חמש עשרה דקות

אני לא ממש יודעת מה גרם לי לבוא לבוס השחצן שלי, חמישה שבועות לפני שהקוּסית שבי יוצאת לפנסיה (גיל שלושים), ולומר לו: “זו לא אני, אז זה בטח אתה!” וללכת. אולי זה היה זה שנמאס לי להיות משכתבת של כל מיני עורכים מטומטמים, ואולי זה סתם היה הצורך לגלות מי אני באמת, בלי החסות של הטלפון והשולחן בעיתון. אז ויתרתי על פיצויים של עשר שנים, ארזתי את הדיסקים שהיו זרוקים במגירה עם כמויות אינסופיות של גומיות לשיער וכמה מפתחות שאף פעם לא ידעתי מה הם אמורים לפתוח, ויצאתי משם בטריקת דלת מטאפורית. דקה אחרי זה חזרתי בבושת פנים בשביל לקחת את הסלולרי שהשארתי על השולחן שלו, אבל מה זה חשוב – השעה עשר בבוקר, שמש בחוץ, הציפורים מצייצות וההרגשה נהדרת.
כשהסלולרי שלי הבהב ‘ima’, זה היה כמו בעיטה בפנים. לכי תסבירי לאמא שלך שלמרות המצב והכול קמת ועזבת מקום עבודה מסודר, שאומנם משלם לך פחות ממה שאחותך הקטנה עשתה בבייביסיטר לפני חמש-עשרה שנה, אבל בכל זאת, מכסה הוצאות רכב. השתקתי את המכשיר ואת רגשות האשמה, והחלטתי לקבוע עם החברים הכי טובים שלי לארוחת שחיתות אחרונה, לפני שמנהל הבנק שלי יגלה שכבר לא נכנסת לי משכורת.
למה שמישהו יענה לי בכלל? עשר בבוקר, אנשים נורמלים בלימודים (קרן, אחותי הקטנה והמושלמת) או בעבודה (יואבי, החבר הכי טוב). השפן עובד. או עם אשתו. או עם הילדים. האופציה היחידה שנשארת לי היא לחטוף את ניצן מבית-ספר. אני יודעת שאמא שלו תהרוג אותי, אבל כשאתה חייב אתה חייב.

“שלום.”
“שלום?” עונה לי בנימוס המורה של א’1. ניצן מתרומם בקצה של הכיתה, עם החיוך המבויש המקסים שלו, ואני עושה לו פרצוף רציני.
“אני נועה, השכנה של ניצן. אני אמורה לקחת אותו לרופא שיניים, יש לי פה פתק מאמא שלו.” אני מושיטה למורה של א’1 פתק מצ’וקמק שזייפתי מבעוד מועד, ומנסה להיראות רצינית. המורה מושכת בכתפיים ושולחת איתי את הילד, מזכירה לי לא לשכוח להשלים את החומר! אני מהנהנת, הצחוק תקוע כבר באמצע הדרך, ואני וניצן, עוד מעט שלושים, וקצת אחרי שש ושלושה חודשים, בורחים מבית-ספר.
“מה, אז לא תלכי לעבודה יותר?”
“אני אלך, אבל לעבודה אחרת.”
“לא זאת עם השנדוויצ’ים חביתה?” הוא שואל, החמוד. עוד אחד עם אוריינטציה קולינרית, מה שגרם לי להתאהב בו אפילו עוד יותר.
“לא, אבל אולי שנדוויצ’ים יותר טעימים.”
“למה לא תלכי יותר?”
“כי אני במשבר גיל שלושים. זה כמו שנהיית בן שש ועלית לכיתה א’ וזה היה נורא מפחיד?”
“לא. כבר מאמצע גן חובה רציתי לעלות לכיתה א’.”
“ולא פחדת נורא שעוד לא הספקת את כל הדברים שצריך לעשות עד התחלת בית ספר?”
“כמו מה?”
“לא יודעת. עזוב, לא משנה, אל תיתן לי להלחיץ גם אותך.”
“אין לי רופא שיניים באמת, נכון?” הוא מחייך אליי. “שיקרת.”
“זה לא נקרא לשקר,” אני משחיתה את הנוער. “בילפתי.”
“זה אותו דבר,” הוא מחייך, הילד. לא עשו אותו באצבע.
לא בא לו פיצה, וגם לא המבורגר. אני מתחננת לאיזה ברגר קינג עסיסי, מנסה לפתות אותו בהפתעות של ארוחת הילדים, אבל הילד ממשיך עם המבטים שלו ומקבל כבד עוף עם בצל אצל סוניה בפינה. “אפשר גם רוטב על הפירה?” הוא עושה חיינדלך לסוניה, ומקבל מנה יותר יפה משלי. עכשיו גם הקיבה כואבת לי כשאני מסתכלת עליו, ולא רק הרחם.
כאילו המלה ‘רחם’ שודרה לעולם באיזה ערוץ תקשורת טלפתי – אמא שלי שוב בסלולרי.
“אני עסוקה, אמא,” אני אומרת לסלולרי, מקווה שזה ישתיק אותה. “למה את לא בעבודה?” היא שואלת. אני מושיטה את הטלפון לניצן, שתמיד שמח לספר לאנשים שהוא לא מכיר איך הוא יודע את השמות של כל הדיג’ימונים. “אז ככה. יש את אגומון, הוא הכי חזק….”

בשתיים בצהריים אני מחזירה את הילד לאמא שלו. עם כל הכבוד ליצר הקינון שלי, בין שתיים לארבע אני לא רוצה אפילו ילדים אילמים. מצד שני, גם אחרי ארבע אני לא רוצה ילדים אילמים, אבל מה זה קשור. אני נכנסת הביתה בדיוק כשדוּגי, השותף התמהוני שלי, מתעורר. הוא שרוע בטרנינג על הספה בסלון, הפנים שלו מכוסים בשיער הסבוך שלו, והוא נוהם משהו כדי שאני אדע שהוא קיים. דוּגי, שהיה הילד הכי מוזר בשכבה עוד מכיתה א’, תמיד היה מוקד משיכה מדהים בשבילי. מצד אחד, ממש רציתי לתפוס אותו ולחפוף לו את הראש סוף סוף. מצד שני, ניצוצות מרדנות גרמו לי להביא אותו שוב ושוב לסבתא שלי לארוחת צהריים, לשבת עם הג’ינס המטונפים שלו על הספות הלבנות שלה ולבהות ביחד בטלוויזיה עד שהיא היתה חייבת ללכת לאמא שלי, להתלונן. יצר ה’להרגיז’ הטיפשי גרם לי גם לעבור לגור איתו, ועכשיו, עשרים שניות לפני הגיל הנורא, אני צריכה להסביר לאנשים שאני מכניסה הביתה שזה לא צמח טורף, זה דוּגי, וזה בסדר. הוא מחוסן.
אני נכנסת לחדר ומתפשטת תוך שניות. לפני שאני נכנסת למכנסי הפיג’מה האהובים שלי, אני עומדת מול הראי ובודקת צלוליטיס. לא שיש לי מושג למה בדיוק זה אמור להטריד אותי, אבל בקוסמופוליטן היה כתוב, ואני מחונכת. יש ימבה, אבל בחמישים ושבעה קילו על מטר שישים ושש, המשקל הכי טוב שלי מזה שנים, כולם יכולים לקפוץ לי. משעמום אני עושה את בחינת העיפרון, שמה אותו מתחת לציצי ורואה באושר איך הוא נופל (עיפרון נופל=שדיים עומדים), מתקרבת לראי בשביל לראות אם צריך לסדר גבות, ומתרחקת בשביל להתלהב מהתספורת החדשה שלי – שלוש-מאות שקל בשביל קצוות, חסר להם שאני לא אהיה מרוצה. “לא רע,” אני אומרת לעצמי, “היא נראית לא רע, הבת-זונה.” אני עושה לעצמי קולות מגונים של ערסים באלנבי, משתחלת לטי שירט לבנה ומכנסי פיג’מה עם ציורים של סושי, וקופצת מתחת לסדינים. לילה טוב!

ללחוץ על הסנוז בפעם השביעית נראה מאוד הגיוני כשאת שוכבת במיטה בעיניים עצומות. כשאת מתעוררת ומגלה שהופה, השעה שבע בערב ואין סיכוי שתירדמי הלילה לפני הזריחה, את מסתכלת על השעון במבט מאשים ומזדחלת לך בפיג’מה לסלון.
דוּגי שכב על הספה כרגיל. התיישבתי לו על הרגליים.
“מה?” הוא שאל, טוקטיבי שכמותו.
“התפטרתי.”
“הגיע הזמן, לא? כבר חצי שנה את עובדת בסוכנות מקררים הטיפשית הזאת.”
“דוּגי, אתה עוד פעם מסטול? עבדתי בשכתוב בעיתון כל החיים שלי בערך?”
“בואנה, החומר הזה טוב. תזכירי לי למה עזבת?”
“כי זה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי, והחיים שלי צריכים להתחיל כל רגע.”
“אה, אז היום הוא היום הראשון במה שנשאר מהחיים שלך, כמו שאומרים?”
“לא היום. מחר. או מתישהו בשבוע הבא.”
“אהה. רוצה קצת?”
הסתכלתי בסלידה בג’וינט הרטוב שהוא הוציא מבין השפתיים שלו. “תתקשר כשזה יתייבש. אכלת משהו?”
“במבה!!” הוא אמר לי בשמחה. ידעתי מה ההמשך – שיר רוק כבד בשיתוף חלק גדול מכלי הבית ככלי נגינה, או כמו שדוּגי אוהב לקרוא לזה: ‘וריאציות מוזיקליות על במבה!’. תוך שניות הרגשתי כמו בפרסומת למנצ’יז, מדדה אל המטבח, מנסה לחשוב מה הולך טוב עם פסטה, חוץ מאיטלקים. הטלפון צלצל, ותהיתי לעצמי אם הכוחות הטלפתיים שלי שוב פועלים.
“ניוקי ברוטב שמנת בטטה בבקשה.” עניתי, למקרה שמישהו רוצה לקחת הזמנה.
“זה גם משמין וגם סותם לך ת’וורידים.” אמרה קרן בצד השני.
“אז שתדעי לך שהבוקר קראתי מחקר חדשני שגילה שחסה זה דווקא משמין ורוטב שמנת הוא השום החדש.”
“אחותך היא השום החדש.”
“לא, אחותי היא הנג’סית החדשה. מה קורה, אחותי?”
“סוחבים,” היא אמרה בקול מעורר חמלה. לא נפלתי. אצל אחותי המושלמת, ‘מושי’ בקיצור, ‘סוחבים’ זה רק 95 בעבודת סמינריון בפילוסופיה. ‘סוחבים’ זה יום עבודה של מתרגלת שנמשך יותר מארבע שעות. ‘סוחבים’ זה חצ’קון בלתי נראה שיצא במקום בלתי נגיש. ‘סוחבים’ זה –
“את שמה?” היא שואלת. כאילו שיש לי לאיפה ללכת. “תגידי לי את, מה נדב הזה חושב לעצמו?”
לא היה לי מושג על מה היא מדברת.
“עזבתי את העבודה היום”, חלקתי.
“הגיע הזמן! את הרבה יותר מדי חכמה בשביל לשכתב, את צריכה לערוך. כאילו – אף פעם לא הצלחתי להבין מה את בכלל עושה שם??”
“כאילו – אף פעם לא הצלחתי להבין למה את מדברת כמו ב’קלולס’.”
“אה… הומור ציני. כן, שמעתי שזה עוד בטרנד בפריפריות. אז מה, יוצאים לחגוג?”
“את זה שאני מובטלת או את זה שאת נפרדת מנדב, as known as מושמוש?”
“אני לא נפרדת ממושמוש!” היא נלחצת. “רבנו, יעבור. מחר הוא יחזור על ארבע. הערב יוצאים.”
“תאספי אותי בעשר?”
“טוב, תודיעי ליואבי. צ’או!”
צ’או – הקטע החדש שלה. אי-אפשר לא לאהוב את הילדה הזאת. אני מרתיחה לעצמי מים למנה חמה, ומתיישבת ליד דוּגי. ג’וינטים זה הדבר היחיד שיכול להוציא טעם של מונוסודיום גלוטומט, ואני נאנחת ומכניסה את הרטוב הממסטל לתוך הפה שלי. אם גם זה לא יהרוג אותי, אני כבר אחיה לנצח.

על הכותבת שירי צוק

ילידת 1973. סופרת ותסריטאית. מחברת הספרים "קודם כל תירגעי" ו"חמש עשרה דקות"

תגובות

  1. רודי

    בדיוק היום רכשתי את הספר, בעקבות המלצה חמה, כמתנה לחברה טובה לכבוד השנה החדשה.

    מהספר הראשון נהניתי. בהזדמנות הראשונה אקרא גם את החדש.

    שיהיה בהצלחה.

  2. דבורה הנביאה

    אחחחח (אנחה פולנית) שירי יקרה, אוהבת את הכתיבה שלך. הסיטואציה של הפרק הראשון מפחידה מכמה שהיא מוכרת. שנה מלאת אהבה ואושר. אמן.

  3. אהבתי ((-:
    שנון מרתק מצחיק
    אבל כמה חבל כמעט מדע בדיוני
    או יציאה של מי שיש לה כרית פלומתית ליפול עליה ולשקוע בהזיות על IMAGINE
    של לנון;לא גירזה את הברגים בקופסה או אמונה פטליסטית ב”יהיה בסדר” הגובלת
    באמונתו של חבדניק שהלובביץ שוב ישוב על קבריולט חמור לבן

    • שכחתי את המובן מאליו
      מישהי עם נפש של אומן
      ונשבר לה הזין מללכת על בטוח

  4. קראתי את הספר, בשקיקה אפשר לומר , קליל ונעים ביחוד לימים האלה שכועסים על כל העולם וצריך לברוח קצת ומה שנמצא בהישג יד הוא הספר החביב הזה, סגרתי אותו עם חיוך.

  5. קודם כל, תירגעי…
    נפלא, כרגיל
    אולי באמת כדאי שהגיבורה הנצחית לא תמצא עבודה חדשה בתור משכתבת או עורכת או ווטאבר, אחרת איך ומתי יהיה לה זמן לכתוב עוד ולענג את הקוראים?

  6. אלונורה

    הספר שלי ליום כיפור

  7. לצערי,התאכזבתי מאוד מהספר השני.
    את הספר הראשון פירסמתי בין כל חברותיי וציפיתי שכך אעשה גם עם השני, אבל לצערי הוא לא התקרב אפילו לרמתו של הראשון ורק עורר בי פיהוקים.
    חבל

  8. שירי,
    זהו הספר הראשון שלך שקראתי והוא היה ממש חביב , סוף סוף ספר שזורם בכייף וניתן לסיים אותו בשבת אחת . בנתיים העברתי אותו לעוד 2 חברות שיהנו…
    עלי והצליחי!!

  9. שירי
    ספר מבריק, שנון בהחלט משעשע, ספר שנקרא ביום כיפור ב”שלוק” אחד מומלץ בחום,
    אני אישית המלצתי לכל החברים הסובבים אותי

  10. הספר מיועד רק לבננות? ומה איתנו הבננים? יש טעם לקרוא?

  11. בננית הבטא

    ממש עכשיו סיימתי לקרוא את הספר ולהלן רשמיי:
    1. הספר קליל, זורם, וכייפי. ספר שמעביר יופי טיסה, מחלה או סתם יום שישי שאת לבד בבית וממילא אין בסביבתך אף מחזר שיזרוק לך אבנים על החלון.
    2. מה שבעיקר צרם לי לעין במהלך הקריאה, ושיבש לדעתי את החוויה, היה האיזכור האין סופי של מותגים, כאילו מדובר בספר פרסומת מהלך: בן אנד ג’ריס, ערוץ פוקס (אם איני טועה הכותבת עובדת בערוץ) ועוד ועוד ועוד.
    3. סימני קריאה!!!!! הספר משופע בסימני קריאה. זה מעצבן. זה לא נעים לעין. זה מיותר. עריכה בהחלט היתה מסייעת כאן.
    4. המשפט המסיים מעלה חיוך, כמו גם השנינויות המופיעות לכל אורך הספר.

  12. את הספר קראתי אחרי שידיד טוב המליץ לי עליו, או יותר נכון אמר “תחסכי לעצמך את הנסיעה למגדת עתידות, מצאתי את העתיד שלך בספר…”
    ובאמת בזמן שקראתי לא יכולתי להפסיק לחשוב (ולעיתים להבהל, מאד) שככה יראו החיים שלי עוד 11 שנים…

    ספר מקסים

    מחכה לספרים נוספים

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *