בננות בנות שמרשות לעצמן
גוף ראשון דרך גוף שלישי
נטליה גינצבורג, אחת הסופרות הגדולות באיטליה ובעולם, רצתה לכתוב את כל אתמולינו כמו סופר גבר – ליצור נוף פנורמי גברי, שיוביל את הקורא בבטחון דרך שלל המאורעות בסיפור. עוד בתחילת דרכה הביעה סלידה מהכתיבה הדרמטית הנשית. כתיבה שבה נרתם הקורא בעדינות אל הדוברת ודרכה חווה את העלילה. אבל האם זוהי באמת כתיבה גברית זוקפת חזה כמו כתיבתו של המינגווי? האם היא נטולת נשיות ג'יין אוסטינית? והאם ניתן בכלל להפריד בין שני אופני הכתיבה? רבים טוענים שאכן קיימים שני אופני כתיבה. הכתיבה הגברית היא 'כתיבת הגנרלים' המתהדרת בתאור נקי, מדווח ומרוחק משהו של המתרחש. הכתיבה הנשית נצמדת אל גופם של גיבוריה, מזדהה איתם וטובלת איתם בנהרות החיים.
כל אתמולינו כתוב בגוף שלישי ולא בגוף ראשון. מה שלכאורה מרחיק את המספרת מנימה אישית נשית, אבל זהו רק תכסיס. למעשה מדובר כאן, יותר מכל, בסיפור התבגרותה של אנה, הצעירה. גוף ראשון דרך גוף שלישי. ואם לא הבנו, הרי שהרמז העבה יותר שתול בשם הרומן.
אנה נכנסת להריון מג'ומה, השכן האדיש שלה ומתחתנת עם ידיד המשפחה, צ'זנו רנה, המבוגר ממנה בשנים רבות. למרות זאת, אין אנו אוחזים בחוזקה בידה של אנה לאורך הסיפור, כיוון שבמובהק זה לא רק הסיפור שלה. זה הסיפור של בני משפחתה, של איטליה, של אירופה ושל כולנו.
כמו ברומנים גבריים, עמדת המחברת אינה שיפוטית או מתערבת ואין בה דרמה.
פשיסטיים נעימי לב
בהתאם, זהו גם רומן פוליטי מינורי, הנמנע מהתעסקות ישירה במאורעות המלחמה ומציב אותה בעיקר ברקע ההתרחשויות המשפחתיות. עם זאת, המלחמה קיימת מאוד, מתפרצת לסירוגין לחיי הגיבורים ומשנה אותם. במלחמה הזאת פשיסטים הם לעיתים אנשים נעימים וטובי לב וחיילים גרמנים יוכלו להיות מלצרים מחפשי מנוחה.
גם השפה של גינצבורג תורמת לאווירה המינורית של הספר. היא נטולת דיאלוגים ישירים כמעט לגמרי. השיחות בין הגיבורים מדווחות באיזו אדישות ומצייני התקופה נבלעים היטב בשטף הכתיבה. מורגשת מאוד ההתנהלות היומיומית הזורמת מאליה על רקע תהפוכות הגורל האנושיות. הזמן לא עוצר כדי להזדעזע מהמתרחש. ההריון של אנה, התאבדותו של איפוליטו ההומוסקסואל ואפילו ההתייחסות לבן המשפחה היהודי, פראנץ, אינם מיוחדים, כפי שהורגלנו. הכל חלק מהתזמורת האנושית בעת מלחמה. דווקא אופן הכתיבה הזה מעורר בקוראים זעזוע והתרגשות. והוא שמלמד אותנו שהפרשיות ה'לא חשובות', של חיינו הן החשובות באמת:
|היא שכבה עם ג'ומה והיא ידעה שג'ומה לא אוהב אותה, היא ידעה שהוא קצת עצוב ומושפל אחרי שהם שוכבים ביחד, והיא רצתה לחזור לימים של קריאת השירים של מונטאלה ואכילת הערמונים, כשהמלחמה היתה עוד רחוקה וקרה והגרמנים עוד לא ניצחו[…] ובעולם הזה, המלא טנקים גרמניים, אין שום חשיבות לפרשה שלה ושל ג'ומה, היא שום דבר, היא שום דבר וזה כל כך עצוב.
|
רומן גברי, האמנם?
לכאורה, הצליחה נטליה גינצבורג לכתוב רומן גברי כפי שרצתה. כזה שיש בו תיאור מרוחק של חיי משפחה, תוך נגיעות פוליטיות-חברתיות. אלא שאין זה כך. היא עשתה יותר מזה. היא הצליחה לכתוב את האישי והנשי דרך המבע הכולל הגברי. היא הציבה את גורל האדם הקטן כראשון במעלה וכראוי להנצחה. הרי לא משנה כמה פנורמה קיבלנו פה, בכל זאת, פורצת אנה מבין תמונות הספר ומטביעה בנו את דבריה:
|
היא רצה בדשדוש בבוץ וחשבה על כך שאף אחד לא אוהב אותה, שולחים אותה החוצה לגשם בשביל חתיכת בשר. היא חשבה על כך שאין לה אבא ולא אמא, ושהיא מצאה את אחיה מת על ספסל, ושיש לה תינוק בבטן.
|
אולי דווקא בזה סוד הקסם. אולי השילוב בין האלמנטים הגבריים והנשיים שבכתיבה, הוא שיוצר רומנים גדולים באמת. קחו למשל דוגמות הפוכות כמו "מיכאל שלי" של עמוס עוז ו"דיוקנה של גברת" של הנרי ג'ימס.
לא קראתי את "כל אתמולינו". אבל אני אקרא עכשיו.
ותודה. תודה על מאמר שמוכן להתחייב ולהגיד משהו, ולא רק להתבוסס בסגנון רהוט שלא אומר כלום. הסגידה לחוסר המשמעות לפעמים מעייפת ונעים לראות שיש מישהי אמיצה באתר שלא מיישרת קו עם כולם.
מאמר מעניין, אבל קשה לי להסכים עם הקביעה בנוגע ל"מיכאל שלי" בפיסקה האחרונה.
עמוס עוז כתב ספרים רבים בחייו, אבל רק אחד מהם הוא רומן גדול באמת. "מיכאל שלי", שגם נבחר בין 100 הספרים החשובים של המאה העשרים. דווקא בספר הזה, שאותו כתב בגיל עשרים ומשהו, עוז הצליח להתחבר להוויה הנשית בעוצמה ובדיוק פנומנליים. בנוגע ל"דיוקנה של גברת" אני נוטה להסכים, אבל הנרי ג'יימס הצליח לטפל יפה בדמות נשית ב"העלמה מככר וושינגטון".
בנוגע לכתיבה גברית ונשית, "סיפורה של או" הפורנוגרפי היה חשוד כיצירה גברית במשך שנים רבות, מכיוון שכל הקוראים (הגברים והנשים כאחד) סירבו להאמין שאשה כתבה פורנוגרפיה כה ישירה ובוטה. רק לפני שנתיים התברר שאכן דומיניק אורי, עורכת בכירה בהוצאת "גאלימר" היוקרתית, היא שאחראית ליצירה רוויית ההשפלות וההשפכות – "סיפורה של או".
ואפשר להזכיר גם את "הדלתא של ונוס" שכתבה אנאיס נין. ולבטח מומחים ממני יכולים לציין עוד כמה יצירות של נשים, שאפשר לזהותן את הטסטוסטרון (כביכול) שזורם במלותיהן.
בקורת מרתקת.
פעם, לפני שנים הרבה, לאחר שיחה מרתקת על "מוות בונציה" ומיהו בעצם טאציו, אמר מי שלימים נעשה פרופסור משה רון:
בביקורת, או שאתה נצמד לטכסט, או שאתה מפרש. אם אתה מפרש, כל פרשנות לגיטימית ובלבד שתהייה קונסיסטנטית.
הביקורת שלך, נועה, לא רק לגיטימית, היא מעניינת.
תודה.
נועה יקרה.
קראתי בענייו רב את ביקורתך ואהבתיה.
יש לי ביקורת על "כתיבה גברית" ו"כתיבה נשית". אני יודע שיש "המונים" באוניברסיטאות ובז'ורנלי הספרות האופנתיים, (והפחות אופנתיים) שמתפרנסים יפה מאד מהחלוקה המתיימרת לדעת הזו. אינני מקבל חלוקה זו. יש כתיבה שנוגעת בך או חולפת על פניך. וזה לא רק עניינו של הכותב. זה קודם כל מספר חושי הקליטה של הקורא. ככל שירבו אלה, כך הכתיבה נוגעת יותר. מכאן תביני שבעיני, החלוקות האחרות שאנו עושים בין גברים ונשים, הן מלאכותיות. מלבד כמובן ההבדלים הפיזיים (שהם לא מעטים) אני טוען שחינוכנו, פתיחותינו וכמות ה"משושים" שיש בנו (מכל מין וסוג), הם שקובעים במידה בלתי מבוטלת לאיזה קבוצה אנחנו משתייכים. חלוקה רוחנית לשותפי לרעיון, עניין, התייחסות וכדו'. וחוץ מזה אני נגד חלוקות.
ועתה אחרי שהבהרתי חלק ממני, אפנה לכל אתמולינו.
אתה צודק. חלוקות הן עניין מטריד, אולי מיותר, אבל כל-כך אנושי. כאלה אנחנו, מחלקים ובודקים ומשווים. בטח בין נשים לגברים.
אני מאוד אוהבת אלמנטים של כתיבה גברית (כן, יש כאלה) ובעצמי, ככותבת, שאפתי תמיד למימוש אלמנטים דומים. לא משום שנשים כותבות פחות טוב (מה פתאום?), אלא משום שהצטברו ליד מיטתי ספרים אהובים ופתאום שמתי לב לכך שאת כולם כתבו גברים. זה עניין של טעם, לא אמירה חברתית.
כשקראתי את כל אתמולינו לראשונה, ידעתי שהוא אחר. כששמעתי שבספר הזה השתדלה נטליה גינצבורג לכתוב כפי שחשבה שגבר כותב, הבנתי למה. קודם כל התאהבתי בסיפור ובדמויות. אחר-כך גם בסופרת. אתה אומר שישנן תודעות כותבות שהן מעבר לגברי או נשי.
זו שאלה ענקית. יש כזה דבר?
נועה יקרה.
אכן, שאלה גדולה, ענקית אפילו. האם יש תודעות כותבות שאינן ממין כזה או אחר?
אם אני חושב על עצמי, מלבד המקומות שהשפה העברית מחייבת אותי להפריד בין המינים בזמן כתיבה, אינני מוצא את עצמי עושה הבחנה כל שהי בין מחשבות ממין כזה או אחר.. גם לגבי התחושות שמאפיינות דמות כזו או אחרת, אינני חושב שהן מקבלות שיוך עפ"י מינם. הזכירו פה אחרים, סופרים ממין אחד שכתבו כאילו הם מין אחר. טעות.. עמוס עוז לא היה חנה כשכתב את מיכאל שלי. עמוס נשאר עמוס. אולם כשכתיבה היא גדולה, כשכזבו של הסיפור אמת, כל דמות בסיפור נכתבה ע"י תודעה בת דמותה שמצויה במוחו הקודח של המספר. אינני רוצה להרחיב עוד בעניין זה עכשיו. , אך נדמה לי שהבהרתי פה משהו לדעתי.
אם אחזור למה שכתבתי בתגובתי הקודמת: אני הקורא פיתחתי לי משושים. (אלה הם תוצאה של נסיון חיי, לימודי, התנסויותי, וכדו'. ואולי החיבור בין אלה לבין רעיונות הכותב יוצרים תודעה חדשה, מיוחדת וחד פעמית לאירוע זה?
שלום לכם
קצת מוזר לי הדיון הזה. דיון לשם דיון.
במדינת המגירות שבה אנחנו חיים, די שתאמר משפט משייך כדי שמישהו יפתח מגירה ו…הופ אתה מתוייק.,מקוטלג,ממויין, וזהו. הלך עליך. לא יעזור לך שום דבר. .
למזלנו כולם אוספים רהיטים, ולכל אחד יש את אוסף המגירות שלו. מה שמאפשר לכל אחד להכניס אותך למגירה שלו. ולא תמיד תחת אותו מיון. כך שממוזל שכמוך, אפשרויות התיוק שלך יכולות להיות מעניינות. אתה יכול אפילו ללמוד הרבה על הגיוון שבבני האדם. אך אליה וקוץ בה. כמו במקומות רבים, לפעמים אחרי שהמגירה נסגרת היא אינה נפתחת זמן רב ואתה מוצא את עצמך תקוע. נו, לך תצעק ממעמקי המגירה.. .
באשר לדוגמאות מן הטלוויזיה שניתנו כאן ע"י בן חורין: מצטער, לא מצאתי באף אחת מהן משהו שמכבד את צופיהן. ודאי שלא המנחים שטישטשו לחלוטין את הקולות הנשיים/גבריים שהיו יכולים ,אולי,להישמע. ואם נשמע איזה קול הוא הרבה יותר נמוך ממה שאני הייתי רוצה לשמוע . אולי הליצן באחת התוכניות האלה אומר איזושהי אמירה עלינו ועל המגירות שלנו.
ולעניין שלשמו התכנסנו כאן. אני מציע שכולנו נשוב ונקרא את הספר הנדון. .אחר כך נמצא מי הוא הקול הדובר. להערכתי , מי שיאהב את הספר ימצא שהקול הדובר מתחבר מאד עם נוכחות שמסתתרת בו, ושתיהן, המחברת והנוכחות הזו, כותבות עבורו את הספר מחדש.
הערה מאד חשובה לי: אין בדברי שום כוונה מיסטית.
שלום לכם אהובים.
אכן נכון שכל ההפרדה בין גברים ונשים היא עניין של חינוך,ולא של הבדלים חשיבתיים כאלו או אחרים,אבל בל לנו לשכוח שלחינוך יש משמעות אדירה,ואפילו בעולמנו המתקדם נשים מזדהות יותר עם התיאורים,הרגש,האינטימיות ,היחסים הזוגים,לא רק בספרות אלא בכל תחום.
הכתיבה הגברית מאידך מתייחסת פחות לתיאורים ויותר להתרחשויות,ולכן יש בהחלט מקום להבדיל בין שני הדברים.
למרות כל הרצונות שלנו להתעלם,מבחינה ספרותית ,וגם מבחינה מחשבתית ,וזאת כתוצאה מחינוך לקוי אולי,הגברים והנשים שונים.
אני אקח דגמה מעולם הטלוויזיה בהיבט המקרו של העניין: למה דנה מודן מגישה את יחסים אינטימיים ולא אייל קייצס או טל ברמן.
נשים מתאימות יותר להגשת תוכניות מסוג זה,ולכן הם יותר מתעסקות בכתיבה שלהם בתיאורים הללו.
בן-חורין
גנבת לי את המילים מהפה. רק שאני בטח הייתי אומרת אותן בצורה נשית
טרם הספיקותי לקרוא את הספר
יש לי כמה מילים על החלוקה ההיא שדיברתם עליה
אבל אני לא מוצאת אותם כרגע
אני אחזור כשאני אמצא אותם
חיוך נבוך עד מאוד
לא נותר לי מה לכתוב חוץ מ-יופי!!!
אז זהו
מה שרציתי לומר אתמול ולא היצלחתי
מטעמיי בילבול מיתקדם זה
שאני אישה
שאני כותבת
לבניי אדם באשר הם
לא כתיבה נשית
לא כתיבה גברית
כתיבה שהיא אני
חיוכים ונשיקות לנעה
בתור כותב זוטר אני יכול רק להעיד מהנסיון האישי שלי שהכתיבה היא דבר הרבה יותר אישי מגברי או נשי. כשאני תוהה על ליקויים בכתיבה, אני לא תוהה על הגבריות שמוליכה אותי אלא על תכונות האופי שגורמות לי להתמקד בתחומים מסויימים בכתיבה ועל הכלים שישנם או על אלה שחסרים. תכונות האופי הן בדרך כלל תוצר של חינוך ונורמות אחרות, אבל אפשר גם אחרת. על פי מודל 'מסך הבערות' של רולס יושג הצדק האולטימטיבי (וכמובן, שוב, היחסי. עוד לא הבנו הכל) על ידי הורדת מה שהוא מכנה 'מסך הבערות' בראשנו, ובחינת השיטה המועדפת בעולם שבו אתה לא יודע האם אתה שחור/לבן, עני/עשיר, ישראלי/פלשתינאי, חזק/חלש, גבר/אשה (האם העובדה שהקדמתי את הגבר לאשה מעידה על כתיבה גברית?), וכו' וכו'. רק כך אפשר לטענתו לבנות עולם צודק באמת, כאשר אף אחד לא ירצה להפסיד אם יתברר שהוא מהחלשים, או לא ליהנות מיתרונותיו אם הוא יהיה חזק במקרה (ולכן יינתן תגמול סביר לרופאים למשל. אף אחד לא רוצה לשכב תחת ידיו של רופא עם מוטיבציה ושכר של מנקה רחובות).
אני כותב את כל זה גם כי זה יפה בעיני ותפס אותי, וגם כי זה מתייחס גם לגבי נשים וגברים. תפיסה כזאת יכולה לדעתי להביא גברים ונשים (ושוב הקדימות הזאת. לא התכוונתי), לראות את העולם בעיני המין השני. אז יש כנראה אלמנטים מבחינים (נראה לי שהוכחתי את זה, פעמיים…), אבל נראה שכותב מיומן ומוכשר יכול להתגבר עליהם.
ואפרופו תודעות ומחשבות (השיח בין עובר אורח לנועה), וסליחה על המסיונריות (זאת כבר פעם שניה שאני ממליץ), מאוד הזדהתי עם הדואליות (שיכולה להיות גם תודעה שבעקבותיה כתיבה נשית-'גברית', או גברית- 'נשית') בסרט 'מועדון קרב', שמלווה כנראה כל אדם ברגעים מסויימים. המחשבה מתעתעת בכולנו במידה זאת או אחרת, רגעים אנו כאלה ורגעים אחרים. מזה נובע שהאפשרויות הן רבות ואנחנו רק צריכים לבחור עם איזו מהן להזדהות (וזה מה שאנחנו עושים בהתבגרות).
ההמחשה של עד כמה דברים שאנחנו חושבים על עצמנו יכולים להוביל אותנו להרס עצמי (או סתם למסקנות מוטעות) הוא מה שהיכה בי ולכן כל כך נהניתי.
מאמר מצוין, תודה.
בהמשך לדיון ה"חלוקה" ובתגובה לעובר האורח:
בהחלט אינני מסכימה "כי נשים מתאימות יותר להגיש תוכניות כאלו"
אלו הם בדיוק המשושים שהזכיר אחד הכותבים בתחילת הדיון:
החינוך שקיבלנו, נורמות ההתנהגות המקובלות, ההרגל שלנו למחזות מסויימים
נכון שאם גבר היה מגיש את "יחסים מסוכנים" בצורה דומה לזו של דנה מודן
היית אומר שהוא הומו?
לא כי "נשים מתאימות יותר" אלא כי אנחנו רגילים יותר
שנשים מביעות יותר רגש,
יותר פתוחות, מסוגלות לדבר על סקס והשלכותיו בגלוי
ולא רק על העונג הפיסי.
זהו העולם השוביניסטי שלנו, וזהו בהחלט לא החינוך הנכון שאנחנו צריכים להעביר לילדנו.
קורה הרבה שאני מחליטה אחרי קריאת ספר אם הוא היה כתוב באופן "גברי" או "נשי". למשל, הטרילוגיה הניו יורקית של אוסטר גברית, "בית השינה" של ג'ונתן קו – נשי. אף פעם לא הצלחתי לנסח בדיוק למה אני מתכוונת, אבל רוב האנשים הסכימו להגדרות שלי.
אולי אני קוראת "נשית" לכתיבה שמתארת דמויות שהייתי רוצה להכיר, וכתיבה קרה יותר, שכאילו מנצלת את הדמויות בשביל רעיון או עלילה במקום לגלות אליהן אמפתיה, נראית לי גברית. שימו לב, שאם ככה, אז גם מארק טויין וגם נבוקוב כותבים כתיבה נשית.
תודה תודה על השיחה היפה הזאת.
אני יותר משמחה לדעת שתקראו את הספר, כיוון שבעצם זה כל מה שרציתי.
בנוגע לכתיבה באשר היא, שוב רציתי להבהיר. איני מתכוונת בכתיבה גברית או נשית לכך שגבר או אישה יושבים לכתוב, כשבראשם מחשבה מכוונת של המין אותו הם אמורים לייצג. אני חושבת שזה התהליך הטיבעי שמתרחש בין הנפש הכותבת אל היד הכותבת. מה שנכתב, הוא כמעט תמיד חסר שליטה, גם אם נתאווה לה. לרגע לא התכוונתי שעמוס עוז הפך לחנה. הוא כתב אותה מתוך עצמו (התודעה הכותבת הגבר) בדיוק ובכשרון מופלא. מה שיצא הוא שילוב. לשילוב הזה הגיעה, כך נדמה לי, גם נטליה גינצבורג.
חן חן…
התענינתי לגלות את כוונתה של גינצבורג לכתוב כתיבה גברית בספר זה,שאכן ביחס ליתר ספריה שם דגש על רקע ההתרחשויות והוא פחות "ספר דמויות". שנים מספריה, הכתובים בצורת "ספרי התכתבויות" הכוללים בתוכם דמויות רבות: "מיקלה שלי" ו"העיר והבית", ספרה האחרון, מתארים דמויות כה עדינות ומורכבות ,המאופינות גם בתכונות אופי גלובליות והן בתכונות מיניות ,בספרים אלו נפגשות הדמויות הגבריות עם אלה הנשיות לפסיפס של כתיבה הן נשית והן גברית והחיבורים ביניהן. למשל ב"מיקלה שלי" שונות בסגנון כתיבתן דמותו של מיקלה כגבר צעיר ודמותה של מארה , הבחורה הצעירה המטופלת בתינוק חסר אב . כתיבתו של מיקלה חסכנית ומאופקת: "אוסוולדו היקר, סלח לי שלא כתבתי לך מאז שנסעתי. המילים הספורות שהחלפנו בטלפון כשהתקשרת אלי לומר לי שאבי מת, וגם כשאמא שלי היתה אצלך, אינן שוות הרבה,ואני מבין שהייתי חייב לכתוב לך ולספר לך בפירוט מה חדש אצלי.אבל אתה יודע שאין זה מטבעי לספר הרבה מה חדש אצלי.
ואילו מארה מתבטאת ברגשיות במכתבה למיקלה:" ברגע מסוים נפל עלי עצב גדול. חשבתי לעצמי: מה אני עושה כאן.איפה אני. איזה מן פרווה יושבת עלי. מאיזה סוג האנשים האלה, שאינם שואלים אותי כמעט כלום,וכשאני מדברת נראה לי שאינם שמעים. אמרתי לאמא שלך שאני רוצה להביא את התינוק שלי להראוך לה. היא אמרה לי שאביא אותו, אבל היא אמרה את זה בלי שום התלהבות. מתי לפרוץ בצעקות שהוא שלך. אילו היתי בטוחה במאה אחוזים, הייתי צועקת."
שתי הדמויות , השונות זו מזו כה בדרך ביטוין, שתיהן פרי כתיבתה של גינצבורג,ולמרות השוני ביניהן לאורך הספר ישנה אנאלוגיה בין שתי הדמויות המייחלות לדבר מה נעלה ונותרות בודדות בתקוותן. לסיום נותר לי להמליץ בחום, ולהודות לנועה על הכתבה המענינת-מרעננת.
זהו רומן פוליטי לכל דבר ועניין המציג את הארועים החשובים של התקופה באיטליה ובאירופה.
כתיבתה הפוליטית מאפשרת לקורא להבין את המציאות של התקופה מנקודת מבטו של האיטלקי הכפרי הפשוט.