רשמים ותמונות שערכה אמילי לאחר שחזרה מיריד ההצלפות בטוסיק והעור בסן פרנסיסקו. בתאבון

יריד רחוב פולסום

כשעליתי על הטיסה לסן פרנסיסקו בנמל התעופה בפרנקפורט עוד לא ידעתי מה מצפה לי. אני בחורה חסרת כסף באופן רגיל, ולכן לטיסה הזו לקח לי בערך שנתיים להגיע. ממרומי דירת הקרקע שלי, קשה לחשוב על אפשרויות גדולות אבל לפעמים זה קורה.
רק לאחר שהתיישבתי בכסא המפתיע שסידר לי אחי היקר, ודיילת נאה הגישה לי שמפניה עם חיוך רחב מכל הלב, נפלה עלי ההבנה – זו הולכת להיות חופשה מדהימה, ואני מתחילה אותה במחלקת עסקים.

ישבתי ב-K line בדרכי לרחוב מס’ 8 ו-MARKET וחשבתי על הפעם הראשונה. שלוש שנים קודם לכן, בפעם הקודמת בה ביקרתי את אחי, הוא ובן זוגו לקחו אותי באחד מימי הראשון ליריד רחוב פולסום, יריד העור וה – BDSM.
שייה תמימה שכמותי, חוותה לראשונה את העולם המושחת והנפלא של תענוגות. טירונית ירוקה, לבושה בבגדים רגילים, ומסביבי המוני אנשים עירומים, חלקם קשורים, דוכני קשירות (מי חשב שאנשים משלמים 5 דולר עבור הצלפה הגונה?), אביזרים מוזרים שכמותם לא ראיתי ושאר איקסים לקשירת אנשים אליהם, רצועות עור על לוחות שהתגלו כמתקני עינויים, אנשים מחייכים ופתוחים לגבי המיניות שלהם בצורה שלא הייתה מוכרת לי.
אני זוכרת איך חזרתי הביתה וצעדתי לעבר חנות הספרים השכונתית, רכשתי את “ז’וסטין” של דה סאד ומאז חיי השתנו.

עוד בעליה לרכבת החשמלית, בדרך ליריד, ניתן היה לראות אנשים חשופי ישבן וחזה, מעוטרים בבגדי עור ופטיש למיניהם. העיר כולה לבשה BDSM. הפעם הגעתי מוכנה. עטיתי את בגדי הפטיש שלי, ושמתי פעמיי חמושה במצלמה לעבר גן העדן הזה. ואם אני מרחיבה כאן בסופרלטיבים זה מכיוון שאני מניחה ששליחות בגן עדן גוררת תיאורים שכאלה.

והפעם? יום ראשון ה-26 בספטמבר. אחי, בן זוגו ושאר חברים וניליים שלא קשורים לעולם הזה צועדים בצעדים מהוססים פנימה ליריד, וכשאני כבר מתכננת להיעלם להם, מושיט לי אחי את הסלולרי של בן זוגו ומשחרר אותי לחופשי במעין חיוך של הבנה. הפעם ידעתי בדיוק מה אני מחפשת ולאן אני צועדת.

ובכן, רחוב פולסום לבש עור. אני פונה לדוכן הבירה הקרוב, בעוד עיניי מנסות להתרגל לגופות העירומים הצועדים מימיני ומשמאלי. אנשים יפים. BDSM במיטבו. בתור לדוכן הבירה אני נתקלת בבחורה סהרורית, מלאת שמחת חיים, שמנסה לי”חצן לי מועדון בו מתרחש After Party, ומנסה לשכנע את מוכר הבירה לתת לה בקבוק בירה. היא נשבעת שהיא לא על כלום, ואני מרגישה את הפרחים הקטנים והשמחה הזו של העיר הנפלאה מרחפים ועוטפים אותי.
אני מחליטה לצאת לסיור בין הדוכנים, לראות מחוכים, להרגיש את טעם העור, אבל לא יותר מידי, כי אני מרגישה איך האווירה מתחממת ואני גם, אבל האדון שלי רחוק ממני, בישראל.
מסביב המוני דוכני מכירת אביזרי פטיש, שוטים, מיני מכאיבים, בגדי עור מיוחדים, פינות לצחצוח נעליים – בהן נשלטים מצחצחים את נעלי אדוניהם – ואם אתן חושבות שהצחצוח נעשה רק על -ידי מברשות, אתן טועות בגדול.
ומה בקשר למדידת הבגדים? שפחות ועבדים מתפשטים עירומים כביום היוולדם ומודדים לעיניהם הבוחנות של אדוניהם, שמסתובבים עם סרט מדידה ביד ובודקים היקפים. פשוט מקסים.
פינות של אגודות למניעת איידס, סרטן וכד’ – מוכרחים לציין שהמודעות החברתית מאוד גבוהה באירוע הזה. אני מתקרבת למעגל גדול של אנשים, ונדחקת עם מצלמתי למרכזו. באמצע המעגל ישנו סוס עליו מוצלפים אנשים תמורת תשלום, שלא לדבר על כך שהקהל תורם בכדי לצפות באירוע המופלא. כך זה נראה:

כשבסיום כל הצלפה עוברים בעלי הדוכן עם כובע בידיהם, אני רואה כי מדובר בדוכן התרמה למלחמה בסרטן.

תצוגות סשנים נוספות של הצלפות היו בכל פינה. עבדים שניתנו לעוברי אורח כדי שיטילו את מימיהם לתוך פיהם, מגפיים מלוקקים במלוא התאווה, כלובים בהם נסגרים שולטים ונשלטים לסשנים רבי משתתפים, כאשר המוני אדם מביטים מבחוץ על המתרחש מבעד לסורגים, נשים שנקשרות לצלבים ומשלמות 3$ עבור 5 דקות של הצלפות, ואושר. המון המון אושר.

צעדתי לתוך חנות עור פינתית כדי לבדוק מה בכל זאת אוכל לרכוש היום לאחר שבדוכן למכשירי חשמל לעינויים חטפתי זפטת חשמל מדמוי מחבט טניס, אותו השארתי למוכרת בחיוך כשהוספתי, “אחרי הכל אני אמורה לקבל את זה”, ולרגע הרגשתי כשפחה חופשייה.
לאחר סיבוב מסחרר בחנות שהוליד רכישת שלושה שוטים, מחוך אחד וחצאית בלרינה, יצאתי מאושרת כולי, כששני בחורי חמד פנו אלי לפתע והחמיאו לי על המראה שלי, וכך, לאחר כמה דקות, מצאתי עצמי מצליפה קלות בישבנו החשוף של אחד מהם, שהיה לבוש בבגדי תלמידת בית ספר, והודיע לי שזו הפעם הראשונה בה הוא לובש חוטיני (יותר מידי אינפורמציה?).
לאחר שתי הצלפות, שבמהלכן הופתע מהרגש שעורר בו הכאב, טוב ורע יחדיו, הבחנתי שקבוצת אנשים מתגודדת סביבי. מיד נוצר תור קטן של אנשים שהמתינו להצלפה שלהם והיו מוכנים לשלם. One Dollar, Only One Dollar!!! צרחתי בגרון ניחר. מי אמר שזו לא ארץ האפשרויות?
וכך מצאתי את עצמי מצטלמת עם כמה תיירים ומרגישה מקומית לחלוטין, עושה פוזות למצלמות של זרים ומרגישה הפעם חלק מהעניין וכל כך נורמלית בין נורמלים מזה הרבה זמן. כמובן שגם את שני הבחורים הייתי חייבת לצלם.

נשיקה להם ולכל העיר הנפלאה הזו שבה החופש הוא לא רק דבר תיאורטי או רעיוני אלא עובדה קיימת והכרחית. ועכשיו, שוב בדירת הקרקע, חושבת ומתכננת בזהירות, וחולמת על ספטמבר שנה הבאה, והפעם עם המאסטר שלי, שבלעדיו הכל שווה קצת פחות.

צילומים אלה ונוספים יופיעו בתאריך ה-23-25/10 בתערוכה במועדון הדאנג’ן.

תגובות

  1. למה לא הייתי שם?? ?? ??

    האמת, הבאת לי את הניחוח הביתה.

    חיב לראות בעיניים שנה הבאה, מרתק ומענין.

  2. כתבה מעולה ומדוייקת.
    הייתי מתה להיות שם…

  3. הייתי שם לפני כ-4 שנים וזה היה ניראה הרבה יותר אקסטריים. האם ניסית לחסוך מאיתנו או שאפילו הסאן- פרנסיסקואים היתמתנו?….

    • אמילי

      צילמתי מה שראיתי. אקסטרים זה בעיני המתבונן לא?
      לי זה מאוד רגיל… אבל אולי זה כי אני מהקהילה הזו.
      יש עוד הרבה צילומים, הם מופיעים בתערוכה, לכן אולי חסר לך משהו…

      • כתבה מצויינת.
        הקהילה מרתקת בעיני, שנה הבאה גם אני בפולסום.

      • מיס פיגי

        וואו אמילי !!
        אמנם אני לא משתייכת לקהילה ,אולם בתור אחת המתגוררת בסמוך לסאן – פראן ,אני חייבת להודות כי אין דומה לה מבחינת חופש,כבוד לזולת ושמחת חיים.
        היא אינה אנרכיסטית,היא פשוט משוחררת באמת.
        משגעת !!!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *