ויקי שירן

אי אפשר היה לעשות את המהפכה בלעדיה. ויקי שירן, אינטלקטואלית מזרחית, פמיניסטית, היתה מנהיגה, חלקה במאבק בשוויון הזכויות הנשי. היא נולדה במצרים, עלתה עם משפחתה ארצה בגיל ארבע, גדלה בתל אביב, למדה ספרות, היסטוריה וקרימינולוגיה. את עבודת הדוקטורט שלה עשתה בניו-יורק, והיא עסקה באפליה המובנית בהבאתם לדין של פוליטיקאים אשכנזים ממעמד השלטון וההון. שירן הצליחה להימלט מקטגורית “המזרחי כמקופח הנצחי” כשעיגנה את טענותיה הקשות במונחים של מחקר חברתי אקדמי. בשקידה, באומץ ובחריצות היא נלחמה על סילוק ההגמוניה הגברית המזרח אירופית בחברה, דרך מה שהיא כינתה “בריאת האישה החדשה”. היה לה ברור כי אי אפשר לברוא אישה חדשה כזאת מבלי לברוא את העולם מחדש, ובבריאת עולם חדש זה לא יהיה מקום לאישה הישנה, המדוכאת והנדכאת, שתעלם יחד עם שלל ייצוגים מדכאים של עולם ישן. כל מה שנראה מובן מאליו היום, הוא פרי עבודה קשה, רכישת ידע, נאמנות לרוח המאבק, וידיעה שההצלחה אינה ב”הפיכה” מהירה אלא במהפכה, והדרך הטובה ביותר להגיע אל הכוח היא באמצעות הידע, המחקר ומלחמה בניכוס הבלעדי של הידע אצל ההגמוניה האקדמית הגברית והאשכנזית. הגמוניה אשכנזית. כן, היה פעם דבר כזה, מה שנשמע היום כמו עוד זעקת קיפוח של אבי ביטר היה פעם גדר של ממש במבנה החברתי של ארץ ישראל, שהתיימרה להיות כור היתוך, אבל ידעה יפה לאן צריכים לזרום נחלי השמנת. היא היתה מחויבת לדעה, לא לאנשים. וככזאת, לא חששה לבקר גם את הפמיניזם האשכנזי, כשהיא חושפת אותו כמנגנון כוחני המציג עצמו כמייצג את כלל הנשים בישראל. תהליך זה נעשה תוך הצגת סדר היום האשכנזי כאילו היה סדר יום המתאים לכל הנשים בישראל. rnאת פעילותה הפוליטית התחילה בראשית שנות השבעים. היא נטלה חלק בפעילות התאטרון הפוליטי של יפו, יזמה את כנס “ישראל זה אני”, הגישה את הבג”ץ נגד היעדר הייצוג המזרחי ב”עמוד האש”, היתה חברה בפנתרים השחורים, עמדה מאחורי “אלה – אזרחים למען השכונות”, “החזית המזרחית” ועוד. בשנות השמונים היתה מעורבת בפעילות תמ”י ו”המזרחי לשלום” ובאמצע שנות התשעים נמנתה על מייסדי “הקשת המזרחית” – ארגון שהיא שימשה לו דוברת נאמנה. במקביל פעלה שירן בארגונים פמיניסטיים רדיקליים ובראשם הארגון הפמיניסטי של נשים מזרחיות – “אחותי”, הרבה לפני שהמילה ‘אחותי’ הפכה לטקסט נשי קבוע בשנות התשעים. שירן היתה חברה במועצת הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה וכיהנה בועד המנהל של הוצאת עם עובד. במקביל שימשה מרצה בחוג למשפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית, והפליאה לרתק דורות של תלמידות ותלמידים. בשנה וחצי האחרונות לחייה, כשהיא נאבקת במחלה באותה עוצמה בה נאבקה בגילויי שחיתות ואי שוויון, היא ייסדה בביה”ס ללימודים רב תחומיים בבית ברת את התכנית ללימודי נשים ומגדר. rnהיא היתה אשת אשכולות, אשת רנסאנס, והיתה גם במאית, תסריטאית, משוררת וסופרת. כאילו ידעה שעליה להספיק להשאיר מקסימום חותם בזמן הקצר כל כך שהוקצב לה באכזריות. rnהיום, בעידן הפוסט מודרני, בו המילה “פריחה” כעלבון צורב היא לא יותר מזיכרון עמום ואפילו משעשע, המילים שלה צריכות להדהד: “אני יודעת ש’פריחה’ היא מלת גנאי ובכל פעם שאני שומעת אותה או נתקלת בה אני מרגישה צביטת כאב. אז אני תמיד רואה אותך פרחה, אשה מרוקאית, עומדת נבוכה מולי ומאחורי גבך מנצנץ פרצופי המכוער של האספסוף הישראלי שלקח את שמך היפה והפך אותו לשם נרדף לבחורה המונית, שלבה גס, שמתלבשת באופן לא מנומס. אספסוף ריק ויהיר שלקח את שמך כדי להלעיג בו על בנותיי ונכדותייך” (מתוך “עיתון תל אביב”, מדור מלחמת האליטות).rnויקי שירן לא הפרידה בין המאבקים. מדינה שוויונית שבה המזרחים אינם מופלים, מותנית, מעצם קיומה, מהתייחסות שוויונית ומתקנת לכל מגזר מופלה, לנשים, לערבים ישראליים, אך בראש ובראשונה יש להתקין את יחסנו עם אויבנו. הישראלים המזרחיים הם הגשר לשלום עם פלשתינאים, היא טענה בעוז. היא היתה שותפה בהקמת תנועת “המזרח אל השלום”. מאבקה האחרון היה במסגרת קואליציית הנשים נגד פורנוגרפיה, שנאבקה נגד שידורי ערוץ פלייבוי בישראל.אי אפשר היה לעשות את המהפכה בלעדיה. ויקי שירן, אינטלקטואלית מזרחית, פמיניסטית, היתה מנהיגה, חלקה במאבק בשוויון הזכויות הנשי. היא נולדה במצרים, עלתה עם משפחתה ארצה בגיל ארבע, גדלה בתל אביב, למדה ספרות, היסטוריה וקרימינולוגיה. את עבודת הדוקטורט שלה עשתה בניו-יורק, והיא עסקה באפליה המובנית בהבאתם לדין של פוליטיקאים אשכנזים ממעמד השלטון וההון. שירן הצליחה להימלט מקטגורית “המזרחי כמקופח הנצחי” כשעיגנה את טענותיה הקשות במונחים של מחקר חברתי אקדמי. בשקידה, באומץ ובחריצות היא נלחמה על סילוק ההגמוניה הגברית המזרח אירופית בחברה, דרך מה שהיא כינתה “בריאת האישה החדשה”. היה לה ברור כי אי אפשר לברוא אישה חדשה כזאת מבלי לברוא את העולם מחדש, ובבריאת עולם חדש זה לא יהיה מקום לאישה הישנה, המדוכאת והנדכאת, שתעלם יחד עם שלל ייצוגים מדכאים של עולם ישן. כל מה שנראה מובן מאליו היום, הוא פרי עבודה קשה, רכישת ידע, נאמנות לרוח המאבק, וידיעה שההצלחה אינה ב”הפיכה” מהירה אלא במהפכה, והדרך הטובה ביותר להגיע אל הכוח היא באמצעות הידע, המחקר ומלחמה בניכוס הבלעדי של הידע אצל ההגמוניה האקדמית הגברית והאשכנזית. הגמוניה אשכנזית. כן, היה פעם דבר כזה, מה שנשמע היום כמו עוד זעקת קיפוח של אבי ביטר היה פעם גדר של ממש במבנה החברתי של ארץ ישראל, שהתיימרה להיות כור היתוך, אבל ידעה יפה לאן צריכים לזרום נחלי השמנת. היא היתה מחויבת לדעה, לא לאנשים. וככזאת, לא חששה לבקר גם את הפמיניזם האשכנזי, כשהיא חושפת אותו כמנגנון כוחני המציג עצמו כמייצג את כלל הנשים בישראל. תהליך זה נעשה תוך הצגת סדר היום האשכנזי כאילו היה סדר יום המתאים לכל הנשים בישראל.
את פעילותה הפוליטית התחילה בראשית שנות השבעים. היא נטלה חלק בפעילות התאטרון הפוליטי של יפו, יזמה את כנס “ישראל זה אני”, הגישה את הבג”ץ נגד היעדר הייצוג המזרחי ב”עמוד האש”, היתה חברה בפנתרים השחורים, עמדה מאחורי “אלה – אזרחים למען השכונות”, “החזית המזרחית” ועוד. בשנות השמונים היתה מעורבת בפעילות תמ”י ו”המזרחי לשלום” ובאמצע שנות התשעים נמנתה על מייסדי “הקשת המזרחית” – ארגון שהיא שימשה לו דוברת נאמנה. במקביל פעלה שירן בארגונים פמיניסטיים רדיקליים ובראשם הארגון הפמיניסטי של נשים מזרחיות – “אחותי”, הרבה לפני שהמילה ‘אחותי’ הפכה לטקסט נשי קבוע בשנות התשעים. שירן היתה חברה במועצת הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה וכיהנה בועד המנהל של הוצאת עם עובד. במקביל שימשה מרצה בחוג למשפטים וקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית, והפליאה לרתק דורות של תלמידות ותלמידים. בשנה וחצי האחרונות לחייה, כשהיא נאבקת במחלה באותה עוצמה בה נאבקה בגילויי שחיתות ואי שוויון, היא ייסדה בביה”ס ללימודים רב תחומיים בבית ברת את התכנית ללימודי נשים ומגדר.
היא היתה אשת אשכולות, אשת רנסאנס, והיתה גם במאית, תסריטאית, משוררת וסופרת. כאילו ידעה שעליה להספיק להשאיר מקסימום חותם בזמן הקצר כל כך שהוקצב לה באכזריות.
היום, בעידן הפוסט מודרני, בו המילה “פריחה” כעלבון צורב היא לא יותר מזיכרון עמום ואפילו משעשע, המילים שלה צריכות להדהד: “אני יודעת ש’פריחה’ היא מלת גנאי ובכל פעם שאני שומעת אותה או נתקלת בה אני מרגישה צביטת כאב. אז אני תמיד רואה אותך פרחה, אשה מרוקאית, עומדת נבוכה מולי ומאחורי גבך מנצנץ פרצופי המכוער של האספסוף הישראלי שלקח את שמך היפה והפך אותו לשם נרדף לבחורה המונית, שלבה גס, שמתלבשת באופן לא מנומס. אספסוף ריק ויהיר שלקח את שמך כדי להלעיג בו על בנותיי ונכדותייך” (מתוך “עיתון תל אביב”, מדור מלחמת האליטות).
ויקי שירן לא הפרידה בין המאבקים. מדינה שוויונית שבה המזרחים אינם מופלים, מותנית, מעצם קיומה, מהתייחסות שוויונית ומתקנת לכל מגזר מופלה, לנשים, לערבים ישראליים, אך בראש ובראשונה יש להתקין את יחסנו עם אויבנו. הישראלים המזרחיים הם הגשר לשלום עם פלשתינאים, היא טענה בעוז. היא היתה שותפה בהקמת תנועת “המזרח אל השלום”. מאבקה האחרון היה במסגרת קואליציית הנשים נגד פורנוגרפיה, שנאבקה נגד שידורי ערוץ פלייבוי בישראל.