מוקדש לפיפון הפיסה האפורה בחיי.
גם כשאין עוד למה לצפות בא איזה מן משהו נוראי ומכה בך בעוצמה בלתי ניתנת לניבוא. ומה עוד תעשי כשהמכה ניחתת, חזקה, משתקת ומאיימת? לחתוך תמיד נשמע טוב, זכוכית שבורה יכולה להוות פיתרון בזק, חתכים מרגיעים, ממכרים ומרדימים. אם אחתוך השינה שתבוא תהיה מתוקה, חפה מזיכרונות ומפחדים. אני מקווה לקום ולהיות במקום אחר בזמן, בהווה אחר. אני משתוקקת להתעורר נטולת פחדים. אני מפחדת שכל חיי ארצה ללכת לשירותים כשהדלת פתוחה ולא אוכל לאכול ארוחה יחידה ללא ליווי. אני חוששת שהפכתי רכיכה חסרת משמעות ותוכן.
עורק כנחל מתמלא
מזדקר ומפתה
האדום אדום הזה
הלעיטני ממנו.
היה לי חבר בצבא שנשבע לי שלעולם לא יימאס לו לשמוע אותי מדברת, הוא עזב וכנראה שיש גבול ליכולת סיבולת של גברים לצורך שלי באהבה, בקבלה במשהו חיובי בחיים שלי. אני יודעת יפה מאוד לנתח את עצמי לרסיסים אבל לא אסבול ביקורת מאחר. מין כמשהו משלים יכול היה לרפא אותי אולי מהצורך לחתוך אבל החתכים הם החבר הכי טוב שלי וחברים טובים לא נוטשים. אני לא מחפשת אהבה, לא רוצה רומנטיקה או טקסי חיזור, אני רק מחכה לרגע שבו הריגוש יחדל. אולי כשאפסיק לכמוה למשהו אמיתי, אחר ושונה מכל מה שידעתי אז, או אז אתחיל לחיות. אני כבר שבע שנים מחכה להתרחשות כלשהי שתוציא אותי מהמאורה הזאת שאני קוראת לה הבית שלי.
קיר מצויר בקווי מתאר של טחב,
מדף או שניים של ספרים,
טולסטוי ורומן גארי.
אלבר קאמי ואריק סאגל.
פעם ידעתי לקרוא
היום אני יודעת לפחד
מכל רגע של שקט.
אני מוצאת עצמי מתגעגעת לימים שבהם גדלו חיים ברחמי, שנעו שפתיים אוהבות על לחיי ספק נוגעות ספק לוחשות "אני אוהב…". כנראה שגופי אכול השנאה לא יכל להכיל עובר שמח, צוחק ותמים לעומת נשמתי שתפסה כל חלל ריק בגופי, משחירה אותי ומרוקנת אותי מאהבה ורצונות.
משוואת הניבוי שעל פיה אני חיה את חיי, מנבאת את ההשלכות של מעשה X על תוצאה Y שתלווה אותי בהמשך. תמיד הניבוי נראה לי כשלילי אך עם זאת איתן ועמיד. חיי עם כל המרכיבים הארעיים תמיד היו כל כך אפורים, חסרי כל תקווה ממשית לרפואה לנפשי, פנימיותי – הוויתי. עד שחוויתי אובדן של מאהב ורע לא ידעתי סבל באמת, כל חיי עד לתוצאת הניבוי היו רק הכנה לשחור האופף שנתמלאתי בו.
גוף קשיח שרוע לצד הדרך
כממתין לי, לוחש לי
היפרדי ממני.
עזבי אותי
שכחי אותי
לעולם לא הייתי שלך
הייתי כאן רק לרגע
ממתיק סוד, רץ בשליחות
ממך והלאה.
הפרמדיקים לקחו אותו איתם
נשארתי מאחור, לא כלה, לא אהובה
טרם אלמנה.
לעולם לא אשת איש.
אוהבת אותך
ואין זאת הבטחת שווא
אהובי, ארוץ אלייך
היכן שאתה.
גם כשאין עוד למה לצפות בא איזה מן משהו נוראי ומכה בך בעוצמה בלתי ניתנת לניבוא. ומה עוד תעשי כשהמכה ניחתת, חזקה, משתקת ומאיימת? לחתוך תמיד נשמע טוב, זכוכית שבורה יכולה להוות פיתרון בזק, חתכים מרגיעים, ממכרים ומרדימים. אם אחתוך השינה שתבוא תהיה מתוקה, חפה מזיכרונות ומפחדים. אני מקווה לקום ולהיות במקום אחר בזמן, בהווה אחר. אני משתוקקת להתעורר נטולת פחדים. אני מפחדת שכל חיי ארצה ללכת לשירותים כשהדלת פתוחה ולא אוכל לאכול ארוחה יחידה ללא ליווי. אני חוששת שהפכתי רכיכה חסרת משמעות ותוכן.
עורק כנחל מתמלא
מזדקר ומפתה
האדום אדום הזה
הלעיטני ממנו.
היה לי חבר בצבא שנשבע לי שלעולם לא יימאס לו לשמוע אותי מדברת, הוא עזב וכנראה שיש גבול ליכולת סיבולת של גברים לצורך שלי באהבה, בקבלה במשהו חיובי בחיים שלי. אני יודעת יפה מאוד לנתח את עצמי לרסיסים אבל לא אסבול ביקורת מאחר. מין כמשהו משלים יכול היה לרפא אותי אולי מהצורך לחתוך אבל החתכים הם החבר הכי טוב שלי וחברים טובים לא נוטשים. אני לא מחפשת אהבה, לא רוצה רומנטיקה או טקסי חיזור, אני רק מחכה לרגע שבו הריגוש יחדל. אולי כשאפסיק לכמוה למשהו אמיתי, אחר ושונה מכל מה שידעתי אז, או אז אתחיל לחיות. אני כבר שבע שנים מחכה להתרחשות כלשהי שתוציא אותי מהמאורה הזאת שאני קוראת לה הבית שלי.
קיר מצויר בקווי מתאר של טחב,
מדף או שניים של ספרים,
טולסטוי ורומן גארי.
אלבר קאמי ואריק סאגל.
פעם ידעתי לקרוא
היום אני יודעת לפחד
מכל רגע של שקט.
אני מוצאת עצמי מתגעגעת לימים שבהם גדלו חיים ברחמי, שנעו שפתיים אוהבות על לחיי ספק נוגעות ספק לוחשות "אני אוהב…". כנראה שגופי אכול השנאה לא יכל להכיל עובר שמח, צוחק ותמים לעומת נשמתי שתפסה כל חלל ריק בגופי, משחירה אותי ומרוקנת אותי מאהבה ורצונות.
משוואת הניבוי שעל פיה אני חיה את חיי, מנבאת את ההשלכות של מעשה X על תוצאה Y שתלווה אותי בהמשך. תמיד הניבוי נראה לי כשלילי אך עם זאת איתן ועמיד. חיי עם כל המרכיבים הארעיים תמיד היו כל כך אפורים, חסרי כל תקווה ממשית לרפואה לנפשי, פנימיותי – הוויתי. עד שחוויתי אובדן של מאהב ורע לא ידעתי סבל באמת, כל חיי עד לתוצאת הניבוי היו רק הכנה לשחור האופף שנתמלאתי בו.
גוף קשיח שרוע לצד הדרך
כממתין לי, לוחש לי
היפרדי ממני.
עזבי אותי
שכחי אותי
לעולם לא הייתי שלך
הייתי כאן רק לרגע
ממתיק סוד, רץ בשליחות
ממך והלאה.
הפרמדיקים לקחו אותו איתם
נשארתי מאחור, לא כלה, לא אהובה
טרם אלמנה.
לעולם לא אשת איש.
אוהבת אותך
ואין זאת הבטחת שווא
אהובי, ארוץ אלייך
היכן שאתה.