כל ערב, לא השאיר הודעות מתחכמות בתא הקולי שלי ואז, כשהייתי בחודש החמישי, נסע לפגישת עסקים בת יומיים בירושלים ולא חזר. שניי ספרים מכוסי בד הושארו מונחים בצד מיטתי.
כשהבנתי שלא יחזור, בכיתי. זאת היתה אשמתי. אחר-כך נשמתי לרווחה. לא רציתי אותו. לא הייתי זקוקה לו. חשבתי כי אולי עניינו בי במשך כל הזמן, היה מכוון מאוד. הוא רצה ילד. לא יכולתי לספק לו רצון כזה. הוא בוודאי רצה לקרוע את הבטן שלי ולמשות את ילדו מתוכה. כשהבין שלא יוכל לעשות זאת, הסתלק.
ביטלתי מיד את חוזה הבית החדש שהוא מצא וחתמתי על הארכת חוזה דירתי.

השתדלתי להמשיך להביט בזוחלים, אבל זה הלך ונהיה קשה. פתאום היו כאלה שהעיזו ועברו את קו המטבח אל המסדרון. החלטתי להיפטר מהם. הרי נועם עזב והרע כבר תפס אותי בגרון. נסיתי לסתום את הסדק מתחת לדלת, שדרכו נכנסו. קניתי סף דלת וגזרתי אותו לפי הצורה של הדלת.
זה כמעט עזר. בהתחלה לא נכנסו. אחר-כך נכנסו רק החלזונות הקטנים ואלה חשפו את השיטה בפני המבוגרים. בסוף נכנסו גם השמנים יותר, כמו קודם. ראיתי אותם משטחים את גופם ונדחקים תחת סדק הדלת החיצונית. הם ממש עמדו בתור. לא נדחפו, לא עלו זה על זה ולא צעקו.
עכשיו זאת הייתה מלחמה. קניתי סף דלת יקר יותר עם מחסום מגומי עבה לבן. גם זה לא עזר. אני באמת לא מבינה איך, אבל המזדחלים נכנסו בכל זאת. הם התחילו לבוא בקבוצות גדולות יותר. ארבעה, שישה ואפילו שבעה בלילה. כשהריוני תפח, לקחתי חופשת מחלה שצברתי מהעבודה. ביליתי את הימים בשינה ואת הלילות בצייד. לא העזתי להרוג אותם, אבל רציתי. ישבתי שפופה, כמו ציפור על אחד הכיסאות במטבח וארבתי להם. הגדולים היו מתקדמים בבטחון ומטפסים אל הכיור, הזעירים היו נשארים בנקודות קבועות על הרצפה, מתפתלים סביב עצמם, מרימים את חלק גופם העליון אל האויר וצועקים: אמא!.
התכוונתי למעוך אותם בפטיש שניצלים שהחזקתי ולהכריז על נצחוני. לא יכולתי. לא יכולתי לזוז.
לא נשאר לי סיכוי. גם לא התכוונתי לעבור דירה. הנחישות שלהם פגמה בשלי. פיתחתי עקשנות רק כנגד מי שלא היה מסוגל בה, אבל החיות האלה היו חזקות ממני ולכן הערכתי אותן וויתרתי להן. היתה הקלה עצומה בוויתור, ברפיון האברים. לעבודה לא חזרתי. זרקתי רהיטים שתפסו מקום ואת כל העדעדים שהיו בבית. השמדתי כל סימן של נועם. ליטפתי את הבטן הענקית שלי. שרתי את כל השירים שהכרתי לילד שגר בה.

אחרי זמן השארתי את דלת המטבח, הפונה החוצה, פתוחה והחלזונות הגיחו אליי גם במשך היום. הרטבתי את הרצפה ופזרתי עוד שטיחים, כדי שיהיה להם טוב בכל החדר. הם אהבו את זה. הרצפה והכיור התמלאו בערמות של חלזונות. אחר כך גם שאר החדרים בדירה. הצבתי כסאות ושרפרפים בכל מקום והייתי הולכת עליהם כדי לא להפריע להתרחשות.

על הכותבת נועה פריגל

ילידת קיבוץ נווה-אור. גדלה בחולון, חיה בתל-אביב ונוסעת מדי שבוע להשלים לימודי תואר שני בכתיבה יוצרת, בבאר-שבע

תגובות

  1. אלמוני

    זה פשוט נורא נורא יפה ומיוחד

  2. סיפור יפה.
    מקווה לקרוא סיפורים נוספים.
    פולט

  3. יאיר לא לפרסום

    (איפה, איפה?)

  4. חולדאי רקפת

    הייתי מרותקת, ממש מקסים. אני מקנאה בך על הדימיון, ועל יכולת הכתיבה הקולחת והנעימה. גם לי היו אורחים כאלה הרבה פעמים כשגרתי בדירות קרקע, זה תמיד עורר אצלי אותן תגובות של נועם, ולמרות זאת הכתיבה שלך הצליחה לחבב עלי את היצורים הקטנים, ואני חושבת שזה פשוט נובע מכשרון כתיבה נדיר , עדין ושובה
    תמשיכי למשוך בעת, בהצלחה.

  5. וואו!!
    כתוב כל כך יפה ומרתק .!
    מזמן לא קראתי סיפור שנהנתי ממנו כל כך

  6. אלמוני

    הכתבה מגעילה ביותר, הי פשות דוחה…

  7. כורמצ

    זה דוחה…. איך אתה יכול לישון בבית כזה?

  8. כורמצ

    זה דוחה…

  9. צב מעבדה

    אם היית מותחת פס מלח בכניסה הם לא היו עוברים אותו ולנו לא היה סיפור חביב. אז אולי בעצם טוב שלא ידעת על הטריק הפשוט הזה.

  10. שלומית

    הסיפור שלך יפה אבל ממש מוזר… הרעיון, (הפואנטה/כוונה), אם יש כזה, לא היה ברור לי …
    בכל מקרה את בהחלט מוןכשרת אם כי קצת מוזרה…

  11. איציק

    נועה שלום רב
    גם לי יש בבית המון חלזונות כמו שאת מתארת אבל אני לא סובל אותם ואני לא יודע איך להיפטר מהם.
    האם את יודעת אנא ממך תוכלי לכתוב לי איך.
    איציק

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *