כינים, הצגה חדשה של עידו בורשטיין ("פלורנטין") ושלמה פלסטנר, מעבדת חומרים אישיים של השחקנים לרצף סצינות משכנעות לפרקים. רשמים מפרינג' ישראלי

חמש דמויות מאבדות אהבה

נעמי היא שחקנית שמנסה לשרוד במקצוע ומתנהלת בין אודישנים ושאיפות לגלם תפקידים נחשקים. בעלה דודי רוצה ממנה ילד, מה שלא מסתדר לה בשלב זה בחיים. נוגה, אחותה הצעירה והמסוכסכת, מחלקת את זמנה בין מכירת יחידות נופש, הפרעות אכילה ונסיונות לנהל את חייה לפי עולם פנטסטי שאינו מכיל את בעלה צביקה שנכסף לאהבה ומגע ומוצא את עצמו עם ליאת, מוכרת בחנות בגדים. בנסיון להשקיט את מצפונו, צביקה שולח את ליאת אל דודי, שמוותר על הסקס לטובת גילוי הדת.
אלה העלילות שמתפתלות בבסיס ההצגה "כינים", הצגה של עדו בורנשטיין ושלמה פלסנר, שעוסקת בחמש נפשות שמחפשות, כל אחת בדרכה שלה, אהבה, פתרון למצוקה ואיזשהו שקט. החומרים של חיפוש אחר משהו שאולי ימלא את החסר, הניסיון לצאת מתוך עצמך בעזרת האחר, הרצון להיות נאהב.
אלה הם חומרים חזקים ומעניינים אך במהלך הצפיה נוצרת תחושה שבהיעדר עבודת עריכה הן בבימוי והן בכתיבה, מתקשה ההצגה להמריא לעוצמות שאפשר היה להגיע אליהן. חלקה הראשון, איטי מדי, לאחר שנקשרים החוטים הנראטיביים והיחסים בין הדמויות מתבהרים, ההתפתחות העלילתית נבלמת ואיתה המתח הדרמטי. ההתרחשות הבימתית מתחילה לצבור תאוצה רק בשלב מאוחר יותר, בתמיכתן של סצנות משכנעות ויפות כמו המונולוג של נעמי על הכינים שקיבלה מבחור אחד, איתו חוותה יחסים מזדמנים (מאוחר יותר מתברר שהמקור להן הוא בנוגה אחותה ששכבה איתו בלי ידיעתה).
סצנה נוספת שמציגה באופן ממוקד ומוחשי את אחד מנושאי ההצגה, היא זו שבה שתי האחיות ניצבות כל אחת בנפרד לנוכח הקהל: נוגה (מיטל דוהן) מול זוגות שהגיעו לערב חגיגי של מכירת יחידות נופש ונעמי (אודליה סגל) הנושאת מונולוג של נינה מתוך "השחף" מול במאי שבוחן אותה. שתיהן מתאמצות להגיע לזה שמולן אך כושלות. הבמאי פוטר את נעמי בתגובה סתמית של 'בסדר' ומביא אותה להתפרצות רגשית ואילו נוגה, שרואה את החלום להפוך ל"סופרוייזרית" (למכור מספיק דירות) מתרחק ממנה, מתערטלת ביאוש ומתפרקת.
המחזה נכתב בעקבות סדנה שבה כל אחד מהשחקנים הביא חומרים מחייו שעובדו והוקצנו לכדי דמות. נראה כי בתהליך הושקע זמן רב אך התוצאה לא ממש אחידה. גם כאן הייתה דרושה ידו של הבמאי-מחזאי כדי להוביל את השחקנים ולמזג את כל המרכיבים באופן ובמינון הנכונים. הנסיון ליצור הצגה מתוך עבודה עם שחקנים, בניגוד לעבודה על מחזה שלם וגמור, מזמנת קשיים והאינטנסיביות של העבודה בתוך קבוצה סגורה שמתבססת על עבודה עם חומרים אישיים, תובעת מלאכת קיצוץ וחידוד. בהעדרה, נוצר פער בעייתי בין הכוונות לתוצאה הסופית.
אספקט נוסף שראוי לציין לחיוב הוא השפה. מלבד הדמות של ליאת, מוכרת הבגדים, שנוטה מעט לקריקטוריסטיות, הדיאלוגים בין הדמויות יוצרים אמינות. החוויה הסופית מרתקת, בסך הכל.

דקלה כץ

יש לה כלב שקוראים לו צ'יפס, תסריטאית בוגרת החוג לקולנוע שמעדיפה תאטרון, ובאופן כללי מחפשת בלי לדעת מה

תגובות

  1. עוקצנית

    ברשותך מס' הערות:
    1. לעניות דעתי ההצגה די מיינסטרים ולו רק בגלל העובדה שהיא מנסה להקיף מספר לו מועט של נושאים על מנת לפנות לקהל כמה שיותר רחב. כך שהכללת ההצגה כפרינג' היא די בעייתית.
    2. המשחק של השחקנים היה לוקה בחסר (אולי זה סגנון המשחק התאטרוני-המלודרמטי).
    3. הזדהתי עם חלק מן הסצינות כך שאני מסכימה איתך שההצגה משכנעת לפרקים.

  2. דקלה

    עוקצנית יקרה,
    עבודת הסדנה שקדמה להצגה (כפי שמוזכרת בביקורת) היא זו שלדעתי יצרה ריבוי נושאים ולא איזשהו ניסיון להגיע לקהל רחב. ריבוי הנושאים בעייתי לפרקים בשל היעדר עריכה מספקת אך לא ניתן לקבוע על סמך זה אם ההצגה היא פרינג' או לא. דווקא ריבוי נושאים והתפתחות עלילתית אפיזודיאלית (כפי שקורה בהצגה) היא דוגמא למשהו שכמעט ולא רואים בתאטרון מיינסטרימי שפונה לקהל רחב. "כינים" היא הצגה שלא תוכלי לראות למשל באחד מן התאטראות הרפרטואריים – הצגה קטנה, ניסיון להגיע לאמירה אישית עם אמצעים מצומצמים ביותר וזה, בין השאר, פרינג'.
    תודה.

  3. עוקצנית

    עם כל הכבוד ראיתי מספר לא קטן של הצגות אפיזודיאליות בתאטרון הרפרטוארי (אם הצגה של יהושע סובול נחשבת כמיינסטרים כמובן). האכזבה האישית שלי מן ההצגה הייתה שאותם נושאים (תחלואי החברה הישראלית – חזרה בתשובה, קפיטליזם וכו') טופלו ונטחנו מספיק בתאטרון הרפרטוארי. לכן תהליך עשיית היצירה מעניינת כאייטם, אך אינה רלוונטית כלל לצופה.

  4. דקלה יפתי
    גאה בך על הביקורת הממצה והקולעת.
    תמר

  5. דקלה (דקלין)
    גאה בך על הביקורת הממצה והיפה.
    תמר

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *