בספר "רדיקלים חופשיים" הגיבורות והגיבורים עוסקים בחיפוש עקר אחר משמעות שתעניק לחייהם יציבות. הילה בקמן על ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום

היחיד בעידן הסכיזופרני

בכל פעם שאני קוראת ספר של אורלי קסטל-בלום, אני מוצאת את עצמי משתאה מול הברק שנוכח בכל שורה. בעת קריאת סיפוריה אני מוותרת מראש על הצורך שמתעורר בי בדרך כלל בשעת קריאה – הוא הצורך בהזדהות וריגוש – ומפנה את מקומו של זה לטובת ערכם המהדהד של קולה הייחודי, מבטה הציני, המפוכח ואמירותיה החותכות (שלעולם אינן נאמרות מפורשות, אלא משתמעות מבין השורות), על החברה ומיקומו של היחיד בה. כתביה מהווים תיבת תהודה לפחדים ולהתמודדויות היומיומיים, הקולקטיביים, של היחיד בעידן הפוסטמודרני, הסכיזופרני.

סיפורים קצרים מלאי משמעות

גיבורי “רדיקלים חופשיים” עסוקים בחיפוש עקר אחר משמעות שתעניק לחייהם התזזיתיים את היציבות והנחת הנעדרות מהם, ומנסים ללא הצלחה לבנות מחדש את זהותם המאוסה או המפורקת. המשמעות המיוחלת מתגלה בנזילותה, יחסיותה וחמקמקותה, וזהותם נותרת כבבואה המשתקפת מהמראה שמציבה החברה מול דמותם. כך משייטות להן הדמויות בחייהן כמו ספינה נטולת מצפן בלב ים. תלושות, מחפשות דבר מה להיאחז בו ללא הצלחה:
“מלכות החרמון” מספר על טיפוס מזרה אימה על סובביו, הפורש בפתאומיות מחייו הקודמים, דורס ברגע של היסח הדעת גמדה, מחפש אצלה לשווא מחילה ומגלה אישה שמסתכלת במבט ציני על מיקומה במארג החברתי והתרבותי, ועל הפונקציונליות שלה בתוכו.
“אמנסיפציה” ו”גברת חצי פנים” מגוללים את סיפוריהן של שתי נשים שמנסות להשתחרר בדרכים קיצוניות מהזהויות שלהן אשר נושאות עמן קלון. בשני המקרים, המציאות טופחת על פניהן. המפגש עם עברן מתברר כבלתי נמנע והוא מחזיר אליהן את תחושת האי נוחות בעורן שלהן.
נציגו של הממסד המעוות – הרס”ר שתום העין מהסיפור “הרס”ר והפואנטה”, אכול רגשות אשמה, מנסה להתנקות מאשמתו האינהרנטית על ידי דאגה לגורל חייליו והעלמת עין ממה שמחייב תפקידו. הוא משאיר על גבי מכתב את סיפורו של אבי אבותיו הקיקלופ, בעל העין האחת שנוסד תוך כדי מנוסה. סיפור זה הוא משל על הזהות היהודית/ישראלית שנוסדה תוך כדי מנוסה, וכתוצאה מכך התהוותה כישות פרנואידית, שמטילה מום בצאצאיה ומרפדת את חייה ואת חיי הדורות הבאים בשדה רופף של משמעויות.
“רדיקלים חופשיים” הוא סיפור על מפגש בין שתי ישויות תלושות, התוהות על אודות תכלית הקיום חסר הפשר. תחושת קיומן הקלושה תלויה על בלימה. היא מסתובבת כשבאמתחתה אילן היוחסין שבלעדיו אין לה תחושת קיום, והוא, אביר אלטרואיסטי נטול שורשים וזהות ממשית, שאבירותו מכלה את קיומו. תכלית המפגש בניהם היא הצלה הדדית מפני התנדפות קיומם. היאחזות בשורשים מוצגת כמפלט האחרון למציאת משמעות לקיום.
גיבורי הסיפורים “צל”ש” ו”המסיבה” מתמודדים עם חריגותם, עם אי הנכונות שלהם לישר קו עם הלך הרוח הרווח ומקריבים את קורבנם בשם הזרות. “המסיבה”, מספר את סיפורו של אדם שנהנה מהעונג שבחוסר תכליתיות בעולם בו “כולם מנסים להשיג כמה שיותר בכמה שפחות”. והדמות ב”צל”ש” מזדהה עם סרט חריג ובוטה במיוחד שמתקבל בתגובות נאצה ומעדיפה לא לקחת חלק במוסרנות הצבועה.
בסיפורים “היריקה” ו”האות האנגלית M”, הגיבורות תוהות על משמעותם של אירועים בחייהן שחקקו בהן את רשמיהם הטראומתיים. המשמעות לאירועים אלו מתגלה כיחסית ונזילה.
ב”היריקה” הגיבורה מנסה לכפות משמעות על מקרה מסתורי של יריקה שכוונה עליה מפיו של זר – רק כדי להניח את הדעת. ב”האות האנגלית M”, המקרה מפגיש את הגיבורה עם האדם שהשאיר בה את חותמה של הכלימה ברבים, ולו אין זכר מאותו אירוע מלא משמעות בשבילה.

דברי סיום ובהם הערה על סגנון ושפה

סיפורים אלה, כמו יתר הסיפורים מתוך הספר “רדיקלים חופשיים”, כולם עוסקים בנשמות תועות, שחוות את הבדידות ואת האבסורד שבקיום רב הפנים מצד אחד, ומצדו השני הוא ריק מתוכן.
הערך המוסף והמענג של סיפוריה של קסטל-בלום הוא סגנונה ושפתה שופעי ההומור הייחודיים לה, טביעת אצבעה האישית שמותירה את חותם הגאונות בהם. הסאב-טקסט לעולם יגיח מבין השורות ויאלץ את האינטלקט להיכנס למשוואת הקריאה בכדי למצותה.
ומעבר לכל ובפשטות – כיף.

על הכותבת הילה בקמן

תסריטאית ובוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, וגם גמד שוחר שלום. זכתה בפרס שני בקרן מיקי אלבין על תסריט

תגובות

  1. טוב, אז נקרא. הסתקרנתי.

  2. שילה נה גיג

    אני מוכרחה להודות שאין לי שמץ של מושג איך השתרבבו המילים “גאונות”, “ערך מוסף” ו”הומור” לתיאור כתביה של קסטל בלום.
    אמנם לא קראתי את ספרה זה, אך אינני מזדהה עם החיבה העזה אליה. להיפך, הזדעזעתי לקרוא חומרים שלה בעבר.

  3. בחרתי לצטט מספר דברים שכתב הצייר נפתלי גולומב בספרו קולאז’ על ספרה של אורלי “דולי סיטי”.אני סבורה שזוהי אמת בסיסית לגבי כתיבתה באופן כללי.
    “איני מבין מדוע יכול הספר ללמד אופני דיבור, ומי הם אותם רבים שחושבים כך.
    אופני הדיבור והשפה שבו אינם מופת ודוגמה.קשה לנמק מדוע זה אינה השפה המתאימה
    אפילו לסיפור זה.זה לא סלנג.סלנג נכנס לשפה לאחר שהוא נקלט בשפת היומיום,כאשר משתמשים בו עד שכבר אי אפשר להשתמש בו בשפה התקנית,אם אתה חי כאן. ב”הלך פיפן”
    השתמשו בעודי ילד,לפני שאק”ב נולדה.קשה לאמר שהביטוי נקלט,אך “כמה חודשים לפני שאבי הלך פייפן” לא נשמע לי כשמוש בסלנג,אלא כשימוש בשפה מכוערת וגסה שלא נקלטה.
    גם “הילדים של האמהות המזדיינות” או “אני ארסק לו את הבינה לחתיכות של צלופן מקומט”
    נראה יותר כאונס השפה. יש כאן עוות מחשבה ועוות שפה,אך מה לעיוות זה ולדגם של אופני דיבור? . גם אם יאמר הקורא שהשפה היא כזאת במתכוון,שמצב קיומי כמו בספר אינו יכול להיות מובן בשפה אחרת- אני חושב שכל זיווג בין שפה לתוכן, שמוביל אותנו לתוצאה כזו של דיבור או קריאה- מביא להפיכת הדף”…..”האם הספר מתאר מצב קיומי? אני רואה בו אנשים שנעלמה מהם כל תכונה אנושית. מעל לכל,מרחפת תחושה של דחיפות, של פניקה של היסטריה לאו דווקא קולנית אלא במעשים,בהתנהגות. כאילו מתרחש הכל רגע לפני השקיעה הסופית.הזמן הולך ואוזל. הכל מאיים ואתה נמצא מאוים.דאגה לחיים אחרים מתוארת בלי שום חיות.משהו תפל ועקר.הגוף של הנפשות הפועלות אינו מונע על ידי מוחן,אלא על ידי דחפים עצביים שנפלטו מתכנת מחשב.גוף ברגע התמוטטות,גוף וגוויה בעת ובעונה אחת. הספר יכול לסיים את הוויכוח על קיומה של נפש. גם הבחירה החופשית נעלמה,או יותר נכון יכולה הבחירה. קיימים רק דחפים מאולצים. וכי איך אפשר לתבוע אדם לאחריות על מעשיו? דומה גם שאין באותה עיר מי שמסוגל לתבוע אחריות כזו. הדמויות אינן חלולות כפי שיטען אחר כך המבקר.הן מלאות במה שממלא את בעלי החיים.נותרו לדמויות רק פונקציות חייתיות.אלא שאצל חיות- מין,אכזריות,אלימות ורצח הם צורך קיומי ,ואילו אצלן,בספר אמצעים להשגת מטרה,חיה לא תהרוג 40 מבני מינה כדי לעזור לגור בר בטנה אלא אם אלה התקיפוהו. מכל הספר כולו אפשר לרכז את כל ה”שיחות” שבו לעמוד אחד. נדמה לקורא שהדמויות אינן מרגישות וכמעט ואינן חושבות.לא נותר דבר ממה שאנו רגילים לקרוא אדם.אם אכזריות מסמלת בני אדם-הרי שיש בהן,בדמויות משהו מהם. דחף עצבי קובע מטרה קצרת טווח ומועד,ומטרה מקדשת את כל האמצעים.אין מגבלות. מוזר מאוד שאפשר לומר על הספר שהוא מתאר מצב קיומי. אם הספר הוא כפי שנתפס על ידי רבים ספר אידיאולוגי ,איני מבין מה ההתלהבות ממודל והרשאה להעדיף אכזריות וגועל….”לא מצאתי מהפכה ובוודאי לא ערכים מוסריים ואסתטיים.יש בספר ערכים מוסריים שונים מאלו שאני מוכן להסכים להם, אך שוב: הם כל כך בלתי מתקבלים על הדעת, שספק אם אלה המתירים ליחיד להגשים את מאוויו ומטרותיט בכל דרך אפשרית,אלה שמוכנים לראות בהגשמה זו את הקיום הממשי יסגלו את הערכים המוסריים האלה,את המהפכה הזו.

    • אוי אוי אוי, נועה.
      התייחסות כזאת לכתיבתה של אורלי קסטל בלום מתעלמת לחלוטין מן המסר האירוני שבספריה,
      ומכושרה ללכוד את האבסורד שבמציאות ההיסטרית (פנימית או חיצונית) בה רובנו חיים.
      ומצחיק בעיני שאת מחפשת “מוסר” מקובל בכתיבתה.
      היכולת לבטא מקובלות מוסריות ב”הפוך על הפוך” היא בין המאפיינים של כתיבתה.
      גישה מעט צינית לא תזיק הפעם.

      • קרן אור

        גליה,
        הציניות בחיינו היא הרעל שמכרסם בנו.
        היא כלי לאנשים שבוחרים להתמודד עם המציאות בצורה ספקנית, לגלגנית, מתנשאת ועוד, ובעצם לא מסתגלת… העניין הוא שאין הם פוגעים רק בעצמם- אלא משפיעים על הסובבים אותם. מחדירים בהם קטנות אמונה ומרמור רב.
        במציאות שלך, שאינה דומה לזו שחינכו אותך אליה, יש המון סתירות. אינספור סיטואציות מתסכלות, לא מובנות… אין המציאות שלך שונה מזו של השאר. הרי והעת בה אנו חיים מאופיינת בעמימות ובחוסר בהירות יותר מאשר בכל תקופה אחרת.
        השאלה היא, האם הציניות היא הדרך לראות את העולם דרכה… האם אלו החיים שאת מייחלים לעצמנו?

        • יעל המקורית

          תעשי לי טובה. אמנם אנחנו יכולים לחיות באיזו תקווה רומנטית (דווקא לא הייתי מצפה ממשהו ששמה הוא קרן אור לחשוב ככה), אבל ביננו, החיים חרא.
          אם לא נקרוץ אליהם מדי פעם אנחנו נמשיך להיות ממורמרים, ואני אמשיך לקוות שאני אפגוש פעם אביר על סוס לבן, ולא חארות כמו שאני פוגשת רוב הזמן.
          החיים הם רק שלב בין האי-קיום למוות. קחי אותם בקלות.

    • נועה1

      קודם כל, לא כדי לך להחפז ולאמץ השקפות כאלה ואחרות אם לא קראת את הספר, עליו נכתבה הכתבה. זה קצת לא לעניין. מעבר לזה, הציטוט הכעוס של גולומב מביע בסה”כ את אי הבנתו את הכתיבה של אורלי קסטל בלום. מותר לו לא להבין על מה הרעש. מותר לו אפילו להגיד את זה. לא הוגן בעיניי להכריז שאורלי אונסת את השפה העברית. נו באמת, איזה קישקוש. בררתי אם אנסו אותה, היא מסרה שלא. תודה.
      אפשר להתווכח אם “הלך פייפן” נכנס לסלנג או לא. מה זה משנה? הכתיבה האומנותית אמורה להיות, בין השאר, מחייאת השפה והחייאת השפה מתרחשת כשמתחברות פתאום מילים בנות מעמדות שונים אלה לאלה למשפט. החידוש נובע גם מהתקלות ראשונית במה שכבר נשכח או התיישן. לא חייבים לאהוב את הספרים של אורלי.לא חייבים לקרוא אותם. אבל להאשים אותה באונס מילים פשוט אי אפשר.

  4. אני לא אתחיל אפילו לדבר על כך שאין כאן ביקורת על הספר, אלא תקציר שלו – עצם העובדה שעוד לפני שהרגשתי שהתחלתי לקרוא את הביקורת, כבר נתקלתי במילה “לסיכום”…

    אבל מה שיותר חשוב זה שדווקא בגלל הקיצור הנמרץ של דברי הכותבת נוצרה אצלי ההרגשה שכל דבריה מסתמכים לא על הבנתה את הספר, אלא את הבנתה את הספר לאור מה שכתוב על הכריכה האחורית. למעשה, כל מה שהילה אומרת לנו במאמרה, יכולנו לקרוא שם, רק בלי התקציר של כל הסיפורים. שום אינסייט מעבר לכך, שום פרט מידע שלא יכולתי לשאוב מאותן שתי פסקאות על הספר. המדאיג הוא שאני קראתי את הספר, ולא זיהיתי שם אף אחד מכל הדברים הללו שצוינו – על הכריכה או פה בביקורת. מצאתי אסופת סיפורים במסורת הפוסט-מודרניסטית חסרת הפשר המקובלת, סיפורים שלדידי יכולים לעמוד בעוד איזה סשן או שניים של עריכה וקיצור, ושמשמעותם מוטלת בספק. היתרון העיקרי שלהם הוא שניתן לפרשם בכל אופן שרצוי לקורא – אם הדברים על הכריכה האחורית היו טוענים שמדובר כאן על נוסטלגיה לעבר טוב יותר – גם באופן זה ניתן היה לפרש את הדברים. אם היה כתוב שם שמדובר בכמיהה לילד, גם כך היה ניתן לפרש חלק מהסיפורים. הם חסרי תוכן מהותי, ריקים לחלוטין, כמו רוב השירה הפוסט-מודרניסטית המקובלת, כמו הסיפורים בקובץ סיפורים אחר של קסטל-בלום (סיפורים בלתי רצוניים המזוויע).
    אני מצאתי פרשנות אחת מהדהדת לסיפורים הללו – הם משעממים. העובדה שקראתי את הספר לפני פחות מחודש וכבר עכשיו אני בקושי זוכר את מרבית הסיפורים שהוזכרו פה מצביעה על אחד מהדברים הבאים: א. אני יותר סנילי משחשבתי; ב. אני אטום ולא מבין שום דבר מהחיים שלי; ג. הסיפורים הללו פשוט היו גרועים.
    נחשו באיזה אופציה אני בוחר?

    • יעל המקורית

      תמצא חברה כבר. נו.

      • הנעלמת

        יעל המקורית (NOT) היקרה:

        מה שדובי העביר כאן זו ביקורת. ולאט, כדי שגם את תוכלי להבין: ב – י – ק- ו – ר – ת.
        העובדה שהוא אינו מתרשם מכתיבתה של הילה בקמן או אורלי קסטל-בלום אינה מצביעה בכלום על כישורים הרומנטיים. בדיוק כמו שהתגובה המטומטמת שלך אינה מצביעה בכלום על כישוריך השכליים (או שכן?)

        הנעלמת.

  5. עובר אורח

    שלום לכן אהובות צעירות. מישהו פה דיבר על גאונות? הצחקתן אותי. לא נכון. עצב רב ממלא אותי. אני לא כזה קשיש להזדקק לנוסטלגיה. אך מן המעט שקראתי נראה לי שזה עוד אחד מאותם פלקטים שנכתבים חדשות לבקרים בארצנו. הפוך על הפוך? משפט התועבה הזה מסריח. מי שמזדקק לטכניקות שטוחות כאלה, צר לי עליו. נכון יותר, צר לי על כי אוהביו נזקקים לשטויות מסוג זה כדי לסנגר עליו. בין יהודית קציר לרות סירקיס, אני מעדיף את האחרונה. אצלה לפחות יש בי בסוף הקריאה רצון להתחבר אל הטקסטים שלה בכל החושים. וחוץ מזה נראה לי שכבר מזמן לא קרה לי בספרות העברית החדשה משהו מעניין. ולזאת ששאלה אם יש שם זיונים. את בודאי לא תרצי לחוות כאלה. שלום לכן.

    • זה שטעמנו שונה בספרות. נו מילא. אני מאד אוהב את יהודית קציר.
      קראתי את סוגרים את הים ומיד התעלפתי. מקורית. איכותית

      אבל רות סירקיס?

      תגיד חוץ מבעוגות שבהן אתה בוודאי מחליף את החמאה מרגרינה, איפה זה עוד קורה לך?

      רות סירקיס. פחחחחחחח

      • עובר אורח

        שלום לך חמודי,
        1. בכל ספרי הבישול המתוחכמים שקראת אין מתכון שאינו נמצא אצל רות סירקיס, מועתק ממנה או מבנות דורה.
        2. כשהיא כותבת על בישול,היא שולטת בטכניקות הכתיבה של מתן שירות זה.
        3.באשר לאורלי ק. בלום ראה תגובתה של ענת, אני מסכים עם חלק נכבד מדבריה. לא מסכים להכללה
        4. זאת רק אורלי קסטל בלום, לא מאור הגולה, אז אל תהיה אלים.
        5. אל תזלזל במרגרינה, היא יכולה להקל על החדירה אליך.

  6. ללא תגובות ספציפיות על הכתבה הזאת
    רוצה אני לומר שרוב הכתבות באתר הזה הם מצע של זנות על מנת שהמגיבים(בודדים ומתוסכלים) יזינו בם תסכל
    אין תרבות כאן בו ניסגור עניין ,אני מקווה שהשמש תמיס אותנו במהרה.

    • יעל המקורית

      כן, אתה צודק, אני מעדיפה את לאישה שיספרו לי שם שלא כל הנשים מסוגלות להגיע לאורגזמה. אולי רק כדי שהן לא ירגישו רע עם בעליהן האפסים.
      מר באעסה היקר, תמשיך לחשוב עם הסחל שלך. אולי תגיע רחוק.

  7. אינדי_גו

    וכנראה גם בפה מלא בועות סבון, אני מודה:
    אורלי קסטל בלום היא הסופרת האהובה עלי. ואני חושבת שספרות
    היא קודם כל עניין של טעם. ולכן אין פסול בעיני בלא לאהוב אותה
    (אבל תסתכלו לי בעיניים ותגידו איך אפשר? איך?)
    ואני בהחלט יודעת שקיים זן כזה של אנשים, שנרתעים ממנה, שלא מתחברים.
    ולמה אני אוהבת לקרוא אותה?
    ובכן, קודם כל היא מצחיקה אותי. מאוד. האוזן המדויקת שלה לשפה,
    והדרך בה אחרי שלב הקליטה היא מפשיטה, מאבדת ומעבדת
    את המידע הזה למשהו אירוני מבחינת הניסוח, ובעצם מוזר ומבולבל לחלוטין
    מבחינה תימאטית. אני מתכוונת, ההמצאות המטורפות שלה,
    מי ידמה ומי ישווה לה ברוחבה ובאורכה של יריעת הדמיון!
    ובניגוד למה שציינו כאן אחרים, אני לא חושבת שהכתיבה שלה צינית.
    כשאני קוראת אותה אני חשה שמאחורי מה שבמבט חטוף מדי עלול להיראות
    קר וציני מסתתרת פרסונה כואבת מאוד, מפוחדת מאוד, שהמלים הן
    החומה המגוננת עליה. ועוד איזו חומה צבעונית ומשגעת.
    אוף. קשה לי להסביר את העונג המוחלט שאני שואבת מלקרוא אותה.
    יש לה דרך כזו, להתגנב אל תוכי, להשפיע על תהליכי המחשבה והדיבור שלי
    (אם לצטט ידיד שלי שפגש אותי בדיוק אחרי שסיימתי פעם מזמן את “היכן אני נמצאת”:
    “ילדונת, את התחרפנת סופית” היה הניסוח, כמדומני),
    לעשות הרבה יותר מאשר כל סופר אחר מצליח לעשות לי..
    “היא משדרת בתדר שלי” יהיה הסבר קלוש, נכון?
    אולי אוסיף איזה מילמול על הדרך שלה להחצין את הפחדים הכי עמוקים שלי
    ועוד לשעשע אותי תוך כדי. (דולי סיטי הוא בהחלט הדוגמא הכי קיצונית והכי מובהקת לזה)
    כן, לא הכל אצלה ממש קוהרנטי. או שפוי. או רציונלי.
    מצד שני, גם העולם לא.

    • יעל המקורית

      אולי פשוט לא אוהבים את אק”ב בגלל שהיא לא חברה של האנשים הנכונים?

      אני חושבת שהיא נהדרת

    • בתור עוד מתענגת על חן העברית של קסטל-בלום, נסי לקרוא את יואל הופמן. לא שאפשר להקביל ביניהם בגישה הקוסמית, אבל ההיקסמות מניסוחים, אסוציאציות ודילוגים מיומנים בין רמות שונות של השפה הם שובי לב.
      מקוה שתהני.

      • אינדי_גו

        הוא בהחלט נפלא בעיני. את ספרו האחרון קראתי שלוש פעמים רצוף, כי לא יכולתי להיפרד ממנו בכל פעם שהגעתי אל הסוף.

  8. נראה לי שרוב “ערכה” של אק”ב הוא בכך שהיא נותנת לאנשים שאין להם מושג רב בספרות הקלאסית תחושה של מביני ענין ובכלל אנשי תרבות בלא שטרחו לרכוש לעצמם ולו שמץ מנכסי התרבות האמיתיים והנעלים של המין האנושי. קראתי את תגובותיהם של אלו שסיפרו בשבחה של אק”ב כאשר מה שעניין אותי במיוחד כאן הוא דווקא הצד האישי,יכולתי להתרשם שמחברת במאמר המקורי לדוגמא היא מגזע הפוסטמודרניסט המצוי, האדם שאין לו שום ידע על העבר ואף אינו מבין את העבר, וכל כולו צביעות ותחושה של סיפוק עצמי,אין ברצוני לדבר על השפה של אק”ב עצמה,מכיוון שכל התייחסות מיותרת , אבל שפתם של חסידיה היא מתחסדת דלה וולגרית וצבועה,כאשר הם חושבים שבכל מיני ניסוחים מסורבלים ומילים כמו סאבטקסט הם רוכשים לעצמם מעמד של אנשים אינטילגנטים ,אנשי תרבות.כבר גדולים ממני בעבר כתבו דברים כה רבים בנושא הציניות כך שאיני רוצה אפילו להתייחס לענין,אבל הציניות של אק”ב וחסידיה כך התרשמתי היא למעשה ייאוש מוסבה מיכולת להבין את הטוב, היפה והנשגב שביצירת הדורות הקודמים בטבע ובבני האדם,מושגים כאלו בטח יעלו על פני אק”ב גיחוך,כאשר חייה וחיי פוסטמודרניסטים אחרים מאבדים בעיניה כל משמעות וערך חלקם מתפלספים בנידון ואילו אחרים יוצרים דברים חסרי כל ערך שבמקרה הטוב יכולים להעלות גיחוך,בנוסף לכך הם רואים בזה מאין יתרון לעצמם. מישהו מחסידי אק”ב כתב כאן “אבל בינינו החיים חרא” במשפט כזה טמון כל כך הרבה להבהרת אופיים והגותם של הפוסטמודרניסטים ואק”ב בכלל,זהו בסיסה של הגותם , במשפט אחד מצויים כל כך הרבה גסות וטפשות שאדם אנין רגש לא יכילם בקרבו,ולגבי השפה של אק”ב,הרי לפי דעתי ערכה של שפה נמדדת במה שהיא מסוגלת להביע,כלומר אלו רעיונות מחשבות נימי נימים של רגשות יכולה להביע השפה,אנשים חושבים לאורך ההיסטוריה מגלים שהשפה שבידם דלה מלהכיל את רגשותיהם מחשבותיהם,לכן הם מחפשים ביטויים חדשים דרכים חדשות להביע את עצמם,השפה של אורלי משרתת את מטרתה,היא מביעה את כל הגסות והרקנות שבמחשבותיה כאשר השפה הזאת היא כה גסה שהיא מונעת לא רק את היכולת להביע רגשות עדינים והתרשמויות רבות,אלא שקריאה רבה בכתבים כגון אלו גם תשחית את נפשו של אדם ותמנע ממנו לחוש בכלל,כלומר תהפוך אותו לציני….אגב אין להתפלא על כך שהשפה היא כזו מאחר שהרעיון המרכזי אותה היא מנסה להביע היא ש”בינינו ,החיים חרא” ובכן אינני יודעת אם ניתן לרפא את נפשותיהם של הפוסטמודרניסטים או להחדיר בהם מעט מההתפעלות ותחושת ההתעלות והחיים שמלווים אותי ואין לי ספק שאנשים רבים בימינו שנרתעים מה”שיח” החדש שהתגבש כאן ומעדיפים את ההתבודדות ששכרה בצידה,אני ללא ספק שילמתי מחיר רב על נכונותי לשוחח ללא הרף עם פוסטמודרניסטים למינהם וניסיון לחדור לבסיס תפיסתם ורגשותיהם,לכל חובבי אורלי קסטל בלום אני מציעה אם כן שיחלו לקרוא בכתבי הסופרים הקלאסיים , אולי יצליחו להבין את כל המעוות והחולני שבשפתם השקפתם וחייהם.

    • צר לי לאכזב אותך, אך ישנן כמה חובבות קסטל- בלום מושבעות שהן גם קוראות כפייתיות של מיטב הקלאסיקונים…תחי הציניות
      🙂

      • מיכאל

        אני מסכים בכל ליבי עם ענת,אין אדם היכול להעריך ולאהוב את קסטל-בלום ואת הקלאסיקונים.
        זוהי סתירה הניכרת היטב לכל עין בלתי מזוינת,…..מנגד מין הידועות שהעולם מלא באנשים צבועים….וגם שהסיבה העיקרית של אנשים רבים לקריאת ספרים היא לספר לזולתם שקראו אותם,או תחושת החובה לקרוא ספר מסוים(הכרתי מספר אנשים שקראו את מלחמה ושלום רק מכיוון ש”זה ספר קלאסי שחייבים לקרוא”…),מין הסתם יש קשר בין שני הגורמים.
        בכל מקרה אני סבור שקסטל בלום פשוט לא שווה את כל המילים שבזבזנו עליה(שלא לדבר על הזמן…)הדבר הוא כה גלוי לעין לכל חובב ספרות שאני סבור שאין כאן בכלל מה להתווכח.לאנשים שסבורים שמצאו את סודות נסתרים במעמקי כתביה אני יכול לאמר רק דבר אחד: “תתבגרו!”

        • צר לי על הזלזול וההכללות שאתה מפגין. אתה מן הסתם לא תאמין שאיני נוהגת לקרוא ספרים רק כדי לסמן לעצמי וי או למטרות ניים-דרופינג.
          ברור שרק לפי טעמך יש לשפוט מיהו חובב ספרות אמיתי.
          ואגב- אתה באמת סבור שיש אנשים שטורחים לצלוח רומנים עבי כרס רק כדי שיוכלו לנופף בהישג המרשים? לא יותר פשוט לנופף בלי לטרוח?

        • אינדי_גו

          נו באמת, מיכאל. “אין אדם היכול להעריך ולאהוב את קסטל בלום ואת הקלאסיקונים”?
          בזה הרגע העלית בכמה דרגות את חרדת הקיום שלי. זה אומר שאני לא קיימת?
          כלומר, זו ההוכחה הסופית? בדרך של דדוקציה אלימה למדי?
          אתה תגיד לי מה אני אוהבת לקרוא ומה לא?
          איזו התנשאות, גם במה שאתה כתבת וגם במה שענת כתבה… יש אנשים שקוראים ספרים (בניגוד אליכם, כמובן, אניני הטעם המופלאים), ובכן, הרשה לי לספר לך: אני קוראת ספרים לשם ההנאה. ועד כדי כך הם מסבים לי הנאה, שאפילו אני לא מחזיקה טלויזיה בבית. כשיש לי זמן פנוי אני אוטומטית מושיטה את היד ומושכת ספר מהערימה שליד המיטה. אולי גם זה נחות בעיניך – קריאת ספרים כבידור? וכאשני קוראת ספר והוא לא מעניין אותי, אני פשוט מפסיקה אותו באמצע. וממש לא משנה מי חתום על הספר הזה. מצידי שזה יהיה דוסטוייבסקי. המוטיבציה היחידה שלי לקריאה היא עניין. חד וחלק.
          אז יש שתי אפשרויות: אולי כטענתך, אני פשוט לא קיימת..
          ואולי טענתך היתה מופרכת ומתנשאת.
          ואולי יש יותר אפשרויות, כי הרי זה מה שאני מנסה לומר, שהעולם אינו שחור ולבן כמו שהצגתם אותו. כן כן, יש בו גם סגול, אוקר, ארגמן, סיינה שרופה, אקוומרין, ו..אינדיגו.

  9. whats going on with this country? from sombody how live out of Israe i wish i had more chance to read what i realy like. if you allready know you dont like OKB dont read her books, if you want to give it a try, good but stop all this BALAGAN its all about your taste in books

  10. לא אהבתי את קסטל בלום, וכנראה כם לא אוהב. קטונתי משפע הסופרלטיבים המופלאים, שאולי מגיעים מכוון של מבקר ספרות אחד או שנים (שתים ?..) להכניס את הנ’ל לתוך הקונסזנסוס, ובגדול. אותי ספר מרגש – או לא. ומה שיש לנו כאן זהו שפע אסוציאטיבי כל כך אישי, שלא נוגע בי וברבות כמוני.די, הגיע הזמן להגיד בקול רם : המלך הזה – המלכה ? – הוא בהחלט עירום. זה אינו פלקט פוסט מודרניסטי, אלא ספר, משהו שאמור לרגש להצחיק וללמד אותך משהו על החיים. ובמקרה הזה, אני ממש חושבת שהגיע הזמן להגיד את האמת, ובגדול : לא מעניין, לא מרגש, ורק מתסכל שכולם מעמידים פנים שאין כאן פלוץ, אלא אמת צרופה.

  11. אני קוראת עכשיו את “רדיקלים חופשיים”, מאוד מאוד לאט. למרות השקפתי על החיים, שהיא בד”כ צינית מאוד ומפוכחת קשה לי להזדהות או אפילו להבין את חלק מהדמויות, אם לא כולן,
    של אורלי קסטל – בלום. את רוב הספר אני מבלה בתחושה של “מה לעזעזל היא רוצה ממני”.
    תקראו לי טפשה, או אפילו שטחית, אבל בעיני ספר זה ענין מעשיר אמנם, ואף מאתגר אך האם אין גבול בין לא-קריא למאתגר?

  12. יש למישהו מושג איפה מוצאים חומר על חייה של אורלי קסטם בלום?
    לאי מייל שלי אם אפשר!

    תודה רבה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *