בננות בנות שמרשות לעצמן
אני מתעוררת בבוקר, ומיד פונה לחדרו מביטה ביצור החד-פעמי שבראתי, ישן לו שנת ישרים, שלו בעולם הבטוח שיצרתי עבורו. אני מתקרבת בשקט בשקט מבלי שירגיש, מעניקה לו עוד כמה רגעי חסד ומריחה אותו, מסניפה ממנו אנרגיות ליום החדש.
אחר כך, אני מכינה לשנינו שוקו ומניחה שתי כוסות בשולחן, יחד עם עוגיות שהוא אוהב ורק אז ניגשת להעיר אותו. בוקר טוב ילד שלי יקר, קום ליום החדש.
אנחנו שותים את השוקו שהכנתי, אוכלים ארוחה קלילה, מתרחצים, מתלבשים ויוצאים יחדיו לבית הספר, אל יום הלימודים שלפניו. אני מלווה אותו בדרכו ונזכרת כשהוא היה בגן, כשעוד הרשה לי לאחוז בידו, קצת חבל לי שזה נגמר.
הוא נכנס בשער ביה"ס ואני אמורה לחזור לענייני, אך הוא עדיין נמצא איתי, הוא בראשי, ודאי בלבי. לפעמים, כשעובר מסוק נמוך בסביבה, אני מרגישה אותו גם בבטן שנצבטת ומזכירה לי כמה הוא שונא רעשים חזקים המפרים את השקט, ואז אני מתקשרת לאבא שלו, שמרגיע כי בטח הכול בסדר ושהוא כבר ילד גדול.
אני יודעת שזהו דרכו של עולם, אני יודעת שככה צריך וככה נכון וזה בשבילו ולטובתו, אך זה לא מונע בעדי לתהות כל יום מחדש על כך ששלחתי אותו לג'ונגל הזה, מרצוני החופשי. על כך שאני מביאה עליו במודע את האפשרות שיהיו גםימים עצובים ומאלצת אותו להסתדר בין עשרות ומאות ילדים. והוא כל כך קטן, והוא אחד יחיד ומיוחד, והם שם כל כך רבים, ולא כולם שם תמיד מסבירי פנים, ולא כולם נחמדים ו ונשמות קטנות. ומה אם הוא לא יבין משהו והמורה תאבד סבלנות, ומה אם הוא לא יקשיב, ומה אם ישתעמם, יפריע ויכעס. ואם לא ימצא מקומו בין כל כך הרבה ילדים, ומה יעשה בהפסקה, ואם ייפול ויכאב לו, ואם יהיה לו עצוב?
כבר שכחת איך זה היה, אני כועסת על עצמי, שכחת את הימים הכחולים שעברו עלייך שם, שכחת את התקפות האסטמה שביימת, כדי להישאר יום-יומיים בבית, להתעטף באמך ולשכוח, רק לרגע, מהעולם שבחוץ. עכשיו, כאילו כלום, בשתיקה את משתפת פעולה.
זה רק סיפורים – ילדים מחויכים ללא דאגות וצרות, תמיד תזכרי.
בלית ברירה, אני פונה לענייני, מניחה לו עד הצהרים.
בצהרים אני מלווה אותו חזרה הביתה, אל מקום מבטחו, מבטחנו. אני מנסה לקרוא את המפה על פרצופו, על תווי פניו המזכירים את שלי, איזה יום עבר על הילד שלי היום?
אני לא שואלת, נותנת לו מרווח מחיה, ירצה יספר, ירצה ישתוק, לרוב זה רק בראשי.
ילד שלי יקר, אני מחכה בכיליון עניים שתעבור לחגורה הסגולה בג'ודו, וסופרת יחד אתך את הנקודות. אני מלווה אותך קורא אותיות ומצרף אותן למילים שלמות, המתחברות לסיפורים ראשונים שאתה קורא בכוחות עצמך. לגמרי לבד.
ילד שלי יקר, אני מביטה בך מסתגל, ומשתלב ויוצר קשרים חברתיים, וכבר מעכשיו לומד לצנן התלהבותך מהבנות , משחק אותה קול לנוכח חבריך הזכריים.
ילד שלי יקר, אני מודדת את הגובה שלך ומשתאה כל פעם מחדש ויודעת שיום יבוא ותעקוף את הוריך, ואני אביט עליך מלמטה ויאמר בגאוות אם "תראו איך הבן שלי גדל", והכל יתערבב לי יחד, עצב עם שמחה, גאווה עם חרדה, אהבה עם געגוע.
ילד שלי יקר, אני רואה אותך הופך לאדם עצמאי, עם אופי מוגדר ושונה, עם גדרות ניצבות ויציבות, המזכירות לי איפה אני נגמרת והיכן אתה מתחיל. המזכירות לי כי עוד ביום שהגעת, כבר אז נתקו אותך מקרבי.
גם אם אני מניחה לך ילד, דע שזה הכל למראית עין, ורק בגלל שמספרים לי כי כך זה הכי בריא. רק תבקש, רק תיתן סימן משהו ותראה איך אני מיד זונחת הכול, נעמדת גאה ומתייצבת לצדך.
אחר כך, אני מכינה לשנינו שוקו ומניחה שתי כוסות בשולחן, יחד עם עוגיות שהוא אוהב ורק אז ניגשת להעיר אותו. בוקר טוב ילד שלי יקר, קום ליום החדש.
אנחנו שותים את השוקו שהכנתי, אוכלים ארוחה קלילה, מתרחצים, מתלבשים ויוצאים יחדיו לבית הספר, אל יום הלימודים שלפניו. אני מלווה אותו בדרכו ונזכרת כשהוא היה בגן, כשעוד הרשה לי לאחוז בידו, קצת חבל לי שזה נגמר.
הוא נכנס בשער ביה"ס ואני אמורה לחזור לענייני, אך הוא עדיין נמצא איתי, הוא בראשי, ודאי בלבי. לפעמים, כשעובר מסוק נמוך בסביבה, אני מרגישה אותו גם בבטן שנצבטת ומזכירה לי כמה הוא שונא רעשים חזקים המפרים את השקט, ואז אני מתקשרת לאבא שלו, שמרגיע כי בטח הכול בסדר ושהוא כבר ילד גדול.
אני יודעת שזהו דרכו של עולם, אני יודעת שככה צריך וככה נכון וזה בשבילו ולטובתו, אך זה לא מונע בעדי לתהות כל יום מחדש על כך ששלחתי אותו לג'ונגל הזה, מרצוני החופשי. על כך שאני מביאה עליו במודע את האפשרות שיהיו גםימים עצובים ומאלצת אותו להסתדר בין עשרות ומאות ילדים. והוא כל כך קטן, והוא אחד יחיד ומיוחד, והם שם כל כך רבים, ולא כולם שם תמיד מסבירי פנים, ולא כולם נחמדים ו ונשמות קטנות. ומה אם הוא לא יבין משהו והמורה תאבד סבלנות, ומה אם הוא לא יקשיב, ומה אם ישתעמם, יפריע ויכעס. ואם לא ימצא מקומו בין כל כך הרבה ילדים, ומה יעשה בהפסקה, ואם ייפול ויכאב לו, ואם יהיה לו עצוב?
כבר שכחת איך זה היה, אני כועסת על עצמי, שכחת את הימים הכחולים שעברו עלייך שם, שכחת את התקפות האסטמה שביימת, כדי להישאר יום-יומיים בבית, להתעטף באמך ולשכוח, רק לרגע, מהעולם שבחוץ. עכשיו, כאילו כלום, בשתיקה את משתפת פעולה.
זה רק סיפורים – ילדים מחויכים ללא דאגות וצרות, תמיד תזכרי.
בלית ברירה, אני פונה לענייני, מניחה לו עד הצהרים.
בצהרים אני מלווה אותו חזרה הביתה, אל מקום מבטחו, מבטחנו. אני מנסה לקרוא את המפה על פרצופו, על תווי פניו המזכירים את שלי, איזה יום עבר על הילד שלי היום?
אני לא שואלת, נותנת לו מרווח מחיה, ירצה יספר, ירצה ישתוק, לרוב זה רק בראשי.
ילד שלי יקר, אני מחכה בכיליון עניים שתעבור לחגורה הסגולה בג'ודו, וסופרת יחד אתך את הנקודות. אני מלווה אותך קורא אותיות ומצרף אותן למילים שלמות, המתחברות לסיפורים ראשונים שאתה קורא בכוחות עצמך. לגמרי לבד.
ילד שלי יקר, אני מביטה בך מסתגל, ומשתלב ויוצר קשרים חברתיים, וכבר מעכשיו לומד לצנן התלהבותך מהבנות , משחק אותה קול לנוכח חבריך הזכריים.
ילד שלי יקר, אני מודדת את הגובה שלך ומשתאה כל פעם מחדש ויודעת שיום יבוא ותעקוף את הוריך, ואני אביט עליך מלמטה ויאמר בגאוות אם "תראו איך הבן שלי גדל", והכל יתערבב לי יחד, עצב עם שמחה, גאווה עם חרדה, אהבה עם געגוע.
ילד שלי יקר, אני רואה אותך הופך לאדם עצמאי, עם אופי מוגדר ושונה, עם גדרות ניצבות ויציבות, המזכירות לי איפה אני נגמרת והיכן אתה מתחיל. המזכירות לי כי עוד ביום שהגעת, כבר אז נתקו אותך מקרבי.
גם אם אני מניחה לך ילד, דע שזה הכל למראית עין, ורק בגלל שמספרים לי כי כך זה הכי בריא. רק תבקש, רק תיתן סימן משהו ותראה איך אני מיד זונחת הכול, נעמדת גאה ומתייצבת לצדך.
