מסע הקסם של סימה וקנין

בחזרה לניינטיז

שנות התשעים הנרגנות והטורדניות לוו בהמולה תקשורתית שיצרה מציאות שהתבססה על חזיונות תעתועים. רבים הפגינו, התראיינו וכתבו בטוטליות שחייבים שלום ובמיידי. הרושם שנוצר היה שמה שנדרש הינו רצון טוב והתגברות על מי שקוטלגו כמחזיקי דיעות חשוכות ופרימיטיביות. יצחק רבין עלה על הגל של מזרח תיכון חדש חדיש ומחודש והוביל להסכמי אוסלו. בתגובה, מנוול אחד עשה מעשה שהאדים הרעילים שלו יישארו תלויים באוויר עוד דורות רבים. זמן קצר אחר כך נבחר ביבי לשלטון, ותחושת האבל הכבד הייתה מוחשית ביותר. ציד המכשפות הציבורי התנהל לצד תופעות ניינטיז אחרות כגון דודו טופז, ערוץ שתיים והרייטינג.

2003. עשור חדש, מאה חדשה ואלף חדש מאפשרים לעיתים לעכל את מאורעות העבר ולהוסיף ספר, הצגה וסרט לאגף הקולטורה. ואכן בתקופה האחרונה מתחילות לצאת לאור יצירות שדנות בליקוי המאורות הקולקטיבי ההוא. אולם לא כל התייחסות לעבר מהווה שיקוף מחכים למה שהתרחש.
“סימה וקנין מכשפה”, סרטו החדש של דרור שאול, הוא דוגמה להתייחסות המשחזרת את העבר עד כי אפשר לחשוב שהסרט, הבנוי משלושה ז’אנרים קולנועים מנוגדים זה לזה, הנו תוצר מקורי של הניינטיז. ההיברדיות הז’אנרית יוצרת קולנוע המכיל קומדיה ישראלית מטורפת ונהדרת, סצנות בורקס משעשעות ומעטפת סאטירית על שנות התשעים הממחזרת את תחלואי העבר כנגדם היא מופנית.

מצחיק אז צוחקים

הרובד הקומי של הסרט מורכב משלל דמויות צבעוניות ומצחיקות ועלילה נפתלת: סימה וקנין, (תיקי דיין), עקרת בית עצובה וקשת יום השרויה באבל על מות בעלה, מבקשת להרחיב את דירת השיכון כדי שחתנה, בתה ונכדה יישארו אתה ולא יעברו לתל אביב. חתנה אבי (איציק כהן) מוכן לעשות את השיפוץ, אולם השכן וסרמן (ליאור אשכנזי) מתנגד ופועל נגדם באמצעות הרשויות. סימה, בתגובה לקשיים המעורמים לרצונה, שולחת בו ובמשפחתו קללה שמתקיימת לפרטיה. הצלחת הקללה מתפרסמת וסימה הופכת למכשפה ידועה ומסולברטת, שהמוני בית ישראל נוהרים לפתח ביתה ומוכנים לשלם במיטב ממונם תמורת ברכות וקללות לפי הצורך.

מעטפת העלילה על אוסף הדמויות המוגזמות והמוגדלות שבה מאפשרת טיפול מצחיק בשלל נושאים רציניים. מתחת למעטה הקומי ישנו עיסוק בכוח ובקסם של המילה ביצירה והשפעתה על המציאות. יכולת הכישוף של השפה את ההתרחשויות מודגמת לא רק על ידי יכולת הכישוף של הגיבורה, אלא מצוינת מפורשות בשמו של הסרט ומודגשת עלילתית ורבלית וחזותית (למשל בחולצות “סימה וקנין מכשפה בע”מ” שלובשים חלק מהגיבורים).
יכולת הכישוף של השפה מתעצמת על ידי שידור המילים במדיה, והסרט אכן ממחיז את כוח ההשפעה שצוברות המילים באמצעות אמצעי תקשורת המוניים. בסרט מוצגים שלושה גורמים שונים העושים שימוש בגלי המדיה: אנשי שררה ובעלי תפקידים שלהם קשרים לערוצי התקשורת, בעלי כוחות על-טבעיים דוגמת סימה ורבנים שונים המשתמשים בברכות וחרמות בתוכניות ובקלטות הפונות לקהל המאמינים, והציבור הרחב שחושף את עצמו בשיחות רדיו ושעשועוני טלוויזיה.

הדרמה הקולנועית נבנית מעימות חזותי וורבלי בין שני סוגי כוח מוכרים: כוח השררה האשכנזי שאותו מייצג וסרמן וכוחה של נשיות לבנטינית אותה מייצגת סימה. המאבק בין שני כוחות אלו מתרחש בשדה השפה, שיכולתה להשפיע על המציאות מאופיינת בסרט כסוג של יכולת מיסטית. ואם במאבקים הקשורים בכוח החוק אין לסימה שמץ של סיכוי מול המילה הכתובה וקשריו של וסרמן עם הרשויות, הרי שכנגד כוחותיה המיסטיים של סימה, מוקדי הכוח הממלכתיים מנוטרלים מיכולת לעשות שימוש באמצעי האכיפה שבידם. המחשה למצב זה מוצגת כאשר וסרמן פונה למשטרה בתלונה שסימה קיללה אותו. השוטר, עמי סמולרצ’יק, בסצינה נפלאה שמקומה שמור בהיכלות הקומדיה, מדגיש את הילדותיות שבפניה ומציע לוסרמן לקלל אותה בחזרה. כאשר וסרמן טוען שהוא לא יודע איך לקלל, מתנדב השוטר להדגים עבורו באופן נהיר ומפורט, כיצד עושים זאת.

בנוסף לכוחות הפועלים מתוך העלילה, נותרת תהיה אם יוצר הסרט משתמש בסרט (אמצעי שידור להמונים) שנעשה על ידי צוות גברי לחלוטין, להציג מצב שבו הכוח נמצא במלותיה המכשפות של אישה אותנטית שלא נכנעת למודלים מוכרים של נשיות (ראו נשים אמיתיות), וששומרת על יכולתה הטבעית להשתמש בשפה בשל ריחוקה הפריפרי מתהליכי השחבור המערביים (ראו “שחור”), והוא מציין בכך את האישה המזרחית כגיבורה שתציל את הישראליות מכליה, או שמא הוא בן-דמותו של שפיץ, כוכב התקשורת חובב הפרסום שאותו הוא משחק בסרט, ובעצם מבקש כמותו לעשות שימוש ציני בכוחה של האישה.

ולסיכום

מוטיב הבורקס שבסרט אינו אחיד. לעיתים הסרט משדר לבנטניות ים-תיכונית אותנטית המקרינה אנושיות ויש שהוא נגרר לסצנות מאולצות המשדרות חובבניות ומציגות את המזרחיות כסוג של קלישאה שנטחנה כבר עד תום בסרטים וסדרות טלוויזיה. הביקורתיות כנגד הישראליות המבצבצת ממרבית הסצנות היא מעט יותר בעייתית. אם הנגע העיקרי של הישראליות בשנות התשעים הוא חוסר מודעות עצמית המביא לטרגדיה, הרי שהסרט מפגין אותו סוג של חוסר הכרה עצמית של התקופה שיוצגנו בה לבסוף כבונוס על ידי ברק – דמות וירטואלית והתגלמות חכמת החלם.

דרור שאול זכור מ”מבצע סבתא” כיוצר קומי מוכשר ביותר, אולם כאשר הוא מבקש להפוך למבקר חברתי הוא שוכח שאין טעם לעמוד בשער בתפקיד נביא זעם מבלי להציג חשיבה אותנטית וחדשנית שאינה מבוססת על שעירים לעזאזל חבוטים לעייפה. אם הוא טוען (ובצדק) שלשפה יש כוח קסם, הרי עליו לעשות שימוש עדין יותר בכוח הזה. אם הוא יוצא כנגד הבוטות חסרת הרסן שבישראליות, מן הראוי שיקפיד לא לשחזר אותה.

העובדה שהסרט לוקה באותן בעיות שאותן הוא מבקש להאיר אינה מפיגה מכוחו לרתק ולהצחיק. אם מדחיקים כמה סצינות מביכות ואמירות כוללניות וממוחזרות מהעשור הקודם, מדובר בסרט קיץ סוחף עם שחקנים מצוינים וקטעים קומיים בלתי נשכחים.

על הכותבת מירנדה לב

שם העט של שלומית ליר כמבקרת הסרטים של "בננות"

תגובות

  1. חיכינו ציפינו למאמר עוקצני חדש ומשעשע – וזה מה שקיבלנו?? ?!!!!
    שיהיה בהצלחה לסרט החדש !

  2. אני שומעת פעמונים

    למה להשתמש ביצורים מעוותים כמו “מסולברטת”? זה לא קסם, זה עין הרע.

    • נכון למה באמת?! צריך לפנות לאקדמיה ללשון — קוסססס אמוו מסולברטת עלק. מה נהינו פה?

      • ענבלית הורד

        נכון זה ממש צורם וזה סוג של כישוף להשתמש במסולברטת. מה זה מסולברטת. זו מילה מסולברטת. יש כזה דבר. עדיף כמו ששומעת פעמונים גורסת ידעונית. טפו טפו טפו. קולו קולו קולו.

  3. עוד גבר

    סוף, סוף אפשר להגיב… (כפתור “הגיבו” נעלם קודם…).
    קודם כל המאמר מעניין ומעורר מחשבה,
    במיוחד בנושא המזרח התיכון החדש, מה היה יכול להיות
    או לא להיות כאן ועכשיו – נושא לדיון (וכנראה מעורר פולמוס)
    בפני עצמו (אשמור לעצמי את זכות הפירוט אולי לאחר-כך).
    רק שאלה סמנטית קטנה: לא הבנתי לשם מה הביטוי
    “לבנטיניות ים-תיכונית”? זה לא קצת כמו “מוזיקלי מנגינתי”?
    (למרות שלמילה לבנטיניות יש כנראה עוד משמעויות מעבר
    למזרח-תיכוניות).

  4. שמעון ב'

    מאמר כבד אך מסקרן
    אני חייב ללכת לראות את הסרט !

  5. רגע, זה אתר ביקורות סרטים? מה נהיה?

  6. מה נהיה פה, מה? איפה דרור נובלמן? חזיר משי, הרצל, סווטלנה? לזה המאמר חיכינו שבוע וחצי? מעניין, אבל מוותרת עליו אם בא על חשבון מאמר בנני אמיתי.

    • דרורית הבצל

      כן מזמן לא שמענו כאן את השם דרור נובלמן (ב.ז.) ולא זכינו לקרוא את שלל התגובות שלו לעצמו. העובדה שהוא אוהב/לא אוהב לעשות סקס עם סיגל מאוד מעניינת וזה רק שאלה של זמן עד שהקבינט יתכנס לדון בהשלכות של זה.

  7. חזיז ורעם

    מדהים איך הנפיחה הקולנועית הזו – סרט בורקס בלי יהודה ברקן, וזאב רווח, מצליחה להפוך לסרט מופת עם אמירות חברתיות נוקבות, כאשר המבקר המתאים סוקר אותו.

  8. כאילו ??
    ביקורת סרט זה ממש לא מה שציפיתי לקרוא – בטח ובטח לא אחד שמתימר לנגח סגנון וולגארי של סרט אשר אמור לנגוע בנגע החברה (הולגרי אף הוא) אז למה שהמאמר יהיה כתוב באותו סגנון ממש ??

    ירוד לטעמי וממש לא מעניין

  9. ערס פואטי

    אבל זה לא יכול להיות בגלל שאת לא יודעת לכתוב, נכון?

  10. הרצל רשף

    יצאתי לי קצת מהורהר מהסרט , שבוע ראשון אולם די ריק .
    ובלי יותר מידי ספוילרים החיבור הרומנטי שנבנה לאורך הסרט ונגמר לו אי שם בפאלמה דה מיורקה הוא בין עדתי והיי ! לא בביצה הטובענית שלנו באסיה (אנחנו אירופה רק בכדורסל…).
    כשקולו של ביבי ענן (יציאה די הזויה ובלתי נשכחת ..) עוד נואם לו ברקע .
    אז למה לי פוליטקה עכשיו והסרט כדוקומנט תקופתי ניינטיזי צעקני עושה את שלו.

    סרט טוב ושבוע שמח

  11. אבשלום

    את תוארו של רוצחו של ראש הממשלה מאייתים בשני וו, או בוו דגושה. אין כזה דבר – מנובל.

  12. למרות שיש במאמר הרבה דברים לא מובנים הרי שבסופו של המאמר מגיעה השורה התחתונה והיא זו שבאמת אומרת את מה שצריך להאמר – זהו סרט ישראלי ת זו התרבות שלנות שחוקה או לאת זו המציאות ואנחנו נתקלים בה מידי יום למרות שהגב’ מירנדה כנראה לא חיה בנינוץ
    הסרט חשוב הן מעצם העובדה שיש קולנוע ישראלי, הוא חי, הוא בועט, הוא מבדר והוא גם אומר דברים…גם אם הנסיון לא מצליח ( וכאן הוא כן הצליח) יש לזקוף לפחות את המאמץ לזכותו. אך הסרט הוא גם מהנה ושווה צפיה חוזרת. ואני צופה שיהיה סרט קאלט כדוגמת מבצא סבתא..לכו ותהנו!

  13. ראיתי את הסרט לפני כמה ימים ולמרות כמה בעיות פה ושם מדובר סה”כ בסבבה של סרט.
    אבל מה שמפתיע אותי זה שהביקורת מצליחה להתייחס לסרט ישראלי ברגישות, תבונה וסימפטיה, בלי לחרבן עליו ולהתנשא מעליו – אם אתם לא מבינים כמה זה קשה – תקראו ביקורות על סרטים ישראליים בעיתונים. באופן קבוע יש מין וייב כזה בתקשורת של “מפרגנים לסרטים ישראליים” ו”נורא מקווים שהפעם..” ובאופן כללי כולם נורא בעד. איך שיוצא הסרט הוייב מתחלף 180 מעלות. הולכים כל המבינים וגם אלו שלא, ומסתכלים עליו כאילו הם הבמאים, התסריטאי זה אח שלהם הקטן והצלם בנדוד. יעני, שלהם. למה? סרט ישראלי. מותר להם. מול סרטים זרים יש רספקט, אבל ישראלי? יעני, היוצר היה כמוני בצבא וגר שלושה רחובות לידי, אז מה, הקקה המסטול הזה, יותר מוכשר ממני?? תקראו מה עשו לדובר על הסרט החדש (ואין מה לומר – למרות כשלים וחיתוכים פה ושם – מדובר ביצירת קולנוע מהנה, משעשעת ומטרידה – לכו ותשפטו לבד). סימה וקנין לדעתי רחוק מלהיות סרט מושלם (כמה כבר יצא לכם לאחרונה לראות סרט מושלם??) אבל הוא מצחיק, מרגש ומציק ובעיקר הוא לגמרי משלנו. אז לכל אלו שאומרים “אנחנו בעד קולנוע ישראלי” – וותרו על הזבל החדש על הכוסיות של צ’רלי – זה הזמן להראות את התמיכה בקופות.
    המבקרת הצליחה להתרומם מעל שכבת הצחוקים והבורקס כדי להתמודד באמת עם הנושאים שהסרט מתעסק בהם. סחתיין מירנדה.

  14. עדינה

    מאמר קצת גבוה. מיועד לעשיריון העליון. יש לי יומרות להשתייך אליו. אבל היה לי קשה להתמקדץ

    • אני מאוד לא אוהבת את השתיקה הזאת בתגובות. ואני אין לי מושג אם זה בגלל שמירנדה מדברת על פוליטיקה , בגלל שהיא מדברת על כישוף או בגלל סגנון הכתיבה שלה ץ אני חושבת שבננה צריכה לדעת להגיב בכול מצב . יש פה פתאום סנוביות של -לא נאה לי להגיב על סרט ישראלי או לא נאה לי להגיב בגלל סגנון הכתיבה.
      בנות שמעדיפות לשתוק מאשר להגיב כאשר משהו נראה להן טיפה מורכב שוכחות שכדי לדעת להגיב צריך להתאמן ולא לחכות לנושא שיש לו בהן המון מה להגיד . היום הן שותקות כאן מחר ליד שולחן האוכל כשהשיחה עוברת לפוליטיקה או תרבות ואם נוצר שהשתיקה שלהן פתאום תתפרש כטפשות הן יצטערו שלא ניצלו הזדמנויות להתאמן בלהביע דעה.

      עציצים.

      • ג'ינה

        לא כל מאמר ש”עוסק” בפוליטיקה ונושאים חברתיים שווה התייחסות.
        בדיוק להיפך. הפער בין היומרות לתוצאה הוא כה גדול כאן, עד שחטפתי ורטיגו.

        יפה, סוזי חביבה, שיש לך אידיאולוגיה “להגיב בכל מצב”.
        את מגיבה גם לחרא של כלב שמרוח על המדרכה?

        עדיף שמירנדה תכתוב על נושאים שהיא מבינה בהם. ואם זה לק – שיהיה לק.

    • והיה לך גם קשה להתנקד(ץ) 😉

    • ג'ינה

      העשיריון העליון בדיוק מתמקדץ עכשיו.

      נסי שנית לאחר השתלת האונה.

  15. יעל בת אופק

    טוב הדבר שנוצר דיון כה סוער בנושאים כה כואבים של החברה הישראלית. עגום המצב שאחרי חמישים שנה אנו עדיין נאלצים לצחוק לעליבות האחר , משום שאחרת נותר רק לבכות.מי יודע ? אולי עוד שלושים שנה לא יהיה צורך לשחזר שוב ושוב את “סלאח שבתי”.
    המאמר דרבן אותי לצפות בסרט. איני בטוחה שאצחק עד דמעות.
    תודה על תשומת ה (מירנדה) לב.

  16. הסרט הכי גרוע שראיתי בחיים

  17. תות גינה

    שביטויים כגון “כוח השררה האשכנזי” הם עדיין בחזקת מטבע עובר לסוחר, שעצם השימוש בו פוטר את הקשקשן מחובת הסבר או הוכחה.
    כוונתי, כמובן, לא רק למאמר, אלא גם לסרט שהוא מתאר. דמותו של “האשכנזי המניאק” היא כה שחוקה ומובנת מאליה, שאין פלא כי ניתן למצוא אותה במסגרת סרט העוסק ב”מזרחי/ת הדפוק/ה” – המצאה חבוטה באותה מידה (להשיג בכל המרכולים שמוכרים את “לבנטיניות המקרינה אנושיות” במבצע 1+1 עם “כל האשכנזים פולנים קרים עם מקל בתחת”).

    אבל במקום הראשון – האשה החלשה והדפוקה כמתקנת חברתית. באמצעות הכישוף (שלא היה ולא נברא) היא מכוננת לא פחות מאשר סדר חברתי אלטרנטיבי! היא אינה נכנעת למודלים מוכרים של נשיות! ומאליו יובן כי המודלים ההרסניים הללו הם “מערביים” ביסודם (מסכנות נשים מערביות, לא שמות לב רק בגלל שהשפה המערבית אונסת אותן בתחת). אה, סליחה, עוד משהו: מי אמר “פריפריה” ולא קיבל?

    כל כך הרבה קלישאות מיותרות רק בגלל תפיחת בורקס מצהיבה שלא עלתה יפה?

    • מירנדה

      תות גינה [לי] חביבה,
      נחמד לראות תגובה שמתייחסת בדיוק לעניין תוך רגישות למילים.
      אני מסכימה אתך שהגיע הזמן לברר מה עומד מאחורי אותן “קלישאות” עדתיות.
      האם רק נדמה שהמזרחים מקרינים יותר חום? האם רק נדמה שמקומם נפקד מהקנון הספרותי והתרבותי ומספרי ההיסטוריה כאן? האם רק נדמה שהמזרחי/ת מוגדרים בתרבות הישראלית כאחר/ת?
      לגבי האישה החלשה והדפוקה כמתקנת חברתית, מותק, הקול שלי מובטח בדיוק לה!

      • תות גינה

        מירנדה יקרה,
        יפה שטרחת לענות, אבל תשובתך לא בדיוק מספקת לי את מה שחסר – לא רק במאמר, אלא בכל השיח הציבורי העוסק ב”עדתיות” ובשאר “אחרים” מקופחים, קורבנות יותר או פחות.

        נדמה או לא נדמה, אבל מתי בדיוק נתקבלה המוסכמה שאין חובת הוכחה?
        אספר לך סיפור קורע לב: גם את האשכנזים ריססו בדידיטי ותקעו במעברות. גם את סבא וסבתא שלי, למשל, בשניה שירדו מהאניה. עד כמה שזה נשמע מדהים וחתרני- הם פשוט קמו עזבו את החור שאליו נזרקו בהזדמנות הראשונה (תוך מאבק אלים בסוכני חרש שהמדינה שלחה בעקבותיהם), וחמור מזה – טרחו ליצור לעצמם את ההזדמנות הזאת. גם להם לא היו קרובים במפא”י, ולמעשה – המקום שממנו הגיעו די חיסל את רוב הקרובים שלהם באופן כללי. סבא שלי עבד רוב שעות היום, בשנים הראשונות עבודה פיזית קשה, וזה לא הפריע לו להעריץ את בן-גוריון ולהמנע מקיטורים באופן כללי.

        נא לחסוך ממני תגובות כמו “כן, גם ניצול השואה הוא אחר”, או איזשהו בולשיט מהסוג הזה. מי שלא רוצה שיכתבו לו את ההיסטוריה מוזמן לכתוב אותה בעצמו, או לפחות להתחיל להשמיע קולות של איזשהו נסיון קלוש ליצור לעצמו תנאים שיום אחד יאפשרו לו לעשות זאת.
        הדרך הנכונה היא לא, ממש לא, ללדת מספר דו-ספרתי של ילדים בלא שתהיה איזושהי הכנסה בהווה או בעתיד, להיזכר שאין אוכל בבית וגם אז לסרב לעבוד בעבודות “של תאילנדיות” (כמאמר אחת מגיבורות המאבק ההירואי הנוכחי), ובתור פתרון מגניב ומלא שמחת חיים – לשלוח את הילדים לחינוך של ש”ס.
        גדלתי בסביבת ילדים מרוקאיים חובבי שמחת חיים, וזכור לי היטב שלשיעורים פרטים מסובסדים הם לא הלכו, אך כשנדרשו סכומי עתק לעריכת חאפלות ורכישת “אדידס” ו- BMW עם סטריאו בן-זונה – באורח פלא נמצאו הסכומים.

        אני יודעת לבד: זו תגובה גזענית, מגעילה, ומאוד מאוד לא יפה. מאוד. פויה. וחמור מזה – היא נורא לא אקדמית, ולא מצטטת את פוקו. אבל אני מוכנה להאמין ב”דיכוי” תרבותי רק עד גבול מסוים. אני מעדיפה להסתכל על אפשרויות הבחירה בעבר ובהווה של אותם “מגזרים מדוכאים”. נראה לי שמשם אפשר ללמוד הרבה יותר, ולעשות תיקון חברתי אמיתי. כן, אשכנזיה – אבל אופטימית.

        • מירנדה

          אופטימית יקרה,
          הסבל שעברו כאן כל העולים החדשים אינו מבטל את מה שעברו ועוברים כאן המזרחים. אין כאן תחרות מי סבל יותר, אלא שאלה איזה אפשרות יש בחברה שלנו לצמיחה והתפתחות אישית וחברתית תוך שמירה על כבוד הדדי וזהות אימננטית.
          המזרחים שעלו או הועלו לארץ גילו שהתרבות השלטת והציבור הרחב מבני אשכנז בז, והתנשא/מתנשא כלפיהם דבר שיצר בעיה בתדמית האישית ובתחושת הזהות של בני המזרח כישראלים. בעיה שדרך אגב אינה קיימת בקהילות המזרח בחו”ל. קלוד ללוש לדוגמא רצה ליצור בארץ. כאן ראו אותו כמרוקאי והציעו לו לעבוד בסבלות. למרבה המזל שלו ושל חובבי הקולנוע היה בכוחו לצאת מכאן ולחזור לצרפת.
          הפניה למותגים כגון “אדידס” של בני הדור השני ממחישה את הואקום הקיומי ואת הניסיון לרכוש מעמד בהסתמכות על מקור מדמה-זהות חיצוני שהדרישה היחידה שלו היא כסף.

          סקטור נוסף הנעזר בטקטיקה של פניה למוצרים ומותגים בחברה שאינה מאפשרת לזהות שלו מקום צמיחה של ממש הוא… הסקטור הנשי.

          • עוד גבר

            כשאת כותבת על חברה שאינה מאפשרת
            לסקטור הנשי מקום של צמיחה ממשית
            את מתכוונת לחברה שלנו? ואם כן
            למה, אם מותר לשאול, את מתכוונת?
            ?Can you be more specific

            • מירנדה

              שדפוסי החשיבה וההתנהגות כאן גבריים.

              • עוד גבר

                ברשותך, אני אקשה עלייך בכמה “קושיות”:
                מדוע את חושבת שהם “גבריים”?
                (מכאן נובע שיש דפוסי חשיבה “נשיים”
                (מן הסתם בתחומים _מסויימים_
                אני מאמין שיש)).
                מה רע בדפוסי חשיבה “גבריים”?
                האם דפוסי החשיבה צריכים להיות “נשיים”?
                כלומר האם יש יתרון בכך? ולמי? (לנשים
                מסוימות? לנשים בכלל? לגברים מסויימים?
                לגברים בכלל? לכולנו?) האם יש דפוסי
                חשיבה נוספים?
                (של גברים ונשים כאחד)?
                והאם זו תופעה כלל-עולמית? ואם כן
                מדוע לדעתך?

                • מירנדה

                  מתייחסת ישירות לשאלה שלך זה היה פרדוקסלית מנוגד לקונספט שנדון בין השאר בספר גברים ממאדים ונשים מנוגה.

                  • עוד גבר

                    לא לשווא שאלתי את ששאלתי
                    כי אני חושב שזה מעלה נקודות שאני
                    מחשיב כלא כל-כך פשוטות וברורות.
                    כמובן, את לא חייבת להשיב לי
                    אבל נראה לי שזו מעין התחמקות,
                    ולא תשובה נוקבת וממצה.

          • תות גינה

            מירנדה יקרה,
            לא ביקשתי לטעון לכתר המסכנות. מוזר שכך הבנת, שכן כיוונתי בדיוק לגישה ההפוכה: גם נסיבות כלכליות וחברתיות קשות לא חייבות להוביל לחוסר אונים וניכור.
            על פי תמונת העולם שלך הפרט הוא חסר אונים מול הנסיבות (אולי היית אומרת – מנגנוני כוח, הסדר החברתי, וגו’. אני לא בטוחה שמדובר במערכים מאורגנים וטוטאליים כ”כ, אבל ניחא), וכל שנותר לו הוא להיות שרוי ב”וואקום קיומי” ולחיות חיים של צרכן נטול זהות. איזה דטרמיניזם מבהיל.
            בדוגמא שנתתי ניסיתי להציג את הטענה המהפכנית, שאדם יכול לבחור אם להמשיך להתפלש במעמדו כשוליים דחויים, או פשוט לקום ולחיות את חייו. ולמרות הכל – הדבר היה אפשרי בישראל של שנות החמישים, והוא אפשרי גם כיום. ואפילו די בקלות.

            התנשאות הייתה גם הייתה, אך כלפי כל העולים. לא רק בישראל: בכל מדינה שקלטה מהגרים היו וישנם מתחים כאלה בין האצולה המקומית לאספסוף החדש. זה חלק מהפולקלור של ארה”ב, לדוגמא. (לפעמים זה אפילו דירבן את בני הדור השני להצליח יותר מה”נייטיבז”. מה תגידי על זה).

            אבל אותה “התנשאות” – הייתי מאוד רוצה להבין פעם אחת ולתמיד באיזה תהליך אלכימי מופלא היא הופכת לנסיבות חיים שמעכבות ו”מדכאות” את רוב יוצאי מרוקו (ונדמה לי שהשימוש ב”מזרחיים” הוא קצת מטעה). ונא לא לספר לי על סבלות: שני הסבים שלי היו פועלים, ונדמה לי שהם לא היו האשכנזים היחידים בענף.
            בכל זאת אנחנו מדברים על מדינה דמוקרטית, על חינוך לכולם, וכו’. נכון, בתי הספר בדימונה הם לא כמו ברמת אביב, אבל עובדה שיצאו מדימונה גם אנשים משכילים ומאושרים, החשים שייכות לחברה הישראלית. איך קרה הנס הזה? אולי הם גדלו במשפחות שבהן בחורה לא חונכה להתחתן בגיל 17, ובחור לא גדל לתוך תפיסה שהכי חשוב בחיים זה להיות ערס ולפתוח בסטה.

            נ.ב. אם כל מי שהעליב אותי והתנשא עלי היה מצליח “לדכא” אותי – כבר מזמן הייתי אחת מאותן נשים שמירנדה מכירה, אלה שצורכות מותגים בתור משככי כאבים.

            ועוד נ.ב. אחד לסיום: הייתי שמחה לקבל הסבר למה נשים הן “סקטור”. סתם, סקרנות.

            • צב מעבדה

              תות יקרה,
              את צודקת כשאת כותבת שגם היום אפשר לצאת מהעוני ולשדרג את המעמד שלך, את פחות צודקת כשאת מוסיפה למשפט את המילה “בקלות” (סוף פיסקה ראשונה).

              כאשר עומדת בפני אדם האופציה של לקנות שני זוגות מכנסיים ושני זוגות נעליים במשך ארבע שנים, כי הוא צריך לשלם תוך כדי הלימודים שכר לימוד, שכר דירה, מחייה וטיפולי שיניים, אני בספק רב מאוד אם הוא ימצא את השלווה הנפשית או את המשאבים כדי ללמוד.

              כדי לעבור את השנים האלו עליו להגיע עם בסיס אינטלקטואלי סופר-מוצק מהבית. באיזה בית אפשר לקבל כזה בסיס אינטלקטואלי? בבית של הורים משכילים, וכאן קבור הכלב. כאשר המשבר נפרש על דור אחד או שניים בלבד, ניתן לראות מקרים כמו שציינת שבהם ילדים מבית לא מבוסס מבצעים לכאורה שידרוג חברתי-כלכלי. אבל כאשר מדובר באנשים שבאים מחברה שנאלצה להתמודד במשך זמן רב עם מחסומים השכלתיים-כלכליים, או אז מדובר בעניין שדורש יכולות נדירות ביותר וספורים האנשים שעושים אותו.

              הערה אחרונה, סביך אולי היה עני כאשר הגיע לארץ, אבל הסיוע שקיבל לאחר מכן משנות החמישים ואילך שיפר מצבו הכלכלי ובהחלט סייע לו לשדרג את מצבו.

              • עוד גבר

                לדעתי הצנועה וההדיוטית, לבית בוודאי יכולה להיות
                השפעה על מהלך השכלתו של בן/ת המשפחה, זאת
                למרות שאני מכיר באופן אישי מקרים לא מעטים של
                אנשים עם השכלה גבוהה שלא באו מבתים עם
                רקע של השכלה גבוהה ו/או אמצעים כלכליים.
                ייתכן שגם מסגרות חברתיות אחרות שאמורות
                להקנות ערכים של מוסר וערכי חברה כתנועות נוער
                (ואין לי נסיון אישי בהן) יכולות, אולי, להוות גם גורם
                מדרבן.
                ואם כבר דנתי בערכים, אני אישית מאמין שתנאי יסוד
                להצלחת חברה (והפרטים שבה), הרבה לפני
                השכלה, הוא חינוך למוסר גבוהה, כיבוד וכבוד לאחר,
                שמירת חוק, אידאליים חברתיים (עזרה לזולת וכו’) וכד’.

                • עוד גבר טעויות איות בע"מ

                  אידאליים חברתיים ==צ”ל==> אידאלים חברתיים
                  מוסר גבוהה ==צ”ל==> מוסר גבוה
                  ט.ל.ח.

                • צב מעבדה

                  בוודאי שיש דוגמאות של אנשים שבאו מבתים לא מבוססים כלכלית וגם התייחסתי לנקודה הזאת בתגובה הקודמת. אבל אצל רוב האנשים הללו השידרוג הוא רק לכאורה בגלל שהקושי הכלכלי נמשך רק דור או שניים והחינוך להשכלה שרד את התקופה הקשה.

                  דבר אחרון, בגלל שכולם כאן אדיוטים, שירלי הוציאה לפני שלוש שנים פתור גורף שחוסך לכל הכותבים את הצורך לציין שאנחנו הדיוטות בכל תגובה ;o)

              • תות גינה

                1. הפיסקה האחרונה שלך מצטיינת בהתנשאות כה בוטה, עד שהיא כמעט משעשעת: מה לכל השדים אתה יודע על סיוע דמיוני כזה או אחר שמישהו קיבל בשנות החמישים? לא במקרה, סבי מעולם לא גבה כספים ממשרדי סעד למיניהם, ומשום מה הוא מעולם לא טרח לרכוש אותו ידע נחשק של איזה-טופס-למלא-כדי-להשיג-איזו-קיצבה, אותו ידע שאנשים מסוימים (לא חשוב מאיזו עדה) שכללו למעלת אמנות.

                2. נעים לגלות שמישהו עוד שם מבטחו ב”בסיס אינטלקטואלי מהבית”, אבל נדמה לי שזה קצת מופרז, וטוב שכך: רוב האנשים המשכילים שאני מכירה (ונמאס לי כבר להזכיר את משפחתי שלי, אבל בהחלט גם בה, ובשאר משפחות שעלו במדגם הפרטי שלי) גדלו להורים קשי יום, שהתפרנסו מעבודה שחורה במשך תקופות לא מבוטלות בחייהם. היו אלו משפחות שהכירו בחשיבותה של ההשכלה וידעו לכוון אליה את ילדיהם, אך לא יכלו לספק משאבים רבים – חומריים או אינטלקטואליים – בדרך למטרה. זה רק מראה שמה לעשות, החיים הם קצת פחות דטרמיניסטיים ממה שנדמה לנו, לא תמיד אנו מנציחים את חיי הורינו, ואנחנו קצת יותר מהמעמד/מין/סטטוס חברתי שנולדנו לתוכו. חדשות טובות? לא בהכרח. יש אנשים שזה רק יפריע להם ליילל.

                3. התנשאות כבר אמרנו? “…אנשים שבאים מחברה שנאלצה להתמודד במשך זמן רב עם מחסומים השכלתיים-כלכליים” – רק חסר שתפתח איזה מעון ל”טעוני טיפוח”. כמה מעט אמון יש לך באנשים. אני מבטיחה לך שילד שיגדל במסגרת חינוכית שבה “מתחשבים” ב”רקע הקשה” שלו אכן יגדל להיות אדם נחות ולא מצליח. אולי פשוט צריך להציב לו מטרות ולתת לו כלים שבאמצעותם ישיג אותן? אם הטענה היא שישנן משפחות שבהן יש סדרי עדיפויות לקויים, שבהן עושים כל מאמץ אפשרי שלא לנצל את המשאבים שאחרי הכל מצויים בסביבה – אז וודאי שזה מצב שיש לשנות. שווה רק לשאול: א. מי אשם? ב. האם מדובר ב”קיפוח”, או פשוט בטמטום?

                • צב מעבדה

                  תות גינה,
                  אני מבין את הכעס הטמון בך נגד כל דורשי הקצבאות שצועקים בקול ניחר ”מגיע לי! אני מסכן! תאכילו אותי!” כמי שבאה מבית שעבר את השלב הקשה בכוחות עצמו זה נראה לך מוזר. אני מכיר את התחושה הזאת כי השורות שכתבתי למעלה בנוגע לשני זוגות מכנסיים בארבע שנים דיברו עלי, ואם אני יכולתי אז כולם יכולים.

                  זהו, אז שלא כולם. לא כולם אוחזים בתפיסת העולם ששמה את ההשכלה בראש סדר העדיפיות ולכן אותם ‘לא כולם’ לא ילכו ללמוד באוניברסיטה אם אותן שנים דורשות הקרבה חומרית משמעותית.
                  בגלל שלימודים אקדמיים לרוב מתחילים באזור גיל 20 (ואל תקחי את ישראל בתור דוגמה לכל שאר האנושות) אותה תפיסת עולם שתשלח את הילד ללמוד באוניברסיטה למרות הקשיים המרובים צריכה להיזרע, להתפתח ולהתגבש בשלב מוקדם הרבה יותר, שלב שבו יש לבית ולסביבה הקרובה השפעה מכרעת על התפחות הילד.

                  אם להורים יש מודעות גבוהה להשכלה, הילד ינק את המודעות הזאת בבית וילך ללמוד גם אם ההורים לא יוכלו לעזור לו, כמו שקרה אצלך בבית. אם הילד לא נחשף לתרבות הזאת יש סיכוי זעום שהוא יפתח אותה בעצמו.

                  רוב האנשים שנמצאים במצב סוציואקנומי נמוך הם לא משכילים ולרוב גם אין להם את המודעות להשכלה, שכן אם הייתה להם קרוב לוודאי שהיו נוהגים כמו סבך – רוכשים השכלה ויוצאים מהמצב העגום בו הם נמצאו.
                  עם זאת, נסיבות החיים לעיתים מובילות אנשים לסיטואציות לא שגרתיות שבהן אדם משכיל או בעל מודעות גבוהה להשכלה מגיע למצב כלכלי רעוע. במצב כזה רוב הסיכויים שמודעות להשכלה תועבר לילדיו שיטפסו בחזרה למדרג המקורי. זה המצב שממנו רוב האנשים שאנחנו מכירים הצליחו לשדרג את מצבם הסוציואקונומי. מעטים מאוד המקרים של אנשים שבאו מבית שלא דחף אותם ללימודים ועשו את הקפיצה המדוברת.
                  לאור כל הכתוב לעיל תביני למה ציינתי שאת צודקת בקביעתך הראשונה אך לא בהוספת המילה ”בקלות”.

                  לגבי סבא שלך, ברור שלא התכוונתי אליו אישית כי אני לא מכיר אותו, אלא באופן כללי ליהודים שקיבלו, ובצדק רב, פיצויים מגרמניה לאחר המלחמה.

                  • תות גינה

                    צב יקר,

                    לא נראה לי שיש בינינו מחלוקת יותר מדי רצינית בכל מה שקשור למה צריך לתת לילד כדי שיגדל להיות אדם מוכשר ומוצלח. ודאי שההשפעה הסביבתית היא קריטית. אבל כל העניין הוא בדיוק בכך, שגם בנסיבות חיים קשות תפקידם של ההורים הוא להציב בפני ילדיהם איזשהו רף, גבוה יותר מהמצב הנוכחי שבו נמצאת המשפחה. נדמה לי ששנינו מסכימים על כך, שבהינתן אותה “מודעות” מבורכת – ברוב המקרים המחסום הכלכלי או השכלתם של ההורים עצמם הופכים לגורמים משפיעים הרבה פחות, ובמדינה דמוקרטית (בינתיים) ומודרנית – השמים הם הגבול. אפשר לקבל את העדות האישית שלך כהוכחה.

                    הבעיה מתחילה, כפי שניסיתי לטעון, כאשר ההורים אינם מסוגלים לכוון כך את ילדיהם, ולא כי – מסכנים! – נולדו למעמד הלא נכון, אלא יותר מתוך עצלות וחוסר תכנון. לא צריך להיות יותר מדי מבריק כדי להבין, שבהיעדר השכלה הכישורים והסיכויים להצליח בחיים הם פחותים בהרבה. ילד שגדל בלי להפנים את סדר העדיפויות הזה, לא רק שלא יגיע לחינוך גבוה, סביר להניח שגם לא ינצל כמו שצריך אפילו את ביה”ס המקומי שאליו הוא גורר את עצמו בחוסר חשק.

                    ובדיוק על רקע זה אני שואלת: איפה “קיפוח”, איפה “תרבות מערבית מדכאת”, “אוכלוסיה מודרת ומנוכרת”, מאיפה נחת עלינו כל הבולשיט הפסואודו-מתוחכם הזה שרק יוסיף להנציח את הפערים? הורים שנכשלים בטיפוח השאיפות ובהרחבת הפרספקטיבה של ילדיהם צריכים להאשים רק את עצמם. במיוחד במדינה כל כך קטנה כמו ישראל, שבה הפריפריה רחוקה שעתיים נסיעה מהמרכז, וקשה עד בלתי אפשרי שלא להיחשף לאפשרויות השונות. זה ממש לא מועדון סודי. כולם יודעים איפה האוניברסיטה הקרובה ומה צריך לעשות כדי ללמוד בה, או במכינה שלה, וכו’. בנוגע ל”הקרבה” הנדרשת שאתה מדבר עליה – שכל אחד יעשה את השיקול שלו. מי שמעדיף לפתוח בסטה כדי לדפוק כמה ג’ובות, שלא יתפלא אם אחרי כמה שנים חברו לשנתון הוא עורך דין כשהוא עצמו נותר באותו מקום. לטעון שיש אנשים שלא מבינים את זה – מדובר בהתנשאות שבאמת קשה לי לקבל.

                    אז מה אשמים הפולנים המסכנים, מה. עשו רק ילד אחד, הכריחו אותו ללמוד ועשו לו תסביכים, לא אכלו טוב כדי לקנות לו ספרים, שיגעו אותו כדי שיהיה רופא, ובסוף הם עוד צריכים לשמוע שהם אחראים לזה שבמשפחה ההיא, ה”ברוכת ילדים” אף אחד לא גמר בית ספר, ושהם בכלל אנשים דפוקים ובלי שמחת חיים כי המשפחה שלהם קטנה והם לא עושים חאפלות.

                    • צב מעבדה

                      תות יקרה,
                      כדי לפתח מודעות שאינה קיימת להשכלה על האדם להחשף לאנשים, דעות, הלך רוח ובקיצור חברה שמקדשת השכלה גם אם היא באה על חשבון חומריות.
                      עכשיו תגידי לי בעצמך אם החברה המערבית בכלל והישראלית בפרט מדרגת השכלה לפני הצלחה חומרית.

                    • תות גינה

                      לא הבנתי:
                      א. איזו תשובה אתה נותן לשאלה שהצגת בסיום דבריך.
                      ב. אם לדעתך התשובה היא, כפי שאני משערת, שלילית – אז על אחת כמה וכמה: למשפחות “מערביות” (ערבות אוקריאנה ופולין הן לפחות וינה, כידוע) לא אמור להיות שום יתרון. ואם התשובה שלילית – ל”מזרחיים” החיים כאן לא אמורה להיות עמדת פתיחה שונה.
                      ואם אתה שואל אותי – “חברה” ובפרט זו שלנו היא מארג מאוד מגוון, שמאפשר חשיפה לשפע עצום של אפשרויות.
                      מה כל אחד עושה עם האופציות הללו ומה הוא מכניס לספריית הפנטזיות והשאיפות שלו – כאן כבר יש אלמנט של בחירה. ולראיה – אותם אנשים משכילים ומוכשרים המשתייכים ל”עדות המזרח”. יש ממש הרבה מהם, ושווה רק ללמוד מהם במקום להתרפק (כל אחד מסיבותיו הוא) על כשלונם של אחרים.

                    • צב מעבדה

                      החברה הישראלית היא הטרוגנית, היא מכילה מוקירי השכלה ואדישים להשכלה כאחד. השאלה היא איך מעבירים את האדישים לצד השני.
                      לתת להם לתבוסס בתבוסתם? זאת בטוח לא הדרך לעודד אותם ללמוד.
                      לומר להם “מגיע לכם!” רק יעורר בהם אנטגוניזם ויניב עוד פחות מוטיבציה לשיפור.

                      אם הילדים לא מקבלים את הדחיפה בבית יש לתת להם אותה בסביבה הקרובה (בית ספר, מתנ”ס, תנועות נוער) בצורה של מסגרות מדרבנות ומושכות ללימוד שלא יטילו על הוריהם עומס כלכלי. כאשר הם לא יצרכו לבחור בין לימוד לג’ינס יש סיכוי שהם יבחרו בראשון. כאשר ישכילו יבינו את הצעד הנכון שעשו והילדים שלהם כבר יקבלו את המוטיבציה ללמוד בבית.

                      לצערנו המצב הנוכחי בארץ רחוק שנות אור ממה שאת מתארת. סתם דוגמה: נסיעה מדימונה לתל אביב ובחזרה (כולל אוטובוס פנימי אחד) עולה כמעט כמו משכורת יומית של האנשים הללו (90 שקל) שלא להזכיר את אובדן יום העבודה עצמו. כאשר משמעות 90 השקל הללו היא אם לקנות לילד נעליים, אני לא בטוח שאמא שלו תסע לאוניברסיטה בתל אביב פעמיים בשבוע כדי לרכוש השכלה.

                    • צב מעבדה

                      בדרך לארוחת צהרים חשבתי על עוד נקודה:
                      הטיעונים שלך מופנים כלפי יוצאי עדות המזרח וזוהי הגדרה תרבותית ,בעוד שטיעונים שהצגתי מתיחסים לרקע הסוציואקונמי של האדם וחוצים גבולות ותרבויות. בשימושך בהגדרה תרבותית ספציפית כדי לציין התנהגות שמקורה בגורמים אחרים לחלוטין (ראי תגובותי הקודמות) את טועה ומטעה אחרים לחשוב שהקשיים של יוצאי עדות המזרח נובעים מהתרבות שלהם.
                      התרבות המזרחית התקיימה יפה מאוד ללא הקשיים הללו במשך זמן רב לפני עלייתה ארצה והקשיים שאנו דנים בהם הופיעו רובם ככולם רק לפני חמישים שנה (עם עליתה ארצה).
                      לצערי הרב החיבור שאת עושה הוא טעות רווחת בחברה הישראלית וניתן לשייך אותו לדחיקה תרבותית-כלכלית מתמשכת שהחברה המזרחית סבלה ממנה בעשורים הראשונים לקום המדינה. כאשר אנשים יבחינו בין תרבות מזרחית לתרבות עוני יווצר סיכוי סביר לאיחוי.

                      . מאחר ואת משתמש בשיוך תרבותי לציין אפיון סוציואקונומי את טועה ומטעה. הנקודת שהעלתי מתייחסות לאנשים מרקע סוציואקונומי מסויים ללא שיוך עדתי. הדברים נכונים בארץ, אירופה, אמריקה או בהרבה מקומות אחרים.

                    • צב מעבדה

                      פיסקה אחרונה שייכת לגירסה לא מוגההת שלא מחקתי.

                    • סימה

                      מאוד מאוד אהבתי את התגובה שלך. קבל חיבוק

                    • תות גינה

                      1. לעניין המרחק בין תל-אביב לדימונה: קודם ניסיתי להעלות את הרעיון החדשני, שאנשים צריכים לתכנן את חייהם, ולנסות ללמוד באוניברסיטה לפני שהם מעמידים צאצאים. מדובר ברעיון שהופנם במלואו, למרות היותו מהפכני כל כך, ע”י כ- 95 אחוזים מבוגרי האוניברסיטאות בארץ ובעולם. גם אמא תל-אביבית לא תצליח בקלות כזאת ללמוד באוניברסיטה, אפילו אם היא אשכנזיה מרגיזה שגרה בדירה מסודרת.

                      2. ודאי שלמדינה יש אחריות, אך היא לא יכולה להחליף את אחריותו של אדם על חייו שלו ועל חיי ילדיו. (זה לאו דווקא בעייתי: די להיזכר במדינות שכן לקחו אחריות טוטאלית על החינוך, כדי להבין עד כמה זה מופרך).

                      3. שוב, מה לעשות, ברוב המקרים החינוך נדפק לא בגלל בעיות כלכליות, אלא בגלל סדרי עדיפויות לקויים. (ואני מפנה אותך לדוגמא האישית שנתת). גדלתי במחיצת משפחות עם תקציב פתוח לבגדים, חופשות ואירועים, וזכור לי היטב שתשלום של שיעור מסובסד שבמסובסדים במתנ”ס היה מביא להם את הסעיף ומבריח אותם יותר מהר מ- DDT. הילדים של המשפחות האלה הלכו הרבה פעמים לתיכון מקצועי, אבל העיקר ששמחת החיים שלהם שגשגה לפחות כמו שנאת האשכנזים. כדי למנוע ממך לסלף את דברי כרגיל, אני מדגישה שמקרים רבים וכואבים אלה לא מבטלים את ההכרח בהקמת מסגרות כאלו וטיפוחן. אבל רק זה – לא יפתור את הבעיה.

                      4. מי שבוחר כהגדרתך “בין לימוד לג’ינס” – אשמתו. באמת אשמתו. שיהיה ברור: הוא אשם. תמיד אפשר לחגוג עם הטיעון “אני דפוק מכדי להיות אחראי למעשי”, אבל נא לא להתפלא אם התשובה תהיה – אם אתה כזה דפוק, השקעה בך לא תביא לשום תוצאות.

                      5. אכן, הבעיה היא לא כלכלית, היא תרבותית. אמרתי קודם ואחזור על כך עכשיו בבירור: אני לא מדברת על “מזרחיים”. רוב העיראקים שאני מכירה, לדוגמא, יותר “אשכנזים” ממני. אני מדברת על מרוקאיים. מ-ר-ו-ק-א-י-י-ם. כל מחקר סטטיסטי שהוא (רמת ההשכלה, מספר האסירים והעבריינים, וכיוב’) יביא למסקנה, שמשהו בחינוך שם מאוד מאוד לוקה בחסר. על כל מרוקאי שיושב בכלא או על הברזלים יש עיראקי, מצרי, רומני והיום גם רוסי שגדלו איתו באותה שכונה דפוקה והלכו לאותו בית ספר מסריח, והם בני אדם. הם מעולם לא חשבו על עצמם כעל “תרבות עוני”, כי אין כזה דבר. לחשוב שיש מכנה משותף תרבותי לאנשים עניים זה בערך כמו למצוא מכנה משותף תרבותי לבעלי עיניים כחולות, רק קצת יותר מתנשא. עוני הוא גורם מקרי (במובן זה שאין לו שום קשר הכרחי עם מאפיינים אישיותיים ותרבותיים), והאפשרויות לתפקד בתוכו הן רבות מספור.

                      6. אנא חיסכו ממני את התגובות המוקיעות והצפויות מראש. אני לא כותבת את הדברים כדי לקבל חיבוקים. אפשר להתחבא מאחורי פוליטקלי קורקט והסברים סוציולוגיים מלאי אמפתיה, אבל לא בא לי, כי זה לא יפתור את הבעיה. וזו בעיה, ויש לה מחיר. לא רק כלכלי – בעיקר תרבותי.

                      נ.ב. כידוע, לכל תופעה יש יותר מהסבר אפשרי אחד. הצעה ששווה לקחת בחשבון: יהודי מרוקו יכלו לבחור בין א”י למדינות אחרות (צרפת, למשל). המשכילים והעשירים שבהם לא ששו לבוא למדינה הרעועה והעניה בתחילת דרכה. ליהודי אירופה במחנות הפליטים היו פחות אפשרויות, ופחות מוטיבציה להישאר ביבשת שבעטה אותם החוצה. מי שלא נסע לארה”ב – בא לכאן. זו גם נקודת התחלה אפשרית להבנת הפערים התרבותיים.

                      נ.ב. מס’ 2: הצירוף “עיראקים אשכנזים” שבו השתמשתי קודם הוא מאוד בעייתי כמובן, ולא במקרה: התואר “אשכנזי” במשמעות של משכיל, מסודר ושומר חוק נכנס לשפה ככינוי גנאי ע”י – המרוקאיים. לשיטתם, יוצא מצרים שעובד כעורך דין לפרנסתו נחשב כמעין קרוב רחוק שסרח, ורופא מרוקאי מוחזק כבר כבוגד של ממש. ע”ע שנאתם הקשה של המרוקאים לפרופ’ שלמה בן-עמי, למשל.

                    • צב מעבדה

                      תות גינה גזענית,
                      יש לי כל כך הרבה מה לענות לך, החל מכך שאת לא מבססת את הטענות הקשות מאוד שלך על שום עובדה אלא על ספקולציות אישיות לא מבוססות בעליל (את מוזמנת לתת רפרנסים כאן ועכשיו), עבור דרך זה שאת מפגינה בורות מדהימה במדעי ההתנהגות בכך שאת לא מודעת לנושא של השפעת הסביבה על ההתפתחות של הבן אדם (את עושה זאת בעצם שלילת המשוג ‘תרבות עוני’) וכלה בחוסר היכולת המינימאלי שלך להבחין בין הרצון לנפח את האגו שלך לבין דיון ענייני.

                      מעצם התאור של סבא שלך שידע לצאת מהקושי בו היה נתון ולא תאור שלך את עצמך אני בספק רב אם *את* התנסת במהלך חייך בקשיים שעלהם את מדברת בלהט כה רב. יותר מזה, אני מפקפק מאוד אם היית יכולה לעשות את הצעד הכביר הזה שעליו את מדברת בכזאת קלות.

                      מאחר שמסתבר שאת לא יודעת על מה את שחה אני מוצא את הדיון שלנו חסר ערך, יותר מכך, אם אענה לטענות שלך מישהו עוד עלול לחשוב שיש ממש בדבריך.

                      עכשיו אני גם מבין למה את מסתתרת מאחורי ניק, הרבה יותר קל להיות גזען אנונימי שזורק בוץ לכל הכיוונים מאשר לעשות למען שינוי המצב באופן גלוי.

                    • בובית

                      הערה שחצי קשורה
                      מדברים על בעיית עוני בחברה אבל אולי צריך להגדיר את זה אחרת.
                      בעייה של עושר בחברה. פותח פתח לדיון יותר רחב על חלוקת משאבים וכו’

                    • תות גינה

                      1. אתה מוזמן בעצמך להביא רפרנסים לטענות של עצמך. משום מה לא נתקלתי בכאלה במסגרת דבריך, וגם אם יישלף לו איזשהו מאמר חתרני – זה עדיין לא מקדש את הטענות המופיעות בו. גם דברים שמישהו מצא לנכון לפרסם עדיין חייבים לעמוד במבחן ההוכחה.

                      2. בפעם הבאה שאתה לא מעונין לנהל דיון עם מישהו בשל דיעותיו הנפסדות – תשתדל לא לנהל דיון. (רמז: הדרך לעשות זאת היא דווקא לא לשלוח לו תגובות במשך כמה ימים רצופים). זה מאוד מתוק להכריז שאין דיון בשניה שבה מסתתמות טענותיך.

                      3. אם תקרא שוב ולאט את מה שכתבתי יתברר לך, שהנחת היסוד שלי היא בדיוק זו: לסביבה תפקיד מכריע בעיצוב זהותו וכישוריו של אדם. כגזען מוסווה בעצמך עיוותת את דברי וקראת בהם את התפיסה שהגנים הפולניים משובחים יותר. אידיאולוגיה חיננית, אבל לא נראית לי מספיק מבוססת, ולכן איני מחזיקה בה. להיפך. ניסיתי להציע, שבמקום להאשים את פליטי אירופה וצאצאיהם ב”קיפוח” מוטב למרוקאים שינסו לשנות את סדרי העדיפויות שלהם ואת החינוך שהם נותנים לילדיהם. או אז, תוך דור או שניים ישתפרו הישגיהם פלאים, כיאה לגנים המשובחים שברשותם.

                      נורא קל לצווח בראש חוצות “גזענות”, כנראה קצת יותר קשה לקרוא שלוש שורות ולהבין מה כתוב בהן.

                      ולעניין הכינוי שאימצתי שמפריע כל כך – להבא כדאי לנסות ולהגיב לגוף הדברים, ולא לגוף האדם (או מה שנדמה לך שאתה יודע עליו). מילות גנאי או נסיונות כושלים לעשות לבן-השיח אנליזה בגרוש אינם יכולים לבוא במקום טיעונים מנומקים.

                    • צב מעבדה

                      החלטתי לענות לך כי גם אם לא אשכנע אותך יש סיכוי שאשכנע קוראים אחרים (תודה לבובית). חומרת הטענות שלך, הכאב, השנאה והנזק שהן גורמות מחייבות תגובה שאולי תמנע או תמזער במשהו את החורבן שאת זורעת בדבריך.

                      את טוענת שלמרוקאים יש כשל תרבותי הנובע מכך שהם מחזיקים בתרבות מרוקאית, כלומר התרבות המרוקאית פוסלת או מדכאת השכלה. אני טוען שזו לא התרבות המרוקאית אלא תרבות העוני שגורמת לכך. הנה כמה טיעונים לוגיים שיבהירו את הסתירה המובנת בדבריך.

                      אם: התרבות המרוקאית שוללת השכלה
                      אז: כל מי שהוא בעל תרבות מרוקאית הוא לא משכיל

                      טוב, לא חסרות דוגמאות למרוקאים משכילים מלבד שר החוץ. עבדך הנאמן עומד לסיים בקרוב דוקטורט בביוטכנולוגיה עם כמה פרסי הצטיינות בדרך, אחד מהם בין לאומי, ובמשפחתי הקרובה ישנן עוד שלוש דוקטוריות (רובוטיקה, כמיה אורגנית, וטרינריה), אחת מתוכן מצטיינת רקטור של הטכניון (אולי נשיא? לא ממש זוכר או יודע את ההבדל בינהם, היא סיימה לפני שבע-שמונה שנים).

                      טענה: הכשל החינוכי יחודי למרוקאים.

                      אם המרוקאים היו היחידים בעולם שמתנגדים להשכלה היית יכולה לטעון זאת. אבל, מלבדם ישנם עוד הרבה אנשים בעולם שלא מקדשים השכלה. יותר מכך, האמירה שלך, שיתכן שהסיבה בגללה מרוקאים שהיו באותה מעברה יחד עם עירקים אימצו תרבות עוני בעוד שהעירקים לא אימצו את אותה התרבות, נובעת מכך שהם היו עניים עוד במרוקו, שהיא אולי נכונה, מאוששת את שאני טוען: המרוקאים נוהגים כפי שהם נוהגים בגלל שהם עניים, לא בגלל שהם מרוקאים. כלומר, תרבות העוני חוצה גבולות, עמים ותרבויות. אין שום קשר בין ערכי מוסר יהודיים שעליהם הייתה מושתתת הקהילה הזאת לפני עלותה ארצה, מאכלים או מוסיקה מסויימים לבין התנגדות להשכלה.

                      מה שאני רוצה לומר זה שהסיבה שבגללה אותם מרוקאים לא הולכים ללמוד היא לא בגלל שהם או ההורים שלהם נולדו במרוקו ותרבותם מרוקאית, אלא בגלל שהם גדלים בחברה שאלו הקווים המנחים שלה. הקווים האלו לא יחודיים לילידי מרוקו הלא משכילים אלא אופיינים לאוכלוסיות רבות בעולם שהמאפיין העיקרי שלהן הוא שהן חיו במשך תקופה ארוכה בתנאי חוסר ביטחון פיזי וכלכלי, אבל גם בגלל עוד שלל סיבות רבות ומורכבות.

                      אם את חושבת שבפסילת תרבות של אדם מסויים תשיגי משהו מלבד שנאה יוקדת, אין למציאות אלא לבוא ולטפוח על פניך. כאשר תביני שהסיבה לנחשלות של אותם אנשים היא תרבות העוני שבה הם חיים, וBMW בחנייה לא בהכרח שינתה את תרבות העוני שלהם, רק אז נוכל להתחיל לדבר על פתרונות. עד אז את זורעת שנאה שפרותיה חורבן.

                      מאוד קל להציע לאדם בן תרבות העוני ש ‘ינסו לשנות את סדר העדיפויות שלהם” רק שעובדות החיים מראות שהרעיון הזה לא עובד. מאחר שאנחנו מדברים על שינוי בסיסי בסידרי עולם של אותם אנשים עלינו להעזר במה שיש לו “תפקיד מכריע בעיצוב זהותו וכישוריו של אדם” – הסביבה (ציטוט של דברייך).

                      התשובה לשאלה איך יוצרים אצל אדם בן תרבות העוני מודעות לחשיבות ההשכלה קצת יותר מורכבת מדיון קצר בבננות. אני יכול רק להביא כאן מספר דוגמאות מהארץ בה אני חי (שבדייה) כיצד הם מקבלים מהגרים שרבים מהם מגיעים בעקבות קשיים כלכליים בארצות מוצאם. זאת לא מתיימרת להיות אפילו תשובה חלקית, אלא רק דרך להציג את רוח הדברים כיצד בונים סביבה שמאפשרת את השינוי המיוחל.
                      מתחילים בכך שמקבילים את בן תרבות העוני כבן אדם ואת התרבות שלו, שלא שייכת לתרבות העוני, כלגטימית. לדוגמה, שעורי שפת-אם חובה בבית הספר (נדמה לי עד כיתה ו”ו או חי”ת) ושעורי פולקלור ותרבות עמים, עם דגש על ארצות המהגרים עד לכיתה י”ב (עוד זכורה לי נסיעת אוטובוס בשנה שעברה עם חבורת בני נוער שבדים שיכורים ושמחים במושבים מאחורי ששרו ‘הבה נגילה’ שלמדו בבית הספר). במקביל, חושפים אותו לתרבות שמקדשת השכלה בבית ספר טובים, ולבסוף נותנים לו הזדמנות ללימודים גבוהים (לימודים חינם באוניברסיטה והלוואות נוחות למחיה בתקופת הלימודים).

                      עכשיו גם מתבהרת טענתם של המרוקאים: תרבותם הערבית נשללה מכל וכל, לרבות שפה, מוסיקה ומסורת (בדיוק כמו שאת עושה בדבריך כאשר את לא מפרידה בין תרבות עוני לשאר חלקי תרבותם), הם בודדו בישובים שמשך שנים רבות סבלו מהזנחה תקציבית וחינוכית, מקומות עבודה מוסדיים רבים היו חסומים בפניהם בשנים הראשונות של קום המדינה, ונקודת המוצא הכלכלית שלהם הייתה נמוכה יותר משל יהודי אירופה שקיבלו, ושוב – בצדק רב, פיצויים מגרמניה של אחרי המלחמה.

                      אחרון החביב, שמי המלא מופיע בשורת כתובת הדואל ואני עדיין עומד על כך שאם היית מזדהה בשמך האמיתי לא היית מעזה לכתוב את שאת כותבת, כי את יודעת שהדעות האלו מיוחסות, ובצדק רב, לאנשים חשוכים שאולי רכשו השכלה אבל בוודאי לא דרך ארץ (או אולי תרבות?)

                    • מסכימה עם כל מילה צב יקר, וזאת למרות שאני ממוצא פולני וגם גאה בכך, מה שכבר נדיר
                      (-:
                      משפחה מוצלחת יש לך…

                    • תות גינה

                      1. לא דיברתי על כשל תרבותי אלא על כשל חינוכי שרווח, לדעתי, בקרב יוצאי מרוקו בישראל, ויש הבדל עקרוני בין השניים. לא הזכרתי כלל, אפילו לא במילה, את התרבות המרוקאית – השפה הערבית, המוסיקה והאוכל. (ולעניין הדחיקה התרבותית עוד אגיע בהמשך). הביקורת והכעס שלי (ולא שנאה, גם אם זה הורס לך את התיזה) כוונו לא לתרבות, אלא לדפוסי התנהגות מסוימים, מתוך ההנחה (ההפוכה לחלוטין להנחה הגזענית-תרבותית) שאפשר וצריך לשנות אותם. ניסיונותיי להסביר אותה בעיה בחינוך התמקדו תמיד בנסיבות הסטוריות (מקריות) ולא תרבותיות (מהותיות), גם אם היה זה הסבר ראשוני ולא מספק.

                      2. בהמשך לסעיף הראשון, גם לא טענתי – כמה חבל! – שכל מי שמחזיק בתרבות מרוקאית אינו יכול להיות משכיל. טענתי שכיום, סטטיסטית, אחוז המשכילים בקרב המרוקאיים הוא נמוך מאוד, וביקרתי את האופן שבו הבעיה מטופלת (או מוזנחת) ע”י המרוקאים עצמם. אתה ובני משפחתך אנשים מצליחים ומשכילים, ותרשה לי לשער שזה קשור לחינוך ולסדרי העדיפויות שעליהם גדלתם. בו זמנית אמרתי (ואולי היה עלי להדגיש את זה יותר, אבל אמרתי) שזה לא מבטל את חובת המדינה לספק משאבים – חינוך, תקציבים וכו’, אבל הבעתי את הסברה שעל רקע חינוך שסובב סביב צעקת ה”קיפוח” – זה לא יספיק. (ותרשה לי להניח, בחוצפתי, שאתה קיבלת חינוך שונה).

                      3. עדיין לא נהירה לי הקביעה שאדם עני שמשאביו החומריים מוגבלים משתייך ל”תרבות עוני”. האם באמת לכל האנשים העניים יש אותם סדרי עדיפויות ואותה תפיסת עולם? זה לא בדיוק עולה בקנה אחד עם הדוגמאות של אוכלוסיות מהגרים/פליטים אחרות שהגיעו לארץ. גם בקרב יהודי מזרח אירופה מדובר בדורות על גבי דורות של יהודים עניים וקשי יום. הפיצויים המפורסמים מגרמניה לא תמיד היו גבוהים כל כך, לפעמים ניתנו באיחור של שנים, ולעתים היוו פיצוי על אובדן כושר עבודה, ככה שקשה לראות בהם בסיס לעושר מופלג. אבל הנה כשל לוגי קטן משלך: אם אדם עני משתייך מזה דורות ל”תרבות עוני” שבה לא ברור לו סדר העדיפויות הנכון, קשה להבין מנין הוא קונה לפתע בהירות שכזו ברגע שהוא מקבל כסף.

                      4. באשר לקבלת התרבות כלגיטימית, כך אמנם צריך להיות. אבל הבעיה במדינת ישראל הצעירה לא נגעה רק לתרבות המרוקאית, אלא לכל מה שהוא לא “עברי”. בבתי הספר גם לא למדו אידיש (שפת האם של אמי, שהייתה צריכה להתבייש באמה שלה על העברית הגרועה שבפיה) או ספרות ופולקלור אידיים, וגם הדת היהודית לא בדיוק הייתה הזרם המרכזי. למעשה, עד גלי ההגירה האחרונים מרוסיה זה היה המצב לגבי כל השפות והתרבויות ה”גלותיות”, ועד היום העובדה שלילדים רוסים יש אלטרנטיווה בשפה הרוסית היא בגדר סקנדל לא נתפס עבור ישראלים רבים. מעניין מדוע הטיפול הדומה כל כך שקיבלו התרבויות לא הצמיח גם אצל יוצאי אירופה את הטענה שנראית לך כה אוטומטית וברורה על הדרה תרבותית.

                      ואחרון חביב משלי:
                      כתבתי תחת כינוי זה גם על נושאים אחרים והבעתי כל מיני דעות. באף אחת מהן אני לא מתביישת, וגם לא במה שנכתב כאן. דווקא יכולתי לכתוב את שמי המלא והוא לא היה חושף את זהותי, כי זה בערך השם הכי נפוץ בארץ. יחד עם זאת, יש אנשים שמרשים לעצמם להיחשף (ושוב – גם כשמדובר בדעות הרבה פחות שנויות במחלוקת) רק תחת מסווה של אנונימיות, וזה המאפיין המרכזי של הבמה הנוכחית. באותה מידה לא אפרסם תמונה של עצמי באינטרנט. אין לי במה להתבייש, אבל זה לא אומר שאני מעונינת בהיכרות אישית (ולגמרי חד צדדית) עם כל אחד מעשרות הקוראים.

                    • צב מעבדה

                      אם אנחנו מסכימים שהכשל החינוכי לא נובע מהרקע התרבותי של המרוקאים אלא מסיבות אחרות, שכאן הכללתי אותן תחת המונח ‘תרבות עוני’ אז מאוד כדאי להימנע מהמונח ‘עדה’ שמתייחס לתרבות par excellence . מאחר שבכתיבה כמו בירי, טעות קטנה ליד הכוונת תגרום לסטיה גדולה במטרה, יש לדייק בשימוש (לאור הקטלניות של שניהם חשיבות הדיוק עולה כפליים).

                      לגבי חוסר הבהירות סביב המונח ‘תרבות עוני’ והסתירה שעל פניו יוצאי אירופה מציגים: אני יכול רק להמשיך את ההסבר שלך שלארץ עלו העניים שבבני קהילת מרוקו ואילו המבוססים שבינהם היגרו לארצות אחרות ולהשוות את המקרה הזה למצב במזרח אירופה.

                      המצב הכלכלי הקשה שעליו את מדברת מתייחס לתקופה קדומה הרבה יותר מאשר תקופתו של סבך, מדובר בטווח זמן של בערך עד לפני 150 שנה לפחות. עד אותה תקופה יהודי מזרח אירופה חיו דורות על גבי דורות מבודדים כקבוצה אתנית. חלק מהבידוד היה מורכב מאילוצים כלכליים כגון איסורים תעסוקתיים ואיסור בעלות על נכסים שהביאו אותם למצב כלכלי קשה *כקבוצה* (החלק האחר של הבידוד היה ממש פיזי – גטאות, ולפני כן – תחום המושב). כאן חשוב להדגיש את היחסיות של המונח עוני: עני של היום שיש לו מקרר וטלוויזיה בבית היה נחשב לעשיר מופלג לפני חמישים שנה, וכך עליך להתייחס לעוני של אותם יהודים. כולם היו עניים, האינלקטואלים, שואבי המים וחוטבי העצים גם יחד, מאחר שכך העוני היחסי לא היה כה חמור. העוני היה פיזי והיה תוצאה של האילוצים שהושתו עליהם. רובם היו עניים במובן הפיזי של המילה אך ללא תרבות עוני. כאשר הותרו האיסורים התבטאה עושרם האינלקטואלי גם במונחים כלכליים. ואכן, המצב הכלכלי של רוב יהודי אירופה שנהנו מהתרת אותם איסורים באירופה של עד לפני מלחמת העולם השניה היה לא רע בכלל (והיה אחת הסיבות שהקלו על האנטישמיים). אם הם הגיעו לארץ חסרי כל זה היה ארוע זמני שנסגר תוך דור או שניים לכל היותר. לעומת זאת, אני מניח שאם ניקח כקבוצת ביקורת יהודים עניים באירופה של היום, שנים רבות לאחר שהאיסורים הוסרו, נמצא שרמת ההשכלה והמודעות להשכלה נמוכים יותר מאשר של היהודים המבוססים, ממש כמו בשאר האוכלוסיה הלא יהודית.

                      אם נחבר את ההסבר שלך שלארץ עלו בעיקר העניים שבבני מרוקו עם העובדה שבמרוקו, שלא כמו במזרח אירופה, היהודים היו חלק מהקהילה המקומית לאורך מאות שנים (למעשה התנקלויות לקהילות היהודיות החלו רק עם התפתחות הקונפליקט הפלשתיני-ישראלי), נקבל מצב שקול לסיטואציה בה יהגרו לארץ אותם יהודים עניים באירופה של היום (מסוף הפיסקה הקודמת).

                      אי הכרת פרט כל כך בסיסי ביהדות ארצות ערב (רמת השילוב בחברה הערבית) היא דוגמה לאותו דיכוי תרבותי שעברו יוצאי ארצות ערב. כמה שעורי היסטוריה למדת על יהדות אירופה וכמה למדת על יהדות ארצות ערב?

                      היום כבר לא ניתן לדבר על קיפוח מוסדי, או אולי הרבה פחות מאשר בעבר, ועד שהגעתי לצבא בכלל לא ידעתי שיש בעיה כזאת שקוראים לה עדתיות (גדלתי בקרית ביאליק). אבל בהחלט חשוב לדעת ולא להתעלם ממה שקרה כדי שהדור הצעיר יוכל לקבל את עצמו ללא רגשי אשמה ובושה ולהמשיך להתפתח הלאה.

                      אני מאמין שהדיון הטעון שהתחולל כאן המחיש לך את גודל הבעייה, את הנזק שנגרם בעבר ופרותיו הבאושים בהווה. אבל יותר מכל אני מקווה שהדיון הזה הציג לך ולקוראים אחרים זווית ראיה נוספת על הבעיה הבין עדתית בארץ.

                      אחרון החביב: הבסיס להתפתחות אינטלקטואלית הוא קבלת ונתינת ביקורת, ביקורת מקבלת את משמעותה כאשר היא נלוות לאחריות, כאשר אדם מגיב באופן מזוהה הוא לוקח עליו את האחריות לדבריו ולכן לביקורת יש השפעה חזקה יותר עליו.
                      הזדהות בדיון מסוג שהיה כאן למעלה (להבדיל מהזדהות בשיחות שמטרתן לאסוף זיון) היא לא בשביל למצוא חן בעיני האחרים אלא כלי עזר לתפתחותך האינטלקטואלית והיא בשבילך בלבד.

                    • בירנית

                      תות גינה,

                      בתגובה לסעיף 5 שלך, רציתי להפנות את תשומת לבך לדברים שכתבה אישה, שאת דעתה,
                      את ללא ספק מעריכה:

                      http://bananot.com/articles/670#rem41991

                      שימי לב במיוחד לשלוש השורות הראשונות.

                    • תות גינה

                      בירנית היקרה,

                      אכן, לשלוש השורות הראשונות וגם להמשך הדברים יש מכנה משותף בולט עם דבריי כאן:
                      עלינו להבטיח ש”כל אחד מאתנו יקבל את התנאים לממש את עצמו”, כשהמחסום בדרך למימוש העצמי הוא כשל חינוכי כלשהו, המונע מלממש את האפשרויות שכבר ישנן. בשני המקרים טענתי שהבעיה היא חינוך, או סדרי עדיפויות לקויים.

                      בשני המקרים אני מבטאת תפיסה הפוכה למהותנות/גזענות, (שלפיה לקבוצות יש מהות ידועה וקבועה מראש). היה אפילו מגיב שמצא לנכון להפנות אותי למאמרים על השפעת הגנטיקה על האדם, עד כדי כך. מהתגובות ברור שאני מאמינה בשוויון בסיסי של כולנו בכישורים וביכולת, ומאמינה אדוקה ונלהבת בחינוך ובאופן שבו הוא יכול לשנות את פני החברה, או – לצערנו – להזיק.
                      אכן האשמתי התנהגות של קבוצה, אך לא תליתי התנהגות זו באיזושהי מהות עקרונית שלה: דיברתי על כשלים בחינוך, בתכנון ובסדרי העדיפויות שבהם חוטאים הורים מרוקאיים כלפי ילדיהם, וגיניתי את העדפתם לדבר על “קיפוח” ולהאשים את הגורם הלא נכון. ההנחה היא ששינוי התנהגות מצדם יגרור שינויים דרמאטיים במעמדם החברתי ובהשכלתם. אפילו ניסיתי להציע הסבר הסטורי לבעיה. גם אם מדובר בהסבר סכמטי ולא מבוסס – ברור שאני מחפשת את הסיבות בתהליכים חברתיים והסטוריים, ולא בגנטיקה, מהות או גורל.

                      בקיצור, נראה לי שאני די עקבית. אשמח לשמוע מה עורר את חשדך שיש כאן סתירה.

                    • בירנית

                      עצם העובדה שאת מדברת על המרוקאים כעל קבוצה בעלת מאפיינים מסויימים משותפים, שהם לטענתך: ליקויים בחינוך של ההורים וכתוצאה מכך – רמת השכלה נמוכה ושיעור פשיעה גבוה, צורמת במיוחד לנוכח התרעומת על “הנטיה לחשוב על אנשים לא כאינדיוידואלים אלא כעל חלק מקבוצה”, שהבעת בתגובה למאמרו של החדק.

                      אוקיי, אז את לא מדברת על המהות של ‘היות מרוקאי’ , כי אין דבר כזה, אבל עדיין – את עושה הכללות קשות ושגויות בכך שאת מסווגת אנשים – מבחינת חינוך, התנהגות, סדרי עדיפויות וההשלכות הנובעות מכך, לפי השיוך העדתי (קבוצתי) שלהם.

                      זאת לגבי חוסר העקביות שמצאתי שבדבריך.

                      מעבר לכך: הדברים שאת אומרת נסמכים על המדגם הפרטי שלך, וזה בעייתי כאשר מדובר בהאשמות כה כבדות, ובעיקר כאשר הן מלוות ברמזים לגבי קיומן כביכול של סטטיסטיקות המאששות את טענתך.
                      אם אמנם יש מחקר סטטיסטי שכזה, שגילה בעייתיות מובהקת בעדה המרוקאית, הביאיהו לכאן,
                      ואז אפשר יהיה לדון במקורות הבעיה ולמה היא מתגלה בעיקר ודווקא בקרב בני עדה מסויימת.

                      אני אישית מכירה כל כך הרבה אנשים ממוצא מרוקאי שהם משכילים, אינטלקטואליים ואמביציוזים להפליא, כך שהטענה כי קיים איזשהו “כשל חינוכי” בקרב המרוקאים נראית לי ממש חסרת שחר.

                    • צב מעבדה

                      רק דוגמה קטנה להפליה כדי לסבר את האוזן:
                      מאז שיחרורי אני גר במעונות או דירות שכורות ותמיד אבל תמיד השכירו ומשכירים לי חדרים או דירות מבולגנות. לעומת זאת, ולידידה שלי שהיא אשכנזיה משכירים רק חדרים ודירות מסודרים. אם זאת לא הפליה, אז אני צנצנת!

                    • עוד גבר

                      קראתי את הדיון המעניין שלך ושל תות
                      ורציתי להעיר כמה הערות לשניכם:
                      1. אני אישית, חושב בדומה למה שה”צב”
                      כתב שהכללות על עדות,
                      הם לא העניין. בכל עדה, כמעט,
                      יש לא מעט אנשים שלא מתאימים להכללה.
                      בין אם הכללה “טובה” או לא.
                      אנחנו, כחברה וכמדינה כיום, חייבים,
                      לדעתי, להסתכל על אנשים כפרטים ולא
                      על כשייכים לעדה כזו או אחרת.
                      בכל עדה (בעצם, כמעט, בכל קבוצה
                      אנושית מספיק גדולה), יש אנשים חכמים
                      יותר וחכמים פחות, ישרים יותר וישרים
                      פחות וכנ”ל לגבי תכונות אחרות.
                      אפילו ברמה האישית שלי – אותי לא
                      מעניין במיוחד מאיזו עדה הבחורה שאני
                      יוצא איתה, חשוב לי שהיא בתור אדם
                      (על מה שמשתמע מזה: מראה, אישיות
                      ערכים וכד’) תתאים לי.
                      2. כשמדברים על השכלה גבוהה צריך
                      לזכור גם שלא כל אחד/ת מתאים/יכול/ה
                      להתקבל ללימודים אוניברסיטאיים,
                      עובדה שיש בחינות כניסה ודרישות
                      (לעיתים גבוהות לפקולטות שונות).
                      גם הצבא, למשל, לא מגייס כל
                      אחד/ת ( גם, אולי, מסיבות אחרות).
                      בנוסף כדי שילמדו “כולם” לימודים
                      גבוהים, אולי נדרשת תשתית גדולה מזו
                      שיש כיום.
                      בנוסף כדי לעודד לימודים גבוהיים רצוי
                      היה לתת שכר לימוד חינם (כמו שעושים
                      במדינות מסויימות) כדי לעודד את מי
                      שרוצה ומתאים, _בלי קשר_ אם יש לו
                      או אין לו/ה את האמצעים. זו, לעניות דעתי,
                      עשויה להיות השקעה כדאית ביותר למדינה.
                      (וכן, אני יודע שזה כנראה לא יקרה
                      בקרוב ואני מקווה שאני טועה).

              • בובית

                צבצב,
                העלת טיעונים לעניין וחיוך על שפתיי

  18. ג'ינה

    האם מדובר בסרט בורקס, בפארודיה על הנ”ל, במחאה חברתית או בסרט קיץ?

    ואיך שנות התשעים ותהליך השלום קשורים לעניין? הפתיחה למאמר נראית כמו ניסיון שנכשל להבהיר את ההקשר החברתי והפוליטי של הסרט, אבל יצא ממש לא ברור.

  19. עומר

    נחמד מאוד ומעורר הערכה שֶבַּכְּפוֹר של התרבות העגומה והמיובאת שלנו ניתן למצוא ביאורים מליציים ליצירה שאמנם לא ראיתי, אבל למרות זאת אני בטוח שבמבט ראשון ואף שני בעין בלתי מזויינת בחדות ובבִינה, רוב האנשים לא יראו את שראתה יקירתנו מירנדה,- והגם שיראו לא יצליחו להעלותו על הכתב (על המסך?) באופן בהיר ומלא חן שכזה.
    המשיכי כך מירנדה!

    נ.ב “אבשלום” (קור?) היקר! המילה “מנובל” (מְנֻבָּל) משמעה “מנוול”, ומקורה במילה “נָבל”.

  20. נינה

    ולמי שלא שם לב, ביום שישי האחרון פרסם דרור שאול (הבמאי) מעל גבי העיתון (תרבות מעריב) תגובה שנועדה, בין היתר, להתמודד עם הביקורות הקשות שהוטחו בו ובסרט (להלן הלינק):
    http://images.maariv.co.il/cache/ART517982.html

    למען האמת, תגובתו ריגשה אותי מאוד (בעיקר המשפטים האחרונים) וגרמה לי לתהות האם אכן נעשה כאן עליהום תקשורתי, או שמא מדובר במוצר ירוד והמבקרים עשו עבודתם נאמנה, ובכלל עם מי מנהל הבמאי את אותו דיאלוג שפתח בו מעל גבי העיתון – עם שניים וחצי אנשי ברנז’ה, או עם אותו ציבור שאליו מיועד הסרט?
    ככל שחשבתי על כך יותר הגעתי למסקנה שתגובות מסוג זה גורמות בעצם לנשואי כתבות/ביקורות לשחק לידיהם של עורכי העיתונים, שתפקידם לספק את אותה סחורה חמה לקהל צמא הדם שלהם מדי שבוע, מה שהביא אותם בעצם מלכתחילה לפרסם את אותן ביקורות קשות שהוטחו בסרט.

    • נינה

      (התגובה נשלחה לפני הזמן)

      בקיצור, הדרך היחידה להחלץ ממעגל האימים הזה היא פשוט לא לתת לו יד. אף פעם. מנסיון.

  21. מיכל

    בראיה רחבה ובלשון עשירה לוקחת אותנו איתה מירנדה אל עולמה הקסום של סימה וקנין, אך היא אינה נוטשת רת ידידיה הקוראים הבוהים במסך אי שם לבדם, אלא מרחיבה את היריעה ,פותחת צוהר לעולם הצלוליד, לסרטים אחרים, ולנפשו של הבמאי. בלשון עשירה , לוקחת אותנו איתה מירנדה להבין טוב יותר את אשר עינינו רואות.

    • רוחמה

      בדיוק כשכבר חשבתי שטקסט אידיוטי יותר מן המאמר פשוט איננו מן האפשר – הופיעה תגובתך. תודה לך על שהגשמת את הבלתי אפשרי.

  22. ציפור דרור

    הפכת סרט גרוע למבריק רק בגלל שאת מאוהבת בבמאי? או שזה רק נדמה לי?
    בשביל מה נעשה הסרט המטופש כזה? ואיזה רבדים בדיוק ראית שפיספסתי?
    אני מעדיפה לראות כבר את “קורבן האהבה” של אבי ביטר.
    “ההיברידיות הז’אנרית”? לא היה עדיף לומר סגנון מורכב?

    • מירנדה

      זה כמו להגיד שבחרת להגיב בציניות בגלל שאת לא מאוהבת בי, והרי שתינו יודעות שזה ממש לא נכון.

  23. נורית

    צר לי להפריע לדיון הסוער והחשוב אבל לאחר בביקור חוזר באתר של הסרט מצאתי את הקליפ המצורף.

    לא מומלץ לנשים בהריון וחולי לב. מומלץ במיוחד לילדים מגיל 12 …
    http://www.sima.co.il/curse.asx

  24. שמתי לב שאף אחד כאן לא התייחס לקטע של ה*קללה* ולכוח שיש לאנשים מסוימים. אבל אני בטוחה שהרבה אנשים כאן יודעים שיש בזה משהו.
    היום שמעתי על משהו (אבא של הבייביסטר של אחותי) שבגד באישתו, התגרש וחמותו קללה אותו. מאז האיש אומלל. פטרו אותו, הוא לא מצליח להסתדר כלכלית והשבוע הוא עבר תאונה דרכים קשה.

    אני מנסה להבין איך זה קורה ואיך זה מתיישב עם בחירה ורצון חופשי?

  25. לורנצו בלונגה

    לורנצו בלונגה 14.8.03
    למירנדה היקרה
    בעקבות : ” מסע הקסם של סימה ואקנין ”

    האמת העצובה שלפנינו סרט שהוא תמונת ראי של ארצנו הקטנה היפה והכואבת דגם 2003 . שלא מחמיא ולא מיפה את חלקי המציאות העגומה בביצתנו אוו בבריכה תלוי במקום בו אנו משכשכים את רגלנו באותה העת .
    ביקורתך מירנדה בהחלט הפתיע ברובדיים אליהם לקחת את הסרט , ובחירתך שלא להתבונן בו כתוכו כברו וגם לא כעוד סרט מלפפונים ויוגורט לעת קיץ זו מאוד מרעננת ! , הצפייה הראשונית שלי הייתה לביקורת קלילה ומשעשעת כדרכך בעבר הקרוב , ביקורתך הייחודית לקחה אותי להרהור שני אודות הסרט , אני מסכים עמך שהסרט מצליח במאמץ להתעלות כמעט מכותרת של ” סרט בורקס ” , והבחירה היא שלנו באיזה רובד להתבונן בסרט .
    אין ספק שהרובד הראשוני והחיצוני הוא סרט בורקס על כל המשמעויות השליליות שלו , אבל בהחלט ניתן ליראות רבדים נוספים של התבוננות בחברה הישראלית שעם השנים לא רק שלא השתבחה אלא החמיצה , אלא שאת החומץ הזה משווקים לנו הישיר “מהמשכן” בשלל עטיפות כדי שלא ניראה את הצבע העכור שלא נחוש בחספוס החומר ולא נריח את הריח , וראי מה קרה/ו במשכן הכנסת , במשכן הנשיא ובמשכן ראש הממשלה וכ’ , משכנים אלו אינם שונים בדרך ניהולם בנינם ולצערנו חורבנם ממשכנה של סימה וקנין על שלל שכניה .
    ניראה לי שסרטו של דרור שאול ישתבח עם הזמן ואולי בעוד כעשור שנים כאשר יהפוך לסרט קאלט , אז יסמן מקום וזמן בתרבות הישראלית , ונוכל להתבונן בראי זה בלי כאב ובלי ביטול ולרדות מעט מן הצוף אשר בו , בהחלט ניכר מאמץ שלא הגיע לכלל מימוש מלא לומר ” זה אנחנו” , ולהבדיל מסרטי בורקס בהם אנו שקועים עד צוואר בביצה – ביצה , דרור שאול שולח לנו גם קריצת עין לקבל את הדברים בפרופורציה הנכונה , חבל שקטעי הפתיחה והסיום חלשים כל כך דבר שבהחלט השפיע על הטעם שהותיר בי הסרט , יאמר לשבחם של העוסקים בסרט על בחירת צוות השחקנים המפתיעה ומוצלחת ברובה , שנראה שמאוד נהנתה ממלכת העשייה .
    בביקורתך מירנדה יקירתנו על הסרט חסרה במעט אותה קריצת עין שהופיע בסרט . ועדין מאוד מעניין לקראו ביקורת שאינה מגובה של “ערמה של חברה על הדשא” גם אם אנו בלבו של חודש אוגסט החם מזיע וגועש . לכו ליראות עם חיוך בלב .

    לתות גינה
    את בהחלט לא משדרת מסכנות אלא להפך ! לא רק שיש מקום לתקווה , אלא שהתקווה בידנו !!! .

    לצב מעבדה
    כמי שקיבל כבר חיבוק ויחס חם , מה אתה מציע לעשות בנושא ההשכלה ? , לעניין הדירה כצד ניתן ליגאול אותך מייסורך כדי שלא תהיה צנצנת ? .

    לורנצו בלונגה 14.8.03
    למירנדה היקרה
    בעקבות : ” מסע הקסם של סימה ואקנין ”

    האמת העצובה שלפנינו סרט שהוא תמונת ראי של ארצנו הקטנה היפה והכואבת דגם 2003 . שלא מחמיא ולא מיפה את חלקי המציאות העגומה בביצתנו אוו בבריכה תלוי במקום בו אנו משכשכים את רגלנו באותה העת .
    ביקורתך מירנדה בהחלט הפתיע ברובדיים אליהם לקחת את הסרט , ובחירתך שלא להתבונן בו כתוכו כברו וגם לא כעוד סרט מלפפונים ויוגורט לעת קיץ זו מאוד מרעננת ! , הצפייה הראשונית שלי הייתה לביקורת קלילה ומשעשעת כדרכך בעבר הקרוב , ביקורתך הייחודית לקחה אותי להרהור שני אודות הסרט , אני מסכים עמך שהסרט מצליח במאמץ להתעלות כמעט מכותרת של ” סרט בורקס ” , והבחירה היא שלנו באיזה רובד להתבונן בסרט .
    אין ספק שהרובד הראשוני והחיצוני הוא סרט בורקס על כל המשמעויות השליליות שלו , אבל בהחלט ניתן ליראות רבדים נוספים של התבוננות בחברה הישראלית שעם השנים לא רק שלא השתבחה אלא החמיצה , אלא שאת החומץ הזה משווקים לנו הישיר “מהמשכן” בשלל עטיפות כדי שלא ניראה את הצבע העכור שלא נחוש בחספוס החומר ולא נריח את הריח , וראי מה קרה/ו במשכן הכנסת , במשכן הנשיא ובמשכן ראש הממשלה וכ’ , משכנים אלו אינם שונים בדרך ניהולם בנינם ולצערנו חורבנם ממשכנה של סימה וקנין על שלל שכניה .
    ניראה לי שסרטו של דרור שאול ישתבח עם הזמן ואולי בעוד כעשור שנים כאשר יהפוך לסרט קאלט , אז יסמן מקום וזמן בתרבות הישראלית , ונוכל להתבונן בראי זה בלי כאב ובלי ביטול ולרדות מעט מן הצוף אשר בו , בהחלט ניכר מאמץ שלא הגיע לכלל מימוש מלא לומר ” זה אנחנו” , ולהבדיל מסרטי בורקס בהם אנו שקועים עד צוואר בביצה – ביצה , דרור שאול שולח לנו גם קריצת עין לקבל את הדברים בפרופורציה הנכונה , חבל שקטעי הפתיחה והסיום חלשים כל כך דבר שבהחלט השפיע על הטעם שהותיר בי הסרט , יאמר לשבחם של העוסקים בסרט על בחירת צוות השחקנים המפתיעה ומוצלחת ברובה , שנראה שמאוד נהנתה ממלכת העשייה .
    בביקורתך מירנדה יקירתנו על הסרט חסרה במעט אותה קריצת עין שהופיע בסרט . ועדין מאוד מעניין לקראו ביקורת שאינה מגובה של “ערמה של חברה על הדשא” גם אם אנו בלבו של חודש אוגסט החם מזיע וגועש . לכו ליראות עם חיוך בלב .

    לתות גינה
    את בהחלט לא משדרת מסכנות אלא להפך ! לא רק שיש מקום לתקווה , אלא שהתקווה בידנו !!! .

    לצב מעבדה
    כמי שקיבל כבר חיבוק ויחס חם , מה אתה מציע לעשות בנושא ההשכלה ? , לעניין הדירה כצד ניתן ליגאול אותך מייסורך כדי שלא תהיה צנצנת ? .

    לורנצו בלונגה 14.8.03
    למירנדה היקרה
    בעקבות : ” מסע הקסם של סימה ואקנין ”

    האמת העצובה שלפנינו סרט שהוא תמונת ראי של ארצנו הקטנה היפה והכואבת דגם 2003 . שלא מחמיא ולא מיפה את חלקי המציאות העגומה בביצתנו אוו בבריכה תלוי במקום בו אנו משכשכים את רגלנו באותה העת .
    ביקורתך מירנדה בהחלט הפתיע ברובדיים אליהם לקחת את הסרט , ובחירתך שלא להתבונן בו כתוכו כברו וגם לא כעוד סרט מלפפונים ויוגורט לעת קיץ זו מאוד מרעננת ! , הצפייה הראשונית שלי הייתה לביקורת קלילה ומשעשעת כדרכך בעבר הקרוב , ביקורתך הייחודית לקחה אותי להרהור שני אודות הסרט , אני מסכים עמך שהסרט מצליח במאמץ להתעלות כמעט מכותרת של ” סרט בורקס ” , והבחירה היא שלנו באיזה רובד להתבונן בסרט .
    אין ספק שהרובד הראשוני והחיצוני הוא סרט בורקס על כל המשמעויות השליליות שלו , אבל בהחלט ניתן ליראות רבדים נוספים של התבוננות בחברה הישראלית שעם השנים לא רק שלא השתבחה אלא החמיצה , אלא שאת החומץ הזה משווקים לנו הישיר “מהמשכן” בשלל עטיפות כדי שלא ניראה את הצבע העכור שלא נחוש בחספוס החומר ולא נריח את הריח , וראי מה קרה/ו במשכן הכנסת , במשכן הנשיא ובמשכן ראש הממשלה וכ’ , משכנים אלו אינם שונים בדרך ניהולם בנינם ולצערנו חורבנם ממשכנה של סימה וקנין על שלל שכניה .
    ניראה לי שסרטו של דרור שאול ישתבח עם הזמן ואולי בעוד כעשור שנים כאשר יהפוך לסרט קאלט , אז יסמן מקום וזמן בתרבות הישראלית , ונוכל להתבונן בראי זה בלי כאב ובלי ביטול ולרדות מעט מן הצוף אשר בו , בהחלט ניכר מאמץ שלא הגיע לכלל מימוש מלא לומר ” זה אנחנו” , ולהבדיל מסרטי בורקס בהם אנו שקועים עד צוואר בביצה – ביצה , דרור שאול שולח לנו גם קריצת עין לקבל את הדברים בפרופורציה הנכונה , חבל שקטעי הפתיחה והסיום חלשים כל כך דבר שבהחלט השפיע על הטעם שהותיר בי הסרט , יאמר לשבחם של העוסקים בסרט על בחירת צוות השחקנים המפתיעה ומוצלחת ברובה , שנראה שמאוד נהנתה ממלכת העשייה .
    בביקורתך מירנדה יקירתנו על הסרט חסרה במעט אותה קריצת עין שהופיע בסרט . ועדין מאוד מעניין לקראו ביקורת שאינה מגובה של “ערמה של חברה על הדשא” גם אם אנו בלבו של חודש אוגסט החם מזיע וגועש . לכו ליראות עם חיוך בלב .

    לתות גינה
    את בהחלט לא משדרת מסכנות אלא להפך ! לא רק שיש מקום לתקווה , אלא שהתקווה בידנו !!! .

    לצב מעבדה
    כמי שקיבל כבר חיבוק ויחס חם , מה אתה מציע לעשות בנושא ההשכלה ? , לעניין הדירה כצד ניתן ליגאול אותך מייסורך כדי שלא תהיה צנצנת ? .

    לורנצו בלונגה 14.8.03
    למירנדה היקרה
    בעקבות : ” מסע הקסם של סימה ואקנין ”

    האמת העצובה שלפנינו סרט שהוא תמונת ראי של ארצנו הקטנה היפה והכואבת דגם 2003 . שלא מחמיא ולא מיפה את חלקי המציאות העגומה בביצתנו אוו בבריכה תלוי במקום בו אנו משכשכים את רגלנו באותה העת .
    ביקורתך מירנדה בהחלט הפתיע ברובדיים אליהם לקחת את הסרט , ובחירתך שלא להתבונן בו כתוכו כברו וגם לא כעוד סרט מלפפונים ויוגורט לעת קיץ זו מאוד מרעננת ! , הצפייה הראשונית שלי הייתה לביקורת קלילה ומשעשעת כדרכך בעבר הקרוב , ביקורתך הייחודית לקחה אותי להרהור שני אודות הסרט , אני מסכים עמך שהסרט מצליח במאמץ להתעלות כמעט מכותרת של ” סרט בורקס ” , והבחירה היא שלנו באיזה רובד להתבונן בסרט .
    אין ספק שהרובד הראשוני והחיצוני הוא סרט בורקס על כל המשמעויות השליליות שלו , אבל בהחלט ניתן ליראות רבדים נוספים של התבוננות בחברה הישראלית שעם השנים לא רק שלא השתבחה אלא החמיצה , אלא שאת החומץ הזה משווקים לנו הישיר “מהמשכן” בשלל עטיפות כדי שלא ניראה את הצבע העכור שלא נחוש בחספוס החומר ולא נריח את הריח , וראי מה קרה/ו במשכן הכנסת , במשכן הנשיא ובמשכן ראש הממשלה וכ’ , משכנים אלו אינם שונים בדרך ניהולם בנינם ולצערנו חורבנם ממשכנה של סימה וקנין על שלל שכניה .
    ניראה לי שסרטו של דרור שאול ישתבח עם הזמן ואולי בעוד כעשור שנים כאשר יהפוך לסרט קאלט , אז יסמן מקום וזמן בתרבות הישראלית , ונוכל להתבונן בראי זה בלי כאב ובלי ביטול ולרדות מעט מן הצוף אשר בו , בהחלט ניכר מאמץ שלא הגיע לכלל מימוש מלא לומר ” זה אנחנו” , ולהבדיל מסרטי בורקס בהם אנו שקועים עד צוואר בביצה – ביצה , דרור שאול שולח לנו גם קריצת עין לקבל את הדברים בפרופורציה הנכונה , חבל שקטעי הפתיחה והסיום חלשים כל כך דבר שבהחלט השפיע על הטעם שהותיר בי הסרט , יאמר לשבחם של העוסקים בסרט על בחירת צוות השחקנים המפתיעה ומוצלחת ברובה , שנראה שמאוד נהנתה ממלכת העשייה .
    בביקורתך מירנדה יקירתנו על הסרט חסרה במעט אותה קריצת עין שהופיע בסרט . ועדין מאוד מעניין לקראו ביקורת שאינה מגובה של “ערמה של חברה על הדשא” גם אם אנו בלבו של חודש אוגסט החם מזיע וגועש . לכו ליראות עם חיוך בלב .

    לתות גינה
    את בהחלט לא משדרת מסכנות אלא להפך ! לא רק שיש מקום לתקווה , אלא שהתקווה בידנו !!! .

    לצב מעבדה
    כמי שקיבל כבר חיבוק ויחס חם , מה אתה מציע לעשות בנושא ההשכלה ? , לעניין הדירה כצד ניתן ליגאול אותך מייסורך כדי שלא תהיה צנצנת ? .

    • צב מעבדה

      לורנצו יקר,
      אין לי תשובה חד משמעית לפרוש כאן לפניך, אבל אם תקרא בעיון את חלקה השני של התגובה הלפני אחרונה שלי לתות גינה שמתארת במספר נקודות את הקווים המנחים של מדיניות קליטת הגירה של שבדיה תבין לאן מועדות פני.

      לגבי ההפליה בהשכרת דירות: כבר נואשתי מההפליה הזאת, יש דברים שכנראה לעולם לא יתוקנו ואני אמשיך לחיות בדירה מבולגנת לנצח.

      • לורנצו בלונגה

        לצב מעבדה מארצות הקור
        קראתי שוב את שכתבת בנושא החינוך למהגרים בשוודיה, ומודה שהופתעתי (ואני מלא קינאה חיובית לרעיון) שהשבדים מלמדים את תרבות ושפת האם של המהגרים למהגרים, לא ברור לי איך הם עושים זאת טכנית (כספית זה ברור)? לכל שני תלמידים מארץ מסוימת יש מורים פרטים? אני מניח שלצורך כך אנו צרכים שרים בכלל ושרי חינוך בפרט עם אגו פחות נפוח, וממשלה שסוף סוף תשים את החינוך בראש מעיניה. אני מניח שש”ס עם מערכת החינוך הפרטית שלה עשתה ועושה בעידוד המדינה אותו דבר אבל הפוך, לדיראון עולם ולבושתנו!
        לעניין הדירה, אני מניח שעם כל כך הרבה ספרים, שבועונים, ירחונים וגזרי עיתונים בכול מקום, קשה להיות מסודר, מה מזכיר לי תוכנית נפלאה ב- B.B.C. PRIME – בה צוות של שלושה אנשי בי.בי.סי. מסדרים בתים מבולגנים, הם מחלקים את החפצים בדירה לשלוש קבוצות קבוצה 1- לשימור ושימוש. קבוצה 2- לגריסה וזריקה. קבוצה –3 למכירה. ומסדרים ומארגנים את הדירה מחדש.
        היחס לדירות בשוודיה שאתה מקבל הוא אותו יחס שקיבלת בארץ? או ששם לא חווית אפליה מסוג כזה? אני מניח שבתור צב מעבדות מוכשר במעבדה אתה מאוד מאוד מסודר.

        • צב מעבדה

          גם במעבדה אני מבולגן לכן די מהר גדל משקל החלק התאורטי בעבודתי לעומת החלק הניסויי והיום אני בעיקר מפתח כלי ניתוח נתונים לטכנולוגיה שאני מתמחה בה.

          השבדים יכולים ללמד את שפת האם של הזרים בגלל שהם מבינים את חשיבות הנושא, כאשר המודעות קיימת כל השאר מתגמד.

          פוליטקאים הם רק ראי של החברה אותה הם מיצגים ואידך זיל גמור.

          • לורנצו בלונגה

            לצב מעבדה המבדיל בן קודש לחול מוצ”ש 16.8.03

            תהיתי בני לבין עצמי באם לשלוח לך 3 קלסרים : אדום כחול ירוק , לצורך סדר עולמי חדש במעבדתך ? או שמה הניסוי הזה יהרוס את חקר התאוריה ? . יש שלומדים דרך הכאוס , משפט סיני עתיק אומר : “החכם הולך לאורו של התהו ובהו” . לעניין התיאוריות וכלי הניתוח אותם אתה מפתח ראה באם קטע מרתק זה ( בעיני ) מספרו של לאו צה – ” דאו דה צ’ינג ” – LAO TZE , TAO TE CHING יהיה לך לעזר :

            ” הכפוף נישמר
            העקום ישר
            החלול מלא
            הבלוי חדש
            המעט הישג
            הרב מבוכה
            לפיכך החכם חובק את האחד
            ומשמש דוגמה תחת השמים ”

            בברכת יום ראשון מאושר

            לצב מעבדה המבדיל בן קודש לחול מוצ”ש 16.8.03

            תהיתי בני לבין עצמי באם לשלוח לך 3 קלסרים : אדום כחול ירוק , לצורך סדר עולמי חדש במעבדתך ? או שמה הניסוי הזה יהרוס את חקר התאוריה ? . יש שלומדים דרך הכאוס , משפט סיני עתיק אומר : “החכם הולך לאורו של התהו ובהו” . לעניין התיאוריות וכלי הניתוח אותם אתה מפתח ראה באם קטע מרתק זה ( בעיני ) מספרו של לאו צה – ” דאו דה צ’ינג ” – LAO TZE , TAO TE CHING יהיה לך לעזר :

            ” הכפוף נישמר
            העקום ישר
            החלול מלא
            הבלוי חדש
            המעט הישג
            הרב מבוכה
            לפיכך החכם חובק את האחד
            ומשמש דוגמה תחת השמים ”

            בברכת יום ראשון מאושר

            לצב מעבדה המבדיל בן קודש לחול מוצ”ש 16.8.03

            תהיתי בני לבין עצמי באם לשלוח לך 3 קלסרים : אדום כחול ירוק , לצורך סדר עולמי חדש במעבדתך ? או שמה הניסוי הזה יהרוס את חקר התאוריה ? . יש שלומדים דרך הכאוס , משפט סיני עתיק אומר : “החכם הולך לאורו של התהו ובהו” . לעניין התיאוריות וכלי הניתוח אותם אתה מפתח ראה באם קטע מרתק זה ( בעיני ) מספרו של לאו צה – ” דאו דה צ’ינג ” – LAO TZE , TAO TE CHING יהיה לך לעזר :

            ” הכפוף נישמר
            העקום ישר
            החלול מלא
            הבלוי חדש
            המעט הישג
            הרב מבוכה
            לפיכך החכם חובק את האחד
            ומשמש דוגמה תחת השמים ”

            בברכת יום ראשון מאושר

            לצב מעבדה המבדיל בן קודש לחול מוצ”ש 16.8.03

            תהיתי בני לבין עצמי באם לשלוח לך 3 קלסרים : אדום כחול ירוק , לצורך סדר עולמי חדש במעבדתך ? או שמה הניסוי הזה יהרוס את חקר התאוריה ? . יש שלומדים דרך הכאוס , משפט סיני עתיק אומר : “החכם הולך לאורו של התהו ובהו” . לעניין התיאוריות וכלי הניתוח אותם אתה מפתח ראה באם קטע מרתק זה ( בעיני ) מספרו של לאו צה – ” דאו דה צ’ינג ” – LAO TZE , TAO TE CHING יהיה לך לעזר :

            ” הכפוף נישמר
            העקום ישר
            החלול מלא
            הבלוי חדש
            המעט הישג
            הרב מבוכה
            לפיכך החכם חובק את האחד
            ומשמש דוגמה תחת השמים ”

            בברכת יום ראשון מאושר

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *