סיפור קצר: ומריוס הברמן, כבר חודשים שלא לקח חופש. לא יכול, לא מסוגל. כל ערב הוא מחכה לה שתבוא

החמצות

ארליך, אחד ממקומות הבילוי הכי נחשבים היום בתל אביב, נמצא בקצה נמל תל אביב במקום שפעם היה המשכן הסודי של מחלק המוסר לאחסון מכונות מזל מוחרמות. כל העולם התחתון בטוח שקצין המשטרה אפרים (קרמשניט) ארליך שותף במקום, אבל קרמשניט היה מת להיות שותף.
ודווקא ארליך האמיתי, זה מהבר, אולי היה מת להיות קרמשניט. שנים הוא ניסה להתקבל למשטרה ולא הצליח. עוד מאז שהיה ילד חלם להיות שוטר. כל פורים אמא שלו היתה מתחננת שיחליף, יגוון, פעם אחת, שיתחפש לאיזה קאובוי, טייס, משהו. אבל לא היה עם מי לדבר, ארליך הילד רצה להיות שוטר. לימים הוא ויתר על החלום בדרך עם עוד כמה ופתח בר.

ובבר של ארליך, יש אחת, קוראים לה סימה. כל יום בעשר היא מגיעה ומתיישבת על הבר מצד ימין קרוב לשירותים. וכמו בכל יום היא מזמינה את היגרמייסטר שמגיע אחרי הטקילה שוט שמגיע אחרי ההייניקן.
וכשהיא מגיעה ליגר, השפתון האדום אדום שלה כבר כמעט נעלם, אז בין אחד לשני היא הולכת לשירותים ומחדשת. בגלל זה הצד ימין, ליד השירותים שלא תצטרך לעמוד בתור ולהתבאס ממבטים משעממים.

ומריוס הברמן, כבר חודשים שלא לקח חופש. לא יכול, לא מסוגל.
כל ערב הוא מחכה לה שתבוא. לפעמים היא מאחרת ומישהו כמעט תופס את המקום שלה ואז ברגע האחרון לפני שהלקוח יושב, הוא שם את המפתחות שלו על הדלפק שיבינו שאין מה לחפש כאן. זה המקום של סימה.
לפעמים, מרוב שהוא שומר עליה, נשפכים לו הדברים וגם כמה פעמים הוא חטף מכה מהברז הזה שלא נסגר ובינתיים אנשים מבקשים דברים ולוקח לו זמן לקלוט.

אז ארליך מסתובב כל יום בבר, מסתכל על מריוס ונאנח, “מה אני אעשה עם הבחור,” הוא ממלמל לעצמו.
כבר חודשים שהוא מתכנן לפטר אותו אבל הלב לא נותן.
הוא עולה חדש מרומניה וגר באיזה חדר ורבע ברחוב החשמל, ומי ייתן לו עבודה. ובכל זאת הוא מבין עניין – מכיר את כל המשקאות ויש לו שיער מלא וחלק כזה שנופל על הפנים וכתפיים גדולות ורחבות וכתפיים רחבות מושכות בחורות, הרבה בחורות כמו סימה. רק מה, מריוס לא רוצה אף אחת. הוא רוצה רק את סימה.

וסימה, תוקעת כל יום את המבט הקרחוני שלה בבקבוק ג’ק דניאלס שעומד בקו ישר מול המקום שלה ומעשנת בשרשרת קופסת מור מנטול ירוקה. והשיער השחור עורב שלה רק מדגיש את העיניים הכחולות כחולות שלה ומריוס מדמם שם על הבר.
מסתכל, מסתכל ולא מקבל כלום. פעם בשעה היא אומרת משהו בקול הנמוך והגברי שלה. הקול הזה שאתה לא מבין מה הקשר בינו לבין הדבר היפה הזה שיושב מולך, אבל בשביל מריוס, גם זה נשמע כמו ציוץ ציפורים בטוסקנה.
גם כשהיא כבר מדברת זה תמיד אותו משפט קבוע ובאותה אינטונציה, בלי רגש, בלי כלום: “מריוס אני רוצה עוד אחד,” היא אומרת והוא כל כך מכיר את המשפט הזה, שבכל פעם שהיא אומרת אותו הוא אומר אתה ביחד בתנועות שפתיים וכשהיא אומרת “מריוס” הוא מרגיש את האדמה רועדת כמו שהיה בכל פעם באופרה בבוקרשט, בדיוק ברגע הזה שהאשה הגדולה היתה גומרת לשאוג.
ובין סיגריה אחת לשניה, בכל פעם שהיא שולחת יד לקופסה לשלוף עוד רעילה ארוכה וחריפה, הוא קופץ עם המצית בתקווה לקבל איזה מבט וחיוך קטן. לא גדול. קטן. זה כל מה שמריוס צריך בשביל לשים את הראש על המזרון הישן והמעופש בחדר ורבע ברחוב החשמל ולהרגיש מה שקוראים לו אושר.
אבל כלום. סימה לא עונה.
ואז הגיע היום הזה.
נכנס איזה אחד לבר והתיישב ליד סימה. ישר מריוס קלט שזה עוד אחד שמנסה לעשות את מה שאף אחד אחר לא הצליח. פעם הוא היה נלחץ מזה. אחר כך הוא נרגע, הוא ידע שסימה לא תיתן לאף אחד, זה מה שעזר לו כל הזמן הזה לשמור על הביטחון העצמי שלו. הוא ידע שזה לא אישי.
אבל הפעם הבחור הזה היה עקשני. ניסה את כל הקלישאות שיש בעולם כמו: “את מוכרת לי מאיזה שהוא מקום” ו”יש לך אש?” ואפילו, לא יאמן, “את באה לכאן הרבה?”. וסימה – שותקת.
הבחור כיווץ את הגבות כמו קזבלן שאיבד את כבודו והתחיל לקלל ככה על הבר. “בת זונה” ו”מי את חושבת שאת,” וכאלה. בקללה הרביעית מריוס הרגיש את הורידים שלו מתפוצצים.
הוא יצא מהבר, ניגש לבחור ואמר לו: “תעזוב אותה.”
“מי אתה שתגיד לי מה לעשות?” צעק הבחור לפנים של מריוס.
“אני אומר לך שתעזוב אותה.”
“לך תזדיין,” אמר הלא מפותח וחזר לקרחונית בניסיון פתטי נוסף.

מריוס הרגיש את היד שלו מונפת מעל ונוחתת על הלחי הימנית של הבחור. ככה פתאום. הוא הרגיש כמו לפני עשרים שנה כשהגיע לארץ בגיל עשר לביקור אצל הדודה שלו בנתניה וכל הילדים בשכונה היו צוחקים על הבגדים שלו. מאז, בכל פעם שהוא מרגיש את התחושה הזו, היד שלו מתנופפת לעבר לחי של מישהו.
הלא מפותח הגיב בהתאם וארליך היה צריך לאחוז את פניו ולחשב כמה יעלו לו הכיסאות החדשים שיצטרך לקנות ואיזה באסה כי לקח לו מלא זמן למצוא אותם ברחוב הרצל.

וסימה? כל הזמן הזה המשיכה לשבת על הבר ולהסתכל על הג’ק דניאלס. כשנגמר כל הבלגן היא קמה מהכסא לקחת את התיק שלה ויצאה. מריוס החזיק את הפה המדמם שלו והסתכל עליה יוצאת מהבר.

במשך שבועיים אחר כך מריוס נשאר בבית עם הכאבים שאחרי. ארליך מצא לו מחליף ואפילו שקל להפוך אותו לקבוע. המחליף היה זריז, שמר על קשר עין עם האנשים על הבר ואפילו היה מפתח שיחות שהיו מעלות את הרווחים כל ערב. אבל מה, ארליך אמר לעצמו, זה לא אותו דבר. היה משהו במריוס שעשה את הבר של ארליך למה שהוא. אז הוא התקשר למריוס וביקש ממנו לחזור.

מריוס חזר אבל סימה לא.
הוא המשיך כל ערב לשים את המפתחות שלו על המקום שלה בבר ושמר שאף אחד לא ינסה לתפוס את מקומה. וסימה לא באה. ומריוס הרגיש שכל יום הוא מאבד עוד חלק ועוד חלק מעצמו כמו עציץ שבעליו נסעו לחו”ל ושכחו לדאוג למישהו שיבוא מדי פעם להשקות.
מדי פעם הוא היה שם את הכוסית הקטנה של היגרמייסטר על הדלפק במקום שלה על הבר, מדמיין שהיא יושבת שם עם הגופיה השחורה, והעיניים הכחולות שמסתכלות על הג’ק דניאלס. ולפעמים הוא היה אפילו מבחין בעוד קופסת מור מנטול ירוקה. העיניים שלו היו נפערות מציפייה אבל בסוף איזה בלונדינית היתה מתיישבת במקום שלה והפנים שלו היו מתמלאות באכזבה.
והימים עברו וההצלחה של הבר עשתה את שלה וכל ערב נהיה יותר ויותר עמוס. ולמרות הלחץ מריוס הצליח לשמור על המקום. ואנשים היו מתעצבנים על מריוס שלא נותן להם לשבת ופונים לארליך. אבל ארליך היה מסתכל על מריוס ונותן לו מבט מבין ממתיק סוד והיה אומר ללקוחות ששם אסור לשבת.
ואנשים התחילו לדבר. שמועה נפוצה שבכסא הזה של הבר נהגה לשבת האשה היפה והמנוחה של ארליך ושאסור לשבת שם כי זה עושה מזל רע. ארליך היה מתפקע מצחוק למשמע השמועות. אשתו באמת נחה אבל רק בצהריים ולפעמים הוא היה רוצה מאד שתנוח לתמיד, אבל מיתוסים ידועים בכוח במשיכה שלהם ולכן כשהיו שואלים אותו, הוא היה מהנהן בשקט ועוטה את המבט העצוב שלו.

אחרי כמה חודשים, מריוס קם יום אחד בבוקר והחליט לחזור לרומניה. סימה לא הראתה סימני חיים, הפיגועים בארץ התחילו להפחיד אותו וגם הטיפים כבר לא היו משהו אז הוא החליט לארוז את התיק וחצי מהחדר ורבע ברחוב החשמל ולנסוע בחזרה לבוקרשט.

בלילה שבו נסע, ארליך ערך לו מסיבת פרידה וכל העיר הגיעה. המשקאות זרמו על הבר ומריוס בפעם הראשונה ישב כאחד הלקוחות על הבר, במקום של סימה. הוא מזג לעצמו הייניקן וטקילה שוט והמשיך עם היגרמייסטר, ממש כמו סימה וחשב על השפתון האדום אדום שלה.
הוא נדהם כמה אנשים הספיק להכיר בתקופה הזו בארליך וכמה כולם אוהבים אותו והלב שלו נצבט, כי הלב של מריוס רגיש וסיטואציות כאלה מרטיבות לו את העין, אבל הוא כבר החליט והטיסה שלו לבוקרשט בשלוש לפנות בוקר ועוד מעט חיים החבר של ארליך ייקח אותו לשדה תעופה והוא ישאיר כאן את כל מה שהזכיר לו את הריח של סימה על הבר.

ופתאום הוא הרגיש שהוא חייב ללכת. דווקא עכשיו בשיא כשכולם כאן מקיפים אותו באהבה ולא עוד כמה שעות כשכולם ילכו ואז הוא יצטרך להיפרד מכל אחד מהם, כי מריוס שונא פרידות. תמיד היה גומר דברים באמצע, כדי לא להגיע לסוף הריקני והחלול הזה. זה היה יותר מידי בשבילו.
אז במערכות יחסים הוא היה מסיים בדיוק כשנהיה טוב ובקולנוע הוא היה יוצא חצי שעה לפני כולם והיה נשאר עם עשרות עלילות לא פתורות ואפילו בצלחת, בדיוק כשמגיעים לקטע הזה שהאוכל מתערבב לך טוב בבטן שניה לפני שאתה מרגיש שבע, הוא היה מניח את הסכין והמזלג ומזיז את הצלחת הצידה כאילו לומר די.

אז הוא ניגש לארליך, חיבק אותו חיבוק חזק וארליך הסתכל עליו במבט מבין ואפילו גם העלה איזה לחלוחית בעין אבל יכול להיות מאוד שהלחלוחית היתה מהעשן, כי באמת היה עמוס באותו ערב. ואז בשקט בשקט מריוס לקח את המזוודה ויצא ביציאה האחורית ונכנס לאוטו של חיים.
וכל הדרך לבן גוריון הוא בכה. על הכל הוא בכה. על האהבה, הזיכרונות ובעיקר על סימה.

ובבר של ארליך, החגיגה נמשכה אל תוך הלילה. מסיבת הפרידה למריוס בלי מריוס. ואנשים המשיכו לדבר, לצחוק ולשתות וארליך הסתכל על כולם וחשב לעצמו כמה עצוב שלכל אדם יש תחליף והנה עוד לא עברה שעה מאז שמריוס הלך ואף אחד לא מרגיש חוץ ממנו.
ובסוף הלילה אחרי שכולם הלכו ונשארו רק זוג אחד מעצבן, מאלה שנמצאים באחת הפגישות הראשונות בשלב שמגרשים, ארליך נכנס אל הבר ואסף בשקט את הבקבוקים וניקה את הדלפק ואחרי שסיים לנקות הכל נשען על הקיר והדליק סיגריה.
אחרי כמה דקות של שקט וגם כמה מחשבות, היא נכנסה. סימה.
התיישבה על הבר במקום הקבוע שלה, הוציאה את המור מנטול ושאלה בקול הבס שלה, “מריוס נמצא?”
ארליך נאנח. רכן אליה עם המצית ואמר, “עכשיו באים?”

תגובות

  1. בננהשייק

    איזה באסה של סוף!
    לא מספיק עצוב וחמוץ לנו בחיים?

  2. לירון

    באמת סוף עצוב!!!
    מה סימה?
    ככה מתנהגים?

  3. מקסים ורגיש, אבל איזה סוף מרגיז!

  4. עוד גבר

    מבלי להתייחס לעלילה, הכתיבה, לטעמי, יפה זורמת.

  5. א. נונימוס

    אני מכיר את הסימה הזאת, היא טרנסוקסואלית. אחרי שהיא שיגעה את מריוס היא עברה לשליץ ושיגעה את מנשה, רק שלמנשה לא היה לאן לנסוע אז הוא חזר לבית אריזה בקיבוץ לגלח אפרסקים.

  6. הכתיבה טובה, קולחת ולא משעממת.

  7. גרייס קלי

    עצוב ומשעשע בו זמנית

    • פרק ב’, בבקשה.
      סימה נסעה לשדה התעופה, השומר לא נתן לה לעלות במדרגות הנעות, מריוס כבר עומד לעלות למטוס, סימה נאבקת, מתפלחת, מוצאת את מריוס, הפי אנד, שלושה ילדים….
      ד”א, אכן כן, ארליך אחד המקומות הטובים בת”א.

  8. סיפור טוב.
    כתבי עוד

  9. atzuv li 🙁

    but it was so well written. it was a real pleasure to read. aval atzuv li 🙁

  10. סימה שאת מוריס הקסימה…

  11. יפה יפה יפה
    כתבי עוד ועוד

  12. איזה באסה,כל הזיו.
    גם לי היה מקרה דומה שההיתי מאוהב במישהי במשך כמעט שנה וההינו ידידים אבל אף פעם לא העזתי לומר לה מה אני מרגיש כי ההיתי טיפש גמור ובעיקר פחדתי ואני מצטער על זה עד היום.ביחוד בגלל שהתברר שכל אותה תקופה היא הרגישה בדיוק כמוני ולצערי אני עדין סובל מבעיה זו.

  13. נורית

    שיוווו איזה סוף מבאס. אבל כתוב מעולה

  14. אלמוני

    סיפור חזק

  15. יערית

    ממש כמו השם החמצה של ממש
    לפעמים עדיף לא לכתוב מאשר לכתוב וליצור אשליה שבסוף מחכה לקורא משהו.סתם עוד סיפור. חבל!!!

  16. את כותבת ממש יפה, המשיכי.

  17. יעל מעוז

    תפסיקי לכתוב וזאת מחמאה. את מחמיצה את הטופ של הסיפור של עצמך ונותנת תחושה של החמצה שחוזרת על עצמה. אין בסיפורייך כל תחושה של עניין לקורא שדיי מהר מוצא עצמו מאבד עניין ופשוט מוותר על הסוף. אכן החמצה של ממש כפי שאחת ממגיבי הפורום רשמו לפניי.

    • שירי חן

      מסכימה עם גברת מעוז. הרעיון אכן חביב אבל משהו שם בדרך לא עבר. תמשיכי לנסות.פוטנציאל יש.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *