כמות הדמעות שנשפכה ביום מותה של טליה שפירא היה דומה בעוצמתו רק לצחוקים שהיא עוררה בחייה. איזה מילה יכולה להלום אותה? שלום חנוך כתב לה בשיר:
"את מביאה הכל לידי דמעות
ביום יפה כזה, יכולנו לבלות
בחוץ אביב מדליק פריחה
רציתי לבקש ממך סליחה"
היא היתה האש והתלתלים עוד כשהיתה בלהקת גייסות השריון עם תיקי דיין, אבי טולדנו ודורי בן זאב, ובחבורת לול בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. הנשים שם היו אמנם בעיקר פרחי קיר, "נשים של", ליהי של שלום, ג'וזי של שמוליק, ובכל זאת, הופעותיה בסרט "עיניים גדולות" של זוהר ובקטעים מתוך "לול" ("רחל, אני אוהב אותך", צועק לה זוהר במערכון "לה מרמור מאת פרלש") הציבו את שפירא בפרונט.
במחצית השניה של שנות השבעים התמסרה לתחזוקת משפחה, ועדיין, במעט התפקידים שלה השאירה חותם בלתי נשכח. אין תפקידים קטנים, יש שחקנים גדולים, וטליה היתה שחקנית גדולה. אחר כך באה המחלה, ואיתה התבדחויות עצובות על הקרעצכן והחולשה. לימים הפכה את ה"אויש" הזה לחומר גלם של הצגת יחיד. טליה שפירא לא הספיקה עשירית פרומיל ממה שהיתה צריכה להספיק. הסרטן התעקש לקחת אותה אליו בדיוק כפי שלקח את אמה כשטליה היתה בת 16, אבל היא התעקשה להגיד לו "תבוא בנגלה הבאה".
היא ניחנה במעוף ובכושר אילתור מבריק. שמה נקשר ברוב הפקות הסאטירה והבידור בארץ – "לא הכל עובר" שעשה מוטי קירשנבאום יחד עם תיקי דיין, טוביה צפיר ומתי כספי, "צץ וצצה" והופעת אורח ב"ניקוי ראש" הזכורה בזכות משפט הסיום: "מבירה אני מפליצה". בשנת 1986 יצאה עם תקליט סיפורים לילדים "סיפורים לפני השינה" שהיה שלאגר גדול. ב-1988 חזרה לזרקורים, כתבה חומר ויצאה בתכנית היחיד "אחת העם", והצליחה ללכוד את רוח התקופה, למשל, בפרודיה חיננית על הסדנאות למודעות לגוף ולריפוי ביקשה מהקהל בנימוס יוגי "לכווץ ולהרפות את פי הטבעת" ואפילו הסתובבה בתוכם כדי לבדוק.
היא נהנתה להפליג בשבחן של נשים מבוגרות מזן ה"אוי ויי" ו"הגוועלד", שמכורות ל"שושלת" אבל לא נגררות לרכילות. במקום המילה המפורשת להחלפת נוזלים (ולא נוזלי נפט) הן אמרו ליזדעזע". "אי היזדזעה עם האוא..אבל ל'קסיס היא ראתה ולא רצתה לאיזדזע איתו יותר". אין ספק שמאז גולדה מאיר לא נעשה במילה "זעזוע" ונגזרותיו כזה שימוש מתרונן. דווקא שנדמה היה שהיא מתאוששת ופורחת, פורייה ויצירתית, הסרטן חזר להתיש אותה. מוות ארוך, שגם במהלכו נשארה אישה מצחיקה מאוד, מהסוג שגורם לך לבכות.
"את מביאה הכל לידי דמעות
ביום יפה כזה, יכולנו לבלות
בחוץ אביב מדליק פריחה
רציתי לבקש ממך סליחה"
היא היתה האש והתלתלים עוד כשהיתה בלהקת גייסות השריון עם תיקי דיין, אבי טולדנו ודורי בן זאב, ובחבורת לול בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. הנשים שם היו אמנם בעיקר פרחי קיר, "נשים של", ליהי של שלום, ג'וזי של שמוליק, ובכל זאת, הופעותיה בסרט "עיניים גדולות" של זוהר ובקטעים מתוך "לול" ("רחל, אני אוהב אותך", צועק לה זוהר במערכון "לה מרמור מאת פרלש") הציבו את שפירא בפרונט.
במחצית השניה של שנות השבעים התמסרה לתחזוקת משפחה, ועדיין, במעט התפקידים שלה השאירה חותם בלתי נשכח. אין תפקידים קטנים, יש שחקנים גדולים, וטליה היתה שחקנית גדולה. אחר כך באה המחלה, ואיתה התבדחויות עצובות על הקרעצכן והחולשה. לימים הפכה את ה"אויש" הזה לחומר גלם של הצגת יחיד. טליה שפירא לא הספיקה עשירית פרומיל ממה שהיתה צריכה להספיק. הסרטן התעקש לקחת אותה אליו בדיוק כפי שלקח את אמה כשטליה היתה בת 16, אבל היא התעקשה להגיד לו "תבוא בנגלה הבאה".
היא ניחנה במעוף ובכושר אילתור מבריק. שמה נקשר ברוב הפקות הסאטירה והבידור בארץ – "לא הכל עובר" שעשה מוטי קירשנבאום יחד עם תיקי דיין, טוביה צפיר ומתי כספי, "צץ וצצה" והופעת אורח ב"ניקוי ראש" הזכורה בזכות משפט הסיום: "מבירה אני מפליצה". בשנת 1986 יצאה עם תקליט סיפורים לילדים "סיפורים לפני השינה" שהיה שלאגר גדול. ב-1988 חזרה לזרקורים, כתבה חומר ויצאה בתכנית היחיד "אחת העם", והצליחה ללכוד את רוח התקופה, למשל, בפרודיה חיננית על הסדנאות למודעות לגוף ולריפוי ביקשה מהקהל בנימוס יוגי "לכווץ ולהרפות את פי הטבעת" ואפילו הסתובבה בתוכם כדי לבדוק.
היא נהנתה להפליג בשבחן של נשים מבוגרות מזן ה"אוי ויי" ו"הגוועלד", שמכורות ל"שושלת" אבל לא נגררות לרכילות. במקום המילה המפורשת להחלפת נוזלים (ולא נוזלי נפט) הן אמרו ליזדעזע". "אי היזדזעה עם האוא..אבל ל'קסיס היא ראתה ולא רצתה לאיזדזע איתו יותר". אין ספק שמאז גולדה מאיר לא נעשה במילה "זעזוע" ונגזרותיו כזה שימוש מתרונן. דווקא שנדמה היה שהיא מתאוששת ופורחת, פורייה ויצירתית, הסרטן חזר להתיש אותה. מוות ארוך, שגם במהלכו נשארה אישה מצחיקה מאוד, מהסוג שגורם לך לבכות.