בננות בנות שמרשות לעצמן
רינתיה! מזל טוב!
הווילון נפתח באבחה, ובפתח שנפער עמד זר פרחים גדול ומאחוריו ראש קירח ואיש גבוה ורזה.
"אני לא רינתיה", התנצלתי. דווקא הייתי שמחה לקבל זר כזה ענק. אם כבר טורדים את שנתי.
"מזל טוב רינתיה", הוא שינה את סדר המילים, עדיין בחיוך ייצוגי על פניו.
"אמרתי לך, אני לא רינתיה", עמדתי על שלי וסימנתי לו ביד עייפה שיגיף את הווילון ויניח אותי לנפשי.
"רינתיה מנור", הוא קרא מהפתק המוצמד לזר. "חדר שתיים, זה את".
"אני יודעת איך קוראים לי", התעקשתי, הלומת סמי הרגעה נרקוטיים, "ולא קוראים לי רינתיה".
"אבל אמרו לי שזה כאן", הוא התחנן על נפשו, "אז איפה אני צריך לשים את הזר הזה?"
"אני לא יכולה לתת לך תשובה טובה", השתדלתי להישמע בהכרה, "זה לא כאן".
"הי, הלו, אתה מחפש את רינתיה?" נשמע קול נמרץ של איש מבוגר, ויד שזופה משכה את הזר והאיש אל החלק הפנימי יותר של החדר.
"סליחה, אתה מוכן לסגור את הווילון?" הרמתי את הקול עד כמה שיכולתי כשהבחנתי בשליח הקירח עוזב שמח וטוב לב את החדר. להפתעתי הוא שמע משהו, כי חזר על עקבותיו וסגר, ואפילו מלמל התנצלות נבוכה.
אחר כך נכנסה בצליעה קלה ובגניחות קלות רינתיה, נשענת על משהו עם גלגלים, ככל הנראה עריסה של תינוק בן יומו.
"רינתיה!" שמח האיש שחיכה לה בחדר, "הביאו לך פרחים, רינתיה. בואי שבי, רינתיה, איך הייתה הלידה? תפרו אותך?"
"היה מדהים, מדהים, אבא", אמרה רינתיה בין גניחה לגניחה. "לא האמנתי שלידה יכולה להיות חוויה כל כך מעשירה".
"ילדים! בואו! כאן, כאן", הוא הרים את קולו, ובעקבות זאת גררו את רגליהן שתי דמויות לאורך הווילון שלי.
מנגינה מחרישת אוזניים של שיר אהבה נשמעה לפתע. מה, היא הביאה איתה טייפ למחלקת יולדות? "הלו!" רינתיה אמרה בקול שמח ברגע כשהשיר פסק לפתע פתאום, ממש כפי שהחל. "הו, אל תשאלי, לא האמנתי שלידה יכולה להיות חוויה כל כך מעשירה", התרגשה רינתיה מחדש, "לקחתי איתי את אמא שלי… לא, היה לי ברור שבועז לא יבוא איתי. זה לא לגילו".
"אמא, למה היא ישנה? למה היא לא פותחת עיניים? יש לה עיניים כחולות?" נשמע קול בס צרוד.
"לא, לא, זה היה מהמם", אמרה רינתיה, "טוב מתוקה, נדבר אחר כך, הילדים פה מתרגשים, רוצים לראות את הצבע עיניים שלה. לא, יפה שלי, זה בסדר גמור שהתקשרת, נדבר אחר כך. ילדים", היא אמרה ופנתה כנראה אל הנוכחים בחדר, "עכשיו היא עוד יונקת, אז העיניים שלה בהירות, אבל בואו לא נשלה את עצמנו…"
"אז לא יהיו לה עיניים כחולות?" נשמע קול מאוכזב של נערה.
ושוב פרץ השיר הזועק אל חלל החדר, ושוב רינתיה אמרה הלו והשתפכה: "היה מדהים. לא האמנתי שלידה יכולה להיות חוויה כל כך מעשירה. לא, לקחתי את אמא שלי, בועז זה לא לגילו… גם שירית הייתה איתי בהתחלה, אפילו עשתה לי מסאז' בגב. הייתה לי מיילדת מקסימה. הדליקה נרות, לימדה את שירית איך לעשות מסאז'. לא, את יודעת כמה שאני מפחדת ממחטים".
"אמא, את יודעת מה דודה רבקה אמרה על אבא?" אמרה הנערה בנימה מלשינה.
"סליחה, יפה שלי, אני חייבת לסיים, הילדים פה מתרגשים, זה לא רגיל שבגיל שבע עשרה אמא שלך יולדת. ותודה על הפרחים. אה, שוקולד שלחת? טוב, מעניין מי שלח את הפרחים", היא תהתה, והשמיעה נשיקות קולניות, כנראה לאות סיום השיחה.
"אמא, את יודעת מה דודה רבקה אמרה על אבא?" חזרה הנערה על דבריה, "היא אמרה: הוא כזה אידיוט! בן אדם בן חמישים ואחת שמתנהג כמו אידיוט. זה מה שהיא אמרה".
"אז איך נקרא לה?" התעלמה האמא מהתיאור המרנין של האבא שלא השתתף בלידה. "איך אתם מציעים שנקרא לה?" היא התייעצה.
"עופרית!" קבע הנער.
"עופרית מנור", רינתיה גלגלה את השם בפיה.
"איכס, שם מגעיל, הייתה לי מורה כזאת", התפנקה הנערה.
"שושנה", הציע האיש המבוגר.
"שושנה מנור?" רינתיה לא פסלה שום הצעה על הסף.
"סבא! איזה שמות אתה מביא?" הוא ננזף בקולה של הנערה.
ושוב פרץ לחלל האוויר השיר הרועש של הטלפון של רינתיה. מזל שעדיין לא הבאתי את התינוק שלי אליי. יולדת של ניתוח קיסרי חייבת להפגין התאוששות לפני שמתירים לה להביא אליה את הרך היילוד. ואני עדיין הייתי רחוקה מכך מאוד. או לפחות ככה הרגשתי.
"היה מדהים. לא האמנתי שלידה יכולה להיות חוויה כל כך מעשירה… לא, לקחתי את אמא שלי, בועז זה לא לגילו… גם שירית הייתה איתי בהתחלה, אפילו עשתה לי מסאז' בגב… הייתה לי מיילדת מקסימה. הדליקה נרות, לימדה את שירית איך לעשות מסאז'… בטח, בטח עם אפידורל. זה לא מה שזכרתי מלידות… ואת יודעת כמה שאני מפחדת ממחטים".
"אמא, הם רוצים שמות מגעילים", התלוננה העלמה.
"סליחה, יפה שלי, אני חייבת לסיים, הילדים פה מתרגשים, זה לא רגיל שבגיל שבע עשרה אמא שלך יולדת. הם רוצים לבחור עכשיו שם… לא, לא, עוד אין לנו שם. נבחר ביחד. כל אחד יציע ובסוף נבחר… נועה? שם מקסים. נועה מנור… תודה, אני אציע לילדים. ידעתי שעלייך אפשר לסמוך. אה, הם עושים לא עם הראש. טוב, תודה, לטעם שלי קלעת, אבל אני חייבת למצוא משהו שגם הילדים ואבא שלי יקבלו… כן, הוא כאן, הוא גם מציע שמות… כן, שירית מתפוצצת מהשמות שהוא מציע. אין מה לעשות, היא תקבל את זה שגם הוא יכול להציע… טוב, יפה שלי, אני חייבת לסיים. תודה על השוקולדים… אה, זה לא ממך?… הפרחים, כן. מקסימים. תודה מתוקה. אז איפה היינו? אבא, איזה שם הצעת להם?"
"טוב, אם אתם לא רוצים שושנה אפשר כוכבה", לא נראה שהסבא נפגע מכך שהצעתו לא התקבלה.
"כוכבה מנור", שקלה רינתיה את הצירוף הרשמי.
"סבא, איזה שמות מעפנים אתה מציע", עכשיו גם הנער נזף בו.
"ילדים, גם לסבא יש זכות בחירה", אמרה רינתיה בנחת. "ואל תשכחו שגם לאבא יש מילה".
"אוף, איזה שמות אבא יביא, יותר טוב שנבחר לפני שהוא מגיע", הציעה הנערה.
נשמע צליל של קריעת דף, ורינתיה הסבירה: עכשיו כל אחד יכתוב שם אחד על פתק, והפתק שייבחר זה השם שנקרא לה.
"זה לא פייר", התלוננה הנערה, "ואם הפתק של סבא ייבחר?"
"אז נוציא עוד פתק אחד", ענתה רינתיה בפשטות.
ושוב שר הטלפון שלה בעוצמות של הופעה חיה באמפי קיסריה, ושוב דיווחה רינתיה על החוויה המעשירה, על המיילדת המדהימה ועל כמה שהיא פוחדת ממחטים, ושוב נבחרו פתקים עם שמות מכל הסקאלה של שמות בנות לאורך הדורות – יפה הייתה ההצעה הראשונה (יפה מנור), ואת הרשימה חתם השם סייפן (סייפן מנור).
צעדים כבדים שעטו מדלת החדר ועד למיטתה של רינתיה, ובעוברו הסיט האיש הגבוה את הווילון שלי מבלי משים ולא חזר לסגור אותו. "איך התינוקת?" נהם הבריון בעדינות, ואני רציתי לבכות. שיבחרו להם כבר שם ויבוא השומר להודיע שכלתה שעת הביקור. בבקשה שזה יקרה כבר, מלמלתי לעצמי ולא מצאתי כוח להושיט יד לשידת הלילה ולבדוק על צג הטלפון שלי מה השעה ומתי יגיע הזמן הזה.
ארבעים ושמונה שעות חניתי ליד רינתיה והטלפון שלה, הזועק פתיח של שיר אהבה. בין הזיה לדמדום שמעתי את התינוקת שלה צורחת כשהיא – "אחרי שבע עשרה שנה שוכחים", הסבירה בקול עייף אך לא מיואש (בטלפון או סתם לעצמה) – לא הצליחה לחבר בין השקע לתקע של התינוק והפטמה. ארבעים ושמונה שעות היא דיווחה על החוויה המעשירה, המיילדת המדהימה, הבעל המבוגר מדי, הילדים המתבגרים והפחד שלה ממחטים.
כשהאיש המגושם ארז את חבילות השוקולד וזרי הפרחים והנער הוריד את התיקים למכונית, תחבה רינתיה את ראשה המתולתל אל התא שבניתי לי בעזרת הווילון התכול.
"שלום, אני הולכת", היא אמרה. אני נשארתי עוד קצת, ככה זה אחרי ניתוח קיסרי.
"כבר בחרתם לה שם?" הבעתי התעניינות כדי שלא תחוש ברווחה שנמרחה על פרצופי.
"לא, נעשה עוד מועצה משפחתית", היא אמרה בטון ענייני, "לא נורא, לא חייבים שם כדי לצאת".
"שיהיה לכם מזל טוב", נזכרתי מהר להוסיף ברכה.
"תודה. ואני מצטערת, אני יודעת שלא התנהגתי יפה", היא הפתיעה ולא הביטה בעיניי, "אני יודעת שלא הייתי פרטנרית טובה".
"היית בסדר גמור", אמרתי לה באופן אוטומטי. מה לעשות? נפלט לי.
"אה, ואת יודעת? בגלל שאת אחרי ניתוח חשבו שכל החדר הזה ככה, אז לקחו לי דם בטעות", היא מצמצה בכוח. "לא נורא", הוסיפה בנדיבות.
בכוח עצרתי את החיוך הדבילי מלהתפשט על פניי. את עוד תתגעגעי לרינתיה מנור, התריתי בעצמי.
הווילון נפתח באבחה, ובפתח שנפער עמד זר פרחים גדול ומאחוריו ראש קירח ואיש גבוה ורזה.
"אני לא רינתיה", התנצלתי. דווקא הייתי שמחה לקבל זר כזה ענק. אם כבר טורדים את שנתי.
"מזל טוב רינתיה", הוא שינה את סדר המילים, עדיין בחיוך ייצוגי על פניו.
"אמרתי לך, אני לא רינתיה", עמדתי על שלי וסימנתי לו ביד עייפה שיגיף את הווילון ויניח אותי לנפשי.
"רינתיה מנור", הוא קרא מהפתק המוצמד לזר. "חדר שתיים, זה את".
"אני יודעת איך קוראים לי", התעקשתי, הלומת סמי הרגעה נרקוטיים, "ולא קוראים לי רינתיה".
"אבל אמרו לי שזה כאן", הוא התחנן על נפשו, "אז איפה אני צריך לשים את הזר הזה?"
"אני לא יכולה לתת לך תשובה טובה", השתדלתי להישמע בהכרה, "זה לא כאן".
"הי, הלו, אתה מחפש את רינתיה?" נשמע קול נמרץ של איש מבוגר, ויד שזופה משכה את הזר והאיש אל החלק הפנימי יותר של החדר.
"סליחה, אתה מוכן לסגור את הווילון?" הרמתי את הקול עד כמה שיכולתי כשהבחנתי בשליח הקירח עוזב שמח וטוב לב את החדר. להפתעתי הוא שמע משהו, כי חזר על עקבותיו וסגר, ואפילו מלמל התנצלות נבוכה.
אחר כך נכנסה בצליעה קלה ובגניחות קלות רינתיה, נשענת על משהו עם גלגלים, ככל הנראה עריסה של תינוק בן יומו.
"רינתיה!" שמח האיש שחיכה לה בחדר, "הביאו לך פרחים, רינתיה. בואי שבי, רינתיה, איך הייתה הלידה? תפרו אותך?"
"היה מדהים, מדהים, אבא", אמרה רינתיה בין גניחה לגניחה. "לא האמנתי שלידה יכולה להיות חוויה כל כך מעשירה".
"ילדים! בואו! כאן, כאן", הוא הרים את קולו, ובעקבות זאת גררו את רגליהן שתי דמויות לאורך הווילון שלי.
מנגינה מחרישת אוזניים של שיר אהבה נשמעה לפתע. מה, היא הביאה איתה טייפ למחלקת יולדות? "הלו!" רינתיה אמרה בקול שמח ברגע כשהשיר פסק לפתע פתאום, ממש כפי שהחל. "הו, אל תשאלי, לא האמנתי שלידה יכולה להיות חוויה כל כך מעשירה", התרגשה רינתיה מחדש, "לקחתי איתי את אמא שלי… לא, היה לי ברור שבועז לא יבוא איתי. זה לא לגילו".
"אמא, למה היא ישנה? למה היא לא פותחת עיניים? יש לה עיניים כחולות?" נשמע קול בס צרוד.
"לא, לא, זה היה מהמם", אמרה רינתיה, "טוב מתוקה, נדבר אחר כך, הילדים פה מתרגשים, רוצים לראות את הצבע עיניים שלה. לא, יפה שלי, זה בסדר גמור שהתקשרת, נדבר אחר כך. ילדים", היא אמרה ופנתה כנראה אל הנוכחים בחדר, "עכשיו היא עוד יונקת, אז העיניים שלה בהירות, אבל בואו לא נשלה את עצמנו…"
"אז לא יהיו לה עיניים כחולות?" נשמע קול מאוכזב של נערה.
ושוב פרץ השיר הזועק אל חלל החדר, ושוב רינתיה אמרה הלו והשתפכה: "היה מדהים. לא האמנתי שלידה יכולה להיות חוויה כל כך מעשירה. לא, לקחתי את אמא שלי, בועז זה לא לגילו… גם שירית הייתה איתי בהתחלה, אפילו עשתה לי מסאז' בגב. הייתה לי מיילדת מקסימה. הדליקה נרות, לימדה את שירית איך לעשות מסאז'. לא, את יודעת כמה שאני מפחדת ממחטים".
"אמא, את יודעת מה דודה רבקה אמרה על אבא?" אמרה הנערה בנימה מלשינה.
"סליחה, יפה שלי, אני חייבת לסיים, הילדים פה מתרגשים, זה לא רגיל שבגיל שבע עשרה אמא שלך יולדת. ותודה על הפרחים. אה, שוקולד שלחת? טוב, מעניין מי שלח את הפרחים", היא תהתה, והשמיעה נשיקות קולניות, כנראה לאות סיום השיחה.
"אמא, את יודעת מה דודה רבקה אמרה על אבא?" חזרה הנערה על דבריה, "היא אמרה: הוא כזה אידיוט! בן אדם בן חמישים ואחת שמתנהג כמו אידיוט. זה מה שהיא אמרה".
"אז איך נקרא לה?" התעלמה האמא מהתיאור המרנין של האבא שלא השתתף בלידה. "איך אתם מציעים שנקרא לה?" היא התייעצה.
"עופרית!" קבע הנער.
"עופרית מנור", רינתיה גלגלה את השם בפיה.
"איכס, שם מגעיל, הייתה לי מורה כזאת", התפנקה הנערה.
"שושנה", הציע האיש המבוגר.
"שושנה מנור?" רינתיה לא פסלה שום הצעה על הסף.
"סבא! איזה שמות אתה מביא?" הוא ננזף בקולה של הנערה.
ושוב פרץ לחלל האוויר השיר הרועש של הטלפון של רינתיה. מזל שעדיין לא הבאתי את התינוק שלי אליי. יולדת של ניתוח קיסרי חייבת להפגין התאוששות לפני שמתירים לה להביא אליה את הרך היילוד. ואני עדיין הייתי רחוקה מכך מאוד. או לפחות ככה הרגשתי.
"היה מדהים. לא האמנתי שלידה יכולה להיות חוויה כל כך מעשירה… לא, לקחתי את אמא שלי, בועז זה לא לגילו… גם שירית הייתה איתי בהתחלה, אפילו עשתה לי מסאז' בגב… הייתה לי מיילדת מקסימה. הדליקה נרות, לימדה את שירית איך לעשות מסאז'… בטח, בטח עם אפידורל. זה לא מה שזכרתי מלידות… ואת יודעת כמה שאני מפחדת ממחטים".
"אמא, הם רוצים שמות מגעילים", התלוננה העלמה.
"סליחה, יפה שלי, אני חייבת לסיים, הילדים פה מתרגשים, זה לא רגיל שבגיל שבע עשרה אמא שלך יולדת. הם רוצים לבחור עכשיו שם… לא, לא, עוד אין לנו שם. נבחר ביחד. כל אחד יציע ובסוף נבחר… נועה? שם מקסים. נועה מנור… תודה, אני אציע לילדים. ידעתי שעלייך אפשר לסמוך. אה, הם עושים לא עם הראש. טוב, תודה, לטעם שלי קלעת, אבל אני חייבת למצוא משהו שגם הילדים ואבא שלי יקבלו… כן, הוא כאן, הוא גם מציע שמות… כן, שירית מתפוצצת מהשמות שהוא מציע. אין מה לעשות, היא תקבל את זה שגם הוא יכול להציע… טוב, יפה שלי, אני חייבת לסיים. תודה על השוקולדים… אה, זה לא ממך?… הפרחים, כן. מקסימים. תודה מתוקה. אז איפה היינו? אבא, איזה שם הצעת להם?"
"טוב, אם אתם לא רוצים שושנה אפשר כוכבה", לא נראה שהסבא נפגע מכך שהצעתו לא התקבלה.
"כוכבה מנור", שקלה רינתיה את הצירוף הרשמי.
"סבא, איזה שמות מעפנים אתה מציע", עכשיו גם הנער נזף בו.
"ילדים, גם לסבא יש זכות בחירה", אמרה רינתיה בנחת. "ואל תשכחו שגם לאבא יש מילה".
"אוף, איזה שמות אבא יביא, יותר טוב שנבחר לפני שהוא מגיע", הציעה הנערה.
נשמע צליל של קריעת דף, ורינתיה הסבירה: עכשיו כל אחד יכתוב שם אחד על פתק, והפתק שייבחר זה השם שנקרא לה.
"זה לא פייר", התלוננה הנערה, "ואם הפתק של סבא ייבחר?"
"אז נוציא עוד פתק אחד", ענתה רינתיה בפשטות.
ושוב שר הטלפון שלה בעוצמות של הופעה חיה באמפי קיסריה, ושוב דיווחה רינתיה על החוויה המעשירה, על המיילדת המדהימה ועל כמה שהיא פוחדת ממחטים, ושוב נבחרו פתקים עם שמות מכל הסקאלה של שמות בנות לאורך הדורות – יפה הייתה ההצעה הראשונה (יפה מנור), ואת הרשימה חתם השם סייפן (סייפן מנור).
צעדים כבדים שעטו מדלת החדר ועד למיטתה של רינתיה, ובעוברו הסיט האיש הגבוה את הווילון שלי מבלי משים ולא חזר לסגור אותו. "איך התינוקת?" נהם הבריון בעדינות, ואני רציתי לבכות. שיבחרו להם כבר שם ויבוא השומר להודיע שכלתה שעת הביקור. בבקשה שזה יקרה כבר, מלמלתי לעצמי ולא מצאתי כוח להושיט יד לשידת הלילה ולבדוק על צג הטלפון שלי מה השעה ומתי יגיע הזמן הזה.
ארבעים ושמונה שעות חניתי ליד רינתיה והטלפון שלה, הזועק פתיח של שיר אהבה. בין הזיה לדמדום שמעתי את התינוקת שלה צורחת כשהיא – "אחרי שבע עשרה שנה שוכחים", הסבירה בקול עייף אך לא מיואש (בטלפון או סתם לעצמה) – לא הצליחה לחבר בין השקע לתקע של התינוק והפטמה. ארבעים ושמונה שעות היא דיווחה על החוויה המעשירה, המיילדת המדהימה, הבעל המבוגר מדי, הילדים המתבגרים והפחד שלה ממחטים.
כשהאיש המגושם ארז את חבילות השוקולד וזרי הפרחים והנער הוריד את התיקים למכונית, תחבה רינתיה את ראשה המתולתל אל התא שבניתי לי בעזרת הווילון התכול.
"שלום, אני הולכת", היא אמרה. אני נשארתי עוד קצת, ככה זה אחרי ניתוח קיסרי.
"כבר בחרתם לה שם?" הבעתי התעניינות כדי שלא תחוש ברווחה שנמרחה על פרצופי.
"לא, נעשה עוד מועצה משפחתית", היא אמרה בטון ענייני, "לא נורא, לא חייבים שם כדי לצאת".
"שיהיה לכם מזל טוב", נזכרתי מהר להוסיף ברכה.
"תודה. ואני מצטערת, אני יודעת שלא התנהגתי יפה", היא הפתיעה ולא הביטה בעיניי, "אני יודעת שלא הייתי פרטנרית טובה".
"היית בסדר גמור", אמרתי לה באופן אוטומטי. מה לעשות? נפלט לי.
"אה, ואת יודעת? בגלל שאת אחרי ניתוח חשבו שכל החדר הזה ככה, אז לקחו לי דם בטעות", היא מצמצה בכוח. "לא נורא", הוסיפה בנדיבות.
בכוח עצרתי את החיוך הדבילי מלהתפשט על פניי. את עוד תתגעגעי לרינתיה מנור, התריתי בעצמי.
לך לפחות היתה מישהי שהבנת את מה שהיא דיברה, תארי לך את אותו הדבר בשפה שונה, עם ריחות אוכל שלא ניתן לסבול.
לפעמים עדיף לא להבין. עד הלידה חשבתי ששותפה אחת לחדר זה סביר אבל גיליתי שאחת ועוד אחת זה יותר משתיים. אבל כמה שהכניסות של כל האחיות הרוסיות לחדר היוו מטרד הבנתי שרוצים לעזור לה אחרי ניתוח קיסרי. אבל בלילה השני אחרי שעות רבות של הנקה וחוסר שינה חזרתי לחדר וגיליתי יולדת בפוטנציה שהוגלתה לחדרינו לאחר שלא התפתחה אצלה לידה. אז כולם התקשרו אליה לבדוק מה קורה.
בפעם הבאה מלונית….
מזדהה עם כל מילה. בגלל זה ברחתי אחרי 48 שעות וקיסרי. פשוט חתמתי והלכתי. לא יכולתי להיות שם דקה נוספת.
מקסים. מזל טוב.סיוט.
ואת מה?
את לא דיברת בטלפון?
לא היו לך מבקרים?
לא סיפרת לאף אחד על חווית הלידה? על התינוק?
על ההתרגשות?
מקווה מאוד שכן
אחרת זה לא אנושי
ענת
יש כאלה שבוחרות בית יולדות לפי מתקני חדר הלידה. אני די בחרתי לפי מספר היולדות בחדר. הריוניות נוטות להתייחס רק ללידה, לא חושבות על מה שיבוא אחריה. תקופה לא קלה, אני רואה שגם את מנסה להדחיק.