הנשים המקומיות באסיה נמצאות לרוב מאחורי הקלעים, וצריך להתאמץ כדי לפגוש בהן. איילת אידלברג כתבת "מסע אחר", שרואה במזרח אסיה את ביתה, מספרת על כמה מפגשים

מזרח אסיה: בת בית

פחות משאני נוסעת לאסיה לטייל, אני נוסעת אליה כדי להתבונן. כל כך מעניין שם, שבאמת לא צריך לעשות הרבה. רק לשבת באיזו פינה בשוק, או בקצה של חנות בגדים, או בחלקו האחורי של מקדש, או במסעדה קרוב למטבח, ולהתבונן. תכונה נשית היא ההתבוננות. דורשת סבלנות, אורך רוח, שלווה.
שכרתי זוג אופניים בעיר הווייטנאמית ניה טראנג (Nha Trang) שעל שפת הים. תכננתי לצאת לטיול מחוץ לעיר. בדרך עצרתי בשוק לקנות פירות, צידה לדרך. לא יכולתי לוותר על סיבוב בשוק באותה הזדמנות. המסחר בשוק – מכירה וקנייה – נעשה על ידי נשים וייטנאמיות נמרצות בעלות מבנה גוף נערי שהזמן לא נותן בו את אותותיו. בקצה השוק התנהל המסחר בדגים. הגברים חוזרים לפנות בוקר עם השלל מהדיג הלילי, ועל נשותיהם מוטלת האחריות למכור את הסחורה.
הן לא עמדו מאחורי דוכנים ושירתו לקוחות, אלא כרעו במעגלים סביב הדגים שהיו מונחים על הרצפה, וניהלו מין מכירה פומבית קולנית. הטונים עלו וירדו, המתח הורגש באוויר. כרעתי גם אני באחת הפינות, וניסיתי לפענח את שפת הסימנים והצעקות. הערמות הלכו וקטנו, אך לא העניין שלי. בשעות אחר הצהריים מסתיים המסחר. חזרתי אל האופניים שלי ודיוושתי חזרה אל חנות ההשכרה כדי להשיבם. לשאלת בעל החנות השבתי שהטיול אכן היה נהדר והמקדשים בכפרים הסמוכים יפים מאוד. התביישתי לספר לו שאת כל היום ביליתי בהתבוננות ברוכלות ובמסחר מקומי.
מה שמעניין בעיני באסיה הם החיים עצמם. לא הפסל הגדול של בודהא אלא הפולחן ההומה סביבו. לא השוק אלא המסחר המתנהל בו. לא הנהר אלא הנשים הכובסות בו. לא רק האתרים והטבע אלא האנשים שחיים ונושמים ופועלים בתוכם וביניהם.

אסיה של הנשים

את הנשים האסייתיות תראו בכל מקום: בשדות האורז, בשווקים, בחצרות הבתים, במקדשים, אך סביר שההזדמנות שלכן לשוחח איתן תגיע רק אם תיזמו אותה בעצמכן. כמעט כל נותני השירותים לתיירים – נהגים, מדריכים, פקידי קבלה ומלצרים – הם גברים, משום שברוב מדינות דרום-מזרח אסיה כמעט רק הם זוכים בהשכלה רחבה ובלימוד שפות זרות. הנשים בדרך כלל מאחורי הקלעים, וכדי לפגוש אותן צריך להתאמץ, לגשר אל מעבר לביישנותן מול זרים ולמצוא את הדרך לשוחח בלי שפה מדוברת. וצריך מתווך – מתורגמן, מילון, שפת סימנים.
בחצר מקדש בעיירה בגאן (Bagan) שבמיאנמר (בורמה) פגשתי את ג’אי. הוא מכר כלי במבוק צבועים בלכה ומקושטים בציורים. הוא היה בן 16 ודיבר אנגלית לא רעה בכלל. הבטתי בכלים היפים ושאלתי מי מכין אותם. האחיות שלי, השיב. איפה הן, שאלתי. יושבות בבית ומציירות, ענה, ואני, שדובר אנגלית, יוצא למכור לתיירים. אולי יש לך בגדים שאת לא צריכה? האחיות שלי אוהבות בגדים מערביים. אם יש לך, תוכלי לקבל תמורתם כלים מצוירים. חפרתי בתרמיל, מצאתי כמה טי-שרטים וזוג מכנסיים שיכולתי להיפרד מהם, ויצאתי עם ג’אי לבקר את אחיותיו.
הן היו מתוקות להפליא. הטי-שרטים שלי עוררו אצלן שמחה רבה, המבוכה והצחקוקים פינו את מקומם לאחר זמן מה לסקרנות הדדית. האחיות לא דיברו אנגלית, וג’אי שימש מתורגמן. למדתי שהשלטונות העתיקו את הכפר, שישב פעם בין המקדשים, כמה קילומטרים דרומה, כדי למנוע ככל האפשר מגע בין תיירים למקומיים. מאחר שאין להם די אדמה, הם לא יכולים להתפרנס רק מגידול אורז, והשלמת ההכנסה מגיעה מהכנת דברי אומנות ומכירתם. מזל שג’אי יודע אנגלית, כך אפשר למכור את התוצרת המשפחתית לתיירים בלי תיווך.
במדינות עניות במיוחד, כמו מיאנמר ולאוס, הילדים הכפריים לומדים ארבע-חמש שנים ואז מתחילים לעזור בפרנסת המשפחה. הילדים-הנזירים שחיים במנזרים בודהיסטיים לומדים עד גיל 18, ולכן יכולים להמשיך למוסדות לימוד גבוהים, אך מדובר כמעט רק בגברים. מספר המנזרים לנשים אפסי, ובהתאמה זעום גם הסיכוי של ילדה כפרית לזכות בהשכלה גבוהה.
בכל פעם שאני עומדת על שפת שדה אורז במזרח אסיה, מתבוננת בנשים השקועות בבוץ עד ברכיהן, שותלות את האורז בגו כפוף, אני נזכרת כמה טובים הם חיי במקום שבו אני יכולה לעצב אותם כרצוני. ללכת ללמוד, לבחור מקום עבודה, להחליף אותו כשמאסתי בו. המפגש עימן גרם לי להבין שעלי להכיר תודה על חיי ועל החופש שבהם.

השלם וחלקיו

אי אפשר לראות באסיה מקשה אחת. ראשית, יש לדייק: המידע כאן מתייחס למדינות מזרח ודרום-מזרח אסיה – הודו וכל מה שממזרח לה עד יפן ודרומה עד אינדונזיה. המדינות נבדלות זו מזו באופיין, באפשרויות הטיול בהן, בנוחות ובביטחון שהן מציעות. מכיוון שהחיבור האישי למקום הוא החשוב ביותר, איני יכולה להמליץ באופן גורף לאילו מדינות כדאי לנסוע. ובכל זאת, המלצה אחת: אם אתן שייכות לזן המאוד מפונק או הנגעל מלכלוך – אל תתחילו בהודו. להלן כמה קווים כלליים (ומכלילים) לגבי יעדי התיירות המרכזיים.
במדינות הבודהיסטיות הדתיות יותר, השייכות לזרם התראוודה – מיאנמר, לאוס, קמבודיה, תאילנד – הכנסת האורחים היא הלבבית ביותר. הבודהיזם דוגל בסובלנות ובאי אלימות, והשפעתו מורגשת במפגש עם אנשי המקום. אפשר לטייל לבד, ליהנות מביטחון אישי ומיחס חם. במיאנמר, לאוס וקמבודיה שירותי התיירות עדיין בסיסיים למדי, אך הפיצוי הוא באותנטיות המקומית. תאילנד היא אולי המדינה הנוחה ביותר לטיול באסיה, עם שירותי תיירות מצוינים ועם עוד כמה מאות אלפי תיירים שמטיילים בה כמוכם. לפעמים תרגישו אותם יותר מאשר את המקומיים.
רפובליקת הפיליפינים היא המדינה הקתולית היחידה במזרח אסיה, והיא – לפחות יחסית למדינות הבודהיסטיות – האלימה במדינות האזור. בהשוואה אליהן היא פחות בטוחה לטיול, בעיקר לאישה לבדה. סליחה על יחסי הציבור הגרועים, ונכון שיש אנשים שטיילו שם, נהנו וחזרו בשלום, אבל קשה לדבר על אווירה נינוחה כשמטיילים בחלקים מסוימים מהרפובליקה.
סין, שפתחה את שעריה בשנות השמונים, ווייטנאם, שנפתחה לעולם המערבי בתחילת שנות התשעים – עברו מהפך עצום. מקומוניזם לכלכלה חופשית, מדלות לאפשרות להתעשר. אלו שתי מדינות בעלות עבר בודהיסטי שהקומוניזם הצליח להעלים כמעט, ואפשר לחוש את ההבדל בינן ובין המדינות הדתיות.
קל מאוד לאישה תרמילאית לטייל בווייטנאם. בכל הערים הגדולות יש משרדי נסיעות שמציעים טיולים מאורגנים לכל היעדים הפופולריים. הטיולים, של יום עד חמישה ימים, נערכים במיניבוסים עם תיירים אחרים. המארגנים דואגים ללינה תרמילאית במהלך הטיול, והמטיילים משוחררים מכל דאגה. בעזרת ההסעות המאורגנות הללו תוכלו גם לעבור מעיר לעיר. זוהי אפשרות נוחה למטיילת החוששת כיצד תסתדר לבדה. החיסרון: המפגש עם המקומיים מצטמצם מאוד.
אני אוהבת מאוד את וייטנאם, וביליתי בה חודשים. בחרתי לנסוע בה בתחבורה ציבורית. הנסיעות הללו צפופות, מאובקות, ארוכות, אך הן מלאות בטעם של וייטנאם ומאפשרות היכרות וקרבה למקומיים. האוטובוסים מלאים מאוד, אך כתיירת, הכרטיסן היה דואג לי למקום ישיבה. הנשים שמסביבי, שהיו עמוסות בסלים ובתינוקות, נהגו להניח בחיקי את עולליהן. כך אני לא אשב בידיים ריקות, והן לא יצטרכו לעמוד עם התינוק על הגב במשך כל הנסיעה. המעשה היה מעורר צחוקים היסטריים בכל האוטובוס. מכיוון ששיתפתי פעולה והסכמתי לקבל את התינוקות, נפתח פתח לקשר. לדבר לא יכולנו בגלל מחסום השפה, אך הן בדקו את בגדי, את תכשיטי ובעיקר את שיערי (התלתלים שלי היו אטרקציה רצינית). המושג “פרטיות” לא ממש מוכר כשאתה גר בבקתה קטנה עם כל המשפחה המורחבת, והכניסה ל”מרחב שלי” לא נראתה להן בעייתית.
סין, הו סין. מדינה ענקית ומעניינת, אך המרחקים בין המקומות הם עצומים, רוב התושבים אינם דוברים אנגלית וקשה להאשים את הסינים העירוניים בהכנסת אורחים לבבית, והאוכל מהווה בעיה לצמחוניים ולמי שאינו מחבב את הטעם הסיני. הקשיים הללו מביאים אותי להמליץ שלא לנסוע לשם לבד. כדאי לטייל בה בזוגות בשביל התמיכה והחיזוק.
יפן אינה רואה את עצמה כחלק מאסיה, אלא כיבשת נפרדת. אני מסכימה. חייתי תקופות מחיי ביפן ואני חושבת שזו הדרך הנכונה להכיר אותה – לשהות בה תקופה ארוכה במקום אחד. בנסיעתי הראשונה ליפן התגוררתי חצי שנה בעיר אוסקה (Osaka) ולימדתי אנגלית. באותם הזמנים ישראלים עוד יכלו להיכנס ליפן בקלות (היום עליכן להוכיח שבאתן לטייל בה). לאחר זמן מה קרה לי נס: אחת מהתלמידות שלי, אישה בת חמישים ששמה נריקו, החליטה לאמץ אותי כבת. לא היו לה בנות, והיא החליטה שאני מתאימה לתפקיד. היפנים ידועים כמרוחקים ואפילו מנוכרים, אך מרגע שאת בת משפחה – נופלות החומות. הוזמנתי לארוחות ערב בביתה של נריקו, וזו היתה הפעם הראשונה שבה ביקרתי בביתה של משפחה יפנית. היפנים אינם מארחים בבתיהם, וה”אימוץ” נתן לי את ההזדמנות להציץ פנימה אל המעוז שלהם, לאכול אוכל ביתי, ואפילו לרשת קימונו של נריקו (בת או לא?).
על כל פנים, טיול ביפן הוא חוויה יקרה אך בטוחה. אין סיבה לחשוש מדבר, המקומיים יהיו מנומסים ואדיבים, וזהו פחות או יותר. טיול לבד עלול להיות חוויה קצת בודדה; הסיכוי שהמקומי שיושב לידך ברכבת יתיידד איתך שווה בערך לסיכוי שלך לזכות בפיס.
טרק בנפאל הוא סוג של טקס התבגרות ישראלי. מומלץ לעבור אותו בכל גיל, ואפשר גם בתנאים מצ’ופרים עם סבל ומדריך פרטי. לטרק לא יוצאים לבד. גם בגלל החשש שמא יקרה משהו אי שם גבוה בהרים ואיש לא יֵדע או יזעיק עזרה, וגם בגלל ימי ההליכה הארוכים שעוברים ביתר קלות כשאנו בחברה. היו סלקטיביות בבחירת בני זוג וחברים לטרק, שלא תמצאו את עצמכן בגובה 4,000 מטר רוצות לגלגל למטה את השותף או השותפה שנמאסו עליכן זה מכבר.
ואחרונה חביבה, הודו. מה אפשר להגיד על הודו שלא יישמע קלישאה? כל מה ששמעתן, כל מה שדמיינתן, הכל נכון. זו המדינה שהיא אולי המעניינת, המגוונת, הרוחנית והמרתקת ביותר, ועם זאת גם הקשה ביותר לטיול. מרחקי הנסיעה גדולים, ההיגיינה לא בסטנדרטים שלנו, האוכל לא תמיד תואם את החך שלנו, התקשורת מורכבת.
בביקור הראשון שלי בוורנאסי (Varanasi), לפני 15 שנה, ישבתי שעות על גבי שעות על המדרגות היורדות אל המים. לא רציתי ללכת לשום מקום אחר, וגם לא היה מה לעשות במקום אחר. במשך ימים ארוכים התבוננתי בזרם האנשים שבאים לפקוד את הגנגס מן הזריחה ועד לשקיעה. כוהני דת, עולי רגל מן הפריפריה, זוגות מתחתנים, פקירים, כובסים, גופות המתים לקראת השרפה על גדות הנהר. והנהר הרחב והמדהים הזה, “אמא גנגה” כמו שהם מכנים אותו, הוא התפאורה של כל הפסטיבל הגדול הזה. זו חוויה עזה ומזוקקת של הודו. לא צריך לקנות כרטיס כניסה ולא חשוב מתי מגיעים. ההצגה לא מסתיימת אף פעם והיא מתרחשת בכל מקום. זו לא רק ההצגה הכי טובה בעיר, זו ההצגה הכי טובה בכל המדינה.
אישה יכולה לטייל בהודו לבדה. לא תמיד זה יהיה קל. הגברים ההודים מסתנוורים ממש מעור בהיר של אישה, ובעיקר מגופה החשוף יותר או פחות. אפשר לשבת בקרון רכבת מול הודי שינעץ בנו מבט חודר במשך כל שעות הנסיעה. זה לא פיזי אבל מטריד מאוד. לא נתקלתי בדבר כזה בשום מדינה אחרת. כדי להגן על הנשים יש בכל רכבת תא שמוקצה לנשים בלבד. מומלץ להזמין כרטיס לתא הזה בעיקר בנסיעות לילה אבל לא רק. מצד שני, לאישה מערבית לבנה בהודו יש זכויות יתר רבות: קיצורי תורים, זכויות קדימה, עדיפות. וצפו לחיזורים שרמנטיים של גברים מקומיים מלאי חן הודי.

טיפים למטיילת בדרום-מזרח אסיה


לבוש:
רוב החברות האסייתיות מסורתיות, ונשות אסיה מתלבשות בצניעות. נשים מערביות שלבושות חשוף מושכות תשומת לב, ואם האישה רגישה לסביבתה, היא תרגיש לא נוח בלבוש חשוף. בהודו אישה חשופת זרועות או רגליים צפויה להצקות רבות יותר של גברברי המקום.

היגיינה:
רוב בתי השימוש באסיה אינם מצוידים באסלות אלא בפתחים הדורשים כריעה מעליהם (שירותי “בול פגיעה”), וטוב שכך. אלה שירותים היגייניים יחסית, שכן אין מגע בין הגוף לאסלה, והסיכוי להידבק במחלות פוחת. ואולם, במקומות רבים מתקינים עכשיו אסלות מערביות. על כמה מהן לא הייתן חולמות לשבת, ומומלץ להצטייד בארץ בחבילת מושבים חד פעמיים מנייר. אפשרות אחרת, שדורשת קצת קואורדינציה, היא לכרוע מעל לאסלה כשכפות הרגליים מונחות על שפת האסלה. היזהרו לא לאבד שיווי משקל.
אין צורך לסחוב גלילי נייר טואלט מהארץ. כן כדאי לשאת אחד בתיק, שכן ברבים מהשירותים הציבוריים לא תמצאו נייר טואלט. גם סבון בדרך כלל אין שם, וכדאי להביא בתיק בקבוק קטן של סבון נוזלי לשימוש יומי או מטליות לחות שגם יעזרו להתרענן בלחות האסייתית.
כדאי להצטייד בארץ במלאי של טמפונים וגלולות למניעת היריון לכל תקופת הטיול (בתאילנד מוצרים אלה זמינים וזולים וביפן הם זמינים אם כי לא זולים ונדרש מרשם לגלולות). במדינות אסיה האחרות קשה עד בלתי אפשרי להשיגם. תחבושות היגייניות יש כמעט בכל מקום.
אם אתן עתידות להתאכסן בבתי הארחה זולים, אל תשכחו זוג נעלי אצבע למקלחת שבה לא תרצו לעמוד יחפות.

ביטחון:
כמו בחיים בכלל, היגיון בריא הוא הכלי החשוב ביותר כשצריך להחליט לאן את נכנסת ומאילו מקומות את נמנעת. מוטב שלא להיכנס למקומות שנשים מקומיות אינן נכנסות אליהם. בר מקומי מלא בגברים מבוסמים לא יהיה מקום ידידותי עבורך. כולם נראים נחמדים, אך הם עשויים לפרש את הנחמדות שלך כמתירנות מינית.
בנסיעות לילה ברכבת או באוטובוס שמרי את הכסף ואת הדרכון בחגורת כסף על הגוף. אם אינך נוסעת במחלקה ראשונה, אל תשאירי תיק בלי השגחה.


כתבה מתוך “מטיילות”, מבית “מסע אחר”

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *