כתבה חדשה…

יצאתי לחפש עבודה. לא שאין לי אחת, אני דווקא עובדת במזנון, אבל למכור שניצלים זה, איך לומר, לא בדיוק מאתגר. מה גם, שלכל חברותיי יש עבודות מגניבות כאלה, עבודות שבדרך כלל עובדים בהן סטודנטים כמוני, בין הלימודים, הבילויים הסוערים והסקס המזדמן. אבל אני, כנראה, לא הייתי בתור הנכון כשחילקו את חבילת ההפתעות הזאת, ולכן, ביחד עם העדר הסקס המזדמן והבילויים הסוערים, לא זכיתי גם בעבודה סטודינטאלית ראויה. כשאני חושבת על זה, אני גרועה יותר מחברותיי המוזכרות לעיל…מדוע, אם כן, אני מוכרת שניצלים ואילו הן, אחת עובדת בדיוטי פרי (הפלוסים: המון תיירים חתיכים, ניחוח חו”ל והאפשרות לפגוש את יגאל שילון במחלקת הסיגרים), השניה סדרנית בקולנוע (הפלוסים: סרטים חינם, עוד קצת סרטים חינם, המון סרטים חינם.!!!) והשלישית נציגת שירות לקוחות ב”יס” (הפלוסים: לא הצלחתי לחשוב על כאלה, אבל צריך לשמור על תבנית כתיבה אחידה….בעצם, אולי היא מקבלת חיבור בהנחה…)? אחרי שהחלטתי שבדשא של השכן ירוק יותר גם הפעם, התיישבתי לחפש לעצמי עבודה חדשה. ביקשתי מכל מכריי לצייד אותי בעיתוני דרושים למיניהם , את אחי רתמתי למשימת החיפוש בנדבכי הרשת ויצאנו לדרך. בסופו של היום נשלחו כארבעים העתקים של קורות חיי המרתקים (והמשופצים כמעה) לפקסים ואי מיילים ברחבי הארץ. הלכתי לישון מרוצה, תוך כדי ידיעה ברורה, שמחר יציפו אותי הטלפונים מהמעסיקים הנלהבים. באותו לילה חלמתי, איך אני מסרבת בנימוס למשרת עורכת “מעריב”, כי, מה לעשות, התקשרו מה”ניו יורק טיימס”… מיותר לציין, שהמעסיקים התגלו כקצת יותר צוננים ממני. ביום הראשון התקשרו שניים, ובשבועות לאחר מכן, נזכרו עוד שניים שלושה. עם כולם קבעתי ראיונות, בלי להיות יותר מדי בררנית, כי חייבים לעבוד, מה גם שההצעות לא היו רעות כל כך: נציגת שירות לקוחות של עיתון גדול, מתן תמיכה טכנית לתוכנת מחשב, סוקרת , ואחרון, אך ללא ספק הכי חביב, יצר איתי קשר בדוא”ל והציע משרת כתיבה לאתר אינטרנט. כמו שלימדו אותי התחלתי מן הסוף. אין סיכוי שאני אפספס הזדמנות לכתוב וגם לקבל על זה כסף. לעזאזל לימודי התקשורת המתוכננים, ללמוד כתיבה זה ללוזרים! אני אהיה הכוהנת הגדולה של המילים כבר עכשיו! בצ’יק כתבתי למעסיק דוא”ל חוזר, ובו פירוט השגיי בתחום הכתיבה, וביקשתי פרטים על העבודה. האם אצטרך לתת פרשנות פוליטית? לנתח את השוק הכלכלי? “לגמוז” מופעי תיאטרון? Just bring it on, baby כשפתחתי את המייל עם התשובה, הבנתי, שאף אחד לא מחכה לי בפינה עם פרס פוליצר. “מדובר בכתיבת סיפורים ארוטיים. על כל סיפור תקבלי 5 דולרים.” סליחה? אתם השתגעתם לחלוטין? סיפורים ארוטיים באינטרנט? הדבר הכי קרוב לארוטיקה שראיתי ברשת נחשב לפורנוגרפיה כבדה ב23 מדינות העולם החופשי…בכל מקרה, נערה תמימה שכמותי, החלטתי לבדוק את האתר. כמובן, אחרי שתי דקות בערך, הודעתי בצער רב, ש”תודה, אבל לא, תודה”…ובכלל, מה זה 5 דולרים לסיפור שלם? כמה סיפורים צריכים להתקבל בשביל שאני אוכל לממן ארוחת ילדים במקדונלד’ס והשכרת די.וי.די? נקסט! מאוכזבת מחוסר הצלחתי בתחום הכתיבה, הלכתי לראיון האמיתי (בניגוד לוירטואלי) הראשון מדוכדכת משהו. בדרך ניסיתי לעודד את עצמי- “הי! שירות לקוחות זה לא כל כך גרוע. זה יכול להיות נחמד אפילו. תעבדי בעיתון גדול, הם בטח לא משלמים משכורת בצ’קים, וכך כבר לא תצטרכי לשכנע את מנהל הבנק, שאת אכן מקבלת משכורת…”. כאשר נכנסתי לחדר הצפוף שבו הייתי אמורה לשרת את לקוחותי הנאמנים, כבר הייתי במצב רוח מרומם. את פניי קיבלה בחורה דברנית, שלא הפסיקה לעשן תוך כדי שהיא משרטטת לי גרפים ופרבולות על הדף שלפניה. על פי התרשימים שלה, כלל שאני אמכור יותר, כך יעלו רווחי אל על, עד כדי כך שאם אמכור 17 מיליון מנויים ביום, אוכל לקבל אקסטרא אלף שקל למשכורת. הפרבולות היו כמעט משכנעות, חוץ מן העובדה ש…רגע! מה למכור? אמרת לי בטלפון שמדובר בשירות לקוחות. כן, היא עונה לי, זה באמת שירות לקוחות, רק שאת מוכרת להם מנויים. לא כל כך הבנתי את הקונספט. הם לקוחות קיימים של העיתון, ואני צריכה לשכנע אותם להאריך את המנוי? לא, הטלפונים שלהם נלקחו ממאגרי מידע, מחייכת אלי המעשנת הסידרתית. סאמק! מאגרי מידע? כפי שאני מבינה את זה, עלי להטריד בביתם אנשים מסכנים, ששמותיהם נלקחו מ”דפי זהב” (עצה- תדרשו מהם למחוק אתכם מן הרשימה, זה יאריך את חייכם בחצי שנה לפחות) ובטון מתקתק לספר להם שזכו בהגרלה לכבוד חנוכה (חג המולד, רמאדן, ראש השנה הסיני, אחד במאי, יובל לפטירתו של סטלין וכו’) ולכן הם רשאים לעשות מנוי על העיתן, שהם ממילא מקבלים כל יום בתחנת דלק תמורת שקל. אהה, ממש שירות לקוחות….ברחתי אחרי טלפון אחד בתואנה שאני צריכה לשירותים. “כן, עם התיק, אני תכף חוזרת”. פחדנית. לא אלאה אתכם בהמשך נסיונותי הכושלים לברוח ממלכת השניצל והפלאפל, רק אציין שתמיכה ממוחשבת דווקא הציעה תנאים מצויינים, אבל הבוס לא חיבב אותי במיוחד, כי לשאלתו “מהי בישבילך תמיכה טכנית?” עניתי בטיפשותי “עבודה שאוכל להיות טובה בה”. מסתבר, שהתשובה הנכונה הייתה “יעוד ושליחות הבוערת בעצמותי”. נו, חבל שהוא לא נתן אופציות מההתחלה, אולי הייתי מנחשת. משרת הסוקרת התגלתה, בעצם, כ”הצעה עיסקית חד פעמית להרוויח ממפעל אמריקאי גדול”. בקיצור, תשלמי מאה דולר ותקבלי חוברת, שתלמד אותך איך להוציא, באותה הדרך בדיוק, מאה דולר מהמובטל המיואש הבא. שיט, חבל שאני יותר מדי הגונה! אחרי סידרת כשלונותיי התיאשתי סופית, ואני מבקשת שעל מצבתי ייכתב “לפחות היא ניסתה”. בצד אתם מוזמנים לחרוט ציור של פיתה עם חומוסצ’יפסלט.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *