יש שלושים מטר ביני ובין הצומת, ועוד שלושים וחמש משם ועד התחנה. אם אני ארוץ עכשיו, יש לי עוד סיכוי לתפוס אותו

לרוץ מהר

האוטובוס נעצר ברמזור והמכוניות מהכיוון השני החלו לפנות שמאלה. יש שלושים מטר ביני ובין הצומת, ועוד שלושים וחמש משם ועד התחנה. אם אני ארוץ עכשיו, יש לי עוד סיכוי לתפוס אותו. אולי, אם אני ארוץ ממש מהר. אבל אז אני אגיע נוטף זיעה. כמו בערב ההוא, בבר, כשרציתי לדבר עם הג'ינג'ית בגופיה האדומה. היה ממש חם, או לח, או שניהם. בכל מקרה, אין מצב שהיה יוצא מזה משהו.

הרמזור הזה די ארוך. אם אני אגביר קצת מהירות, אולי אפילו ריצה קלה, יש מצב שאני עוד אגיע. כדאי לנסות, או ששוב אני אגיע רגע אחד מאוחר מדי, מתנשף ומזיע ועצבני? היא באמת הייתה חמודה. שיער גלי כזה, יפה. לא יומרני, לא מנסה להגיד: "מישהו עבד שעתיים וחצי כדי שאני איראה ככה, ואתה ממש לא שווה את הקשרים שיהיו בי אח"כ." וגם גוף לא רע בכלל. גוף של אישה. לא הרואין-שיק, ולא בחורה בת 24 בגוף של בת 13. אבל אין מצב, אחת כזאת בטוח מצוידת בחבר-שלוש-שנים-קשר-אוטוטו-עוברים-לגור-יחד.

המכוניות מימין נעצרו באדום ועכשיו אלה שממול התחילו לנסוע. זה בטוח סימן משמיים. אם אני רץ עשרים מטר והולך את השאר, אני תופס אותו בתחנה. עשרים מטר! בעצם, הרמזור שלהם תמיד קצר. עוד שנייה גם להם יהיה אדום והאוטובוס יתחיל לנסוע, ואז מה? ניתקע בתחנה מזיע, עם הזין ביד והזקנה התורנית שתחפור לי בשכל על הנהגים האלה, שמטר אחרי התחנה כבר לא עוצרים לך. הם באמת זונות בקטע הזה, אבל למי אכפת שהתאמצת כשבסוף תישאר תקוע – בחום של התחנה לעוד 20 דקות, או עם חיוך נבוך בכל פעם שהעיניים שלך יפגשו את העיניים של הבחורה שניסית להתחיל איתה, והתנצלה ש"יש לה חבר"?

הנה הוא מתחיל לנסוע, עכשיו כבר אין מצב, אפילו שהגעתי לפינה. יש לא מעט אנשים בתחנה, אם הייתי רץ קצת בהתחלה, בטוח הייתי תופס אותו. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. נראה לי. נראה לי גם שהג'ינג'ית מהבר הסתכלה עליי לאיזו שניה, אבל זה בטח בגלל שהסתכלתי עליה. מעין מחווה של נימוס: מסתכלים עלייך אז תסתכלי בחזרה, תני חיוך קטן ותמשיכי הלאה. סתם חיוך רשמי כזה, בטח לא משהו במיוחד בשבילי. בטח הייתי יוצא ממש אידיוט אם הייתי מפרש את זה כסימן. כמו כל הטמבלים האלה, שלא יודעים מתי הם לא רצויים ומתייחסים לכל עווית בעין כהזמנה.

החייל האחרון עולה. גם אם הייתי רץ עכשיו, הייתי מספיק רק לדפוק לו על הדלת האחורית ולראות את הזקנות והסטודנטים מסתכלים עליי מבפנים במבט מרחם. תודה רבה, אבל זה לא בשבילי. עם הרחמים שלכם אני לא אלך למכולת, ואני בטח לא אגיע בזמן לשעה הראשונה של מיקרוביולוגיה. גם את הרחמים שלה אני לא צריך. תסתכל עליי במבט מתנצל, כאילו מודה לי על המחווה אבל "לא, תודה." אבל באמת הייתה חמודה. ואפילו חייכה קצת. הגעתי לתחנה, האוטובוס כבר נסע. נו טוב, נחכה קצת. העיקר שלא יצאתי אידיוט.

תגובות

  1. אולי זה ישמע לך קצת מוזר, אבל כל פעם כשאני נכנסת לאתר, אני בודקת אם כתבת משהו חדש..

    לא התאכזבתי. אפילו לא קצת.
    תמשיך לכתוב.
    והעיקר, תמשיך לפרסם!!!!

    אה, כן, וממש אהבתי 🙂

  2. רץ אוטובוסים

    שגיאה נפוצה – לחשוב יותר מדי על פחות מדי.

    מקור השגיאה: הגזמה בהערכת הרגשות העתידיים שלנו.

    המצב האמיתי: ברוב המוחלט של המקרים הרגשות בזמן הארוע שצפינו יהיו חלשים יותר ממה שצפינו.

    מסקנה: לחשוב פחות ולעשות יותר.

    סיפור נחמד בכל מקרה :o)

  3. אלמוני

    אלעד, אתה נשמע כמו מישהו שחושב יותר מידי ועושה פחות מידי… אני מקוה שאתה לא חושב כ"כ הרבה בכל תחומי החיים, כי לפעמים צריך פשוט לזרום עם החיים ופשוט לעשות את מה שנראה לך כרגע כדבר הנכון והטוב לעשות ולא לחשוב כל הזמן מה יהיו התוצאות של המעשה ו"האם יצאתי בסוף אידיוט"…
    שיהיה לך המון בהצלחה וטיפ להצלחה- תנסה לחשוב פחות (-:

    • באמת תודה על העצות, אבל אל תשכחו – זה בסך הכל סיפור קצר, לא מקרה אישי.
      על החיים הפרטיים שלי אני לא כותב.
      לפחות לא בשם האמיתי שלי :- )

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *