בננות בנות שמרשות לעצמן
אתה קם בבוקר ולוקח את הילדה לגן, ורואה את האימא שבתה נהרגה בפיגוע האוטובוס, והיא כמו קליפה ריקה שנשארה מבן-אדם. אתה תוהה כמה זמן, אם בכלל יעבור עד שיתמלא חלק ממה שנלקח ממנה כשאיבדה את בתה. במכולת אתה פוגש את האימא שבנה חולה בסרטן, והיא עייפה, ועטופה בענן של דאגה, אבל אומרת שהטיפול מתקדם ושיש תקווה. אתה חוזר הביתה ושומע ברדיו על האימא שבתה נעלמה אתמול, בשכונה ליד הבית שלך, ואתה כבר לא יודע ממה לפחד קודם.
ואתה ואישתך מתייעצים אם לדבר על זה עם המטפלת של הבן התינוק, אבל יודעים שהיא שומרת על הבן שלכם כמו על בבת עינה וכל מילה מיותרת. אתם מזכירים לעצמכם תמיד לנעול את הבית מבפנים. ועוד יום עובר, וקר בירושלים, ואתה מקשיב לחדשות ומקווה שימצאו את הקטנה. הבת של המטפלת יצאה לעזור בחיפושים, וזה גורם לך להרגיש שגם אתה איכשהו תרמת. אתה ואישתך מדברים על זה שזה לא כל כך הגיוני שהיא עזבה את הבית לבד, ואולי האבא מסתיר אותה כחלק מהמלחמה באימא. אתה לא חושב, או לא רוצה לחשוב, על אפשרויות יותר גרועות. ואז חבר שלך אומר שנראה לו שהאבא הרג את הילדה. ואתה לא יכול להאמין שזה יתכן. אולי חטף אותה ומישהו אחר שומר עליה? החבר שלך אומר, שאם זה מה שהיה, הבן אדם ששומר עליה היה כבר נשבר.
ולמחרת אתה שקוע בעבודה שלך, ולא שומע חדשות. ואישתך מגיעה הביתה ושואלת אם שמעת שמצאו את הגופה. הלב שלך מתכווץ. שניכם עצובים. האבא החשוד העיקרי. ואתה לא מבין את זה. מאז שהיא נולדה אתה כל הזמן חושב איך להגן עליה, איך לשמור עליה, איך לתת לה בטחון. איך לשמור על איזון בין לשמור עליה לבין לתת לה מרחב. הפחד הכי גדול שלך זה שיקרה לה משהו. חשבת שככה זה כל ההורים, ומסתבר שלא. האבא נשבר והודה שזה הוא. ואז גם מספרים על הבחור הערבי שבזכותו מצאו את הגופה. ואתה חושב עליו, ועל זה שאולי הוא פחד לספר על מה שראה, כי הכי קל יהיה להאשים אותו. ואתה חושב שזה יפה שהיה לו אומץ, במצב של היום, לבוא ולספר מה שראה. אתה חושב שזה יפה ש 3500 אנשים באו לעזור בחיפושים אחרי ילדה שהם לא הכירו. אתה חושב שהסיפור הזה הוציא את הטוב מהרבה אנשים, אבל הרע הנורא הזה והבלתי נתפס, שבן אדם אחד עשה לבת שלו, כל כך שחור ששום דבר לא מקטין את הזוועה. ואתה מחבק את הילדים שלך חזק חזק, ושמח שהם קטנים מכדי להבין מה קרה, כי כמה שאתה גדול אתה לא מבין. אתה לא רוצה שהם ידעו שבעולם הזה, ילדה נולדה לאבא שלקח את חייה. וכשאתה רוחץ אותם אתה משתדל שלא לדמיין איך בדיוק הכל קרה שם. כי אתה כל כך אוהב אותם, והם כל כך מלאי אמונה בך, ותמימים וחמודים. בטלוויזיה אתה שומע חברה של האמא שאומרת שאסור לנו להתבלבל, ושאנשים הם טובים, ושאבות מוכנים לתת את החיים שלהם בשביל הילדים שלהם, ושצריך להמשיך להאמין באנשים. והיא חוזרת ואומרת את זה, מנסה לשכנע אותך ואת עצמה שמה שתמיד היה ברור, עדין נכון. ואתה בוכה.
ואתה ואישתך מתייעצים אם לדבר על זה עם המטפלת של הבן התינוק, אבל יודעים שהיא שומרת על הבן שלכם כמו על בבת עינה וכל מילה מיותרת. אתם מזכירים לעצמכם תמיד לנעול את הבית מבפנים. ועוד יום עובר, וקר בירושלים, ואתה מקשיב לחדשות ומקווה שימצאו את הקטנה. הבת של המטפלת יצאה לעזור בחיפושים, וזה גורם לך להרגיש שגם אתה איכשהו תרמת. אתה ואישתך מדברים על זה שזה לא כל כך הגיוני שהיא עזבה את הבית לבד, ואולי האבא מסתיר אותה כחלק מהמלחמה באימא. אתה לא חושב, או לא רוצה לחשוב, על אפשרויות יותר גרועות. ואז חבר שלך אומר שנראה לו שהאבא הרג את הילדה. ואתה לא יכול להאמין שזה יתכן. אולי חטף אותה ומישהו אחר שומר עליה? החבר שלך אומר, שאם זה מה שהיה, הבן אדם ששומר עליה היה כבר נשבר.
ולמחרת אתה שקוע בעבודה שלך, ולא שומע חדשות. ואישתך מגיעה הביתה ושואלת אם שמעת שמצאו את הגופה. הלב שלך מתכווץ. שניכם עצובים. האבא החשוד העיקרי. ואתה לא מבין את זה. מאז שהיא נולדה אתה כל הזמן חושב איך להגן עליה, איך לשמור עליה, איך לתת לה בטחון. איך לשמור על איזון בין לשמור עליה לבין לתת לה מרחב. הפחד הכי גדול שלך זה שיקרה לה משהו. חשבת שככה זה כל ההורים, ומסתבר שלא. האבא נשבר והודה שזה הוא. ואז גם מספרים על הבחור הערבי שבזכותו מצאו את הגופה. ואתה חושב עליו, ועל זה שאולי הוא פחד לספר על מה שראה, כי הכי קל יהיה להאשים אותו. ואתה חושב שזה יפה שהיה לו אומץ, במצב של היום, לבוא ולספר מה שראה. אתה חושב שזה יפה ש 3500 אנשים באו לעזור בחיפושים אחרי ילדה שהם לא הכירו. אתה חושב שהסיפור הזה הוציא את הטוב מהרבה אנשים, אבל הרע הנורא הזה והבלתי נתפס, שבן אדם אחד עשה לבת שלו, כל כך שחור ששום דבר לא מקטין את הזוועה. ואתה מחבק את הילדים שלך חזק חזק, ושמח שהם קטנים מכדי להבין מה קרה, כי כמה שאתה גדול אתה לא מבין. אתה לא רוצה שהם ידעו שבעולם הזה, ילדה נולדה לאבא שלקח את חייה. וכשאתה רוחץ אותם אתה משתדל שלא לדמיין איך בדיוק הכל קרה שם. כי אתה כל כך אוהב אותם, והם כל כך מלאי אמונה בך, ותמימים וחמודים. בטלוויזיה אתה שומע חברה של האמא שאומרת שאסור לנו להתבלבל, ושאנשים הם טובים, ושאבות מוכנים לתת את החיים שלהם בשביל הילדים שלהם, ושצריך להמשיך להאמין באנשים. והיא חוזרת ואומרת את זה, מנסה לשכנע אותך ואת עצמה שמה שתמיד היה ברור, עדין נכון. ואתה בוכה.
