נערת הפרברים

בסרטה הארוך הראשון של מירנדה ג'וליי "אני אתה וכל השאר", אמנית וידאו ניו-יורקית, נוצר מִרשם נוסף, דכאוני במיוחד, על הפרבר האמריקאי והאנשים הסובבים בו במכוניותיהם המרווחות הלוך ושוב.
מובן שז'אנר סרטי הפרברים לכשעצמו אינו חדש כלל. החל מסרטי הנעורים סטייל "אמריקן גרפיטי" משנות השבעים ועד "אמריקן ביוטי" של שנות התשעים, הללו נעו תמיד על מישור די רציף של תיאור ענייניו של הנער המתבגר. באותן שכונות שמחוץ למרכז העיר, תמיד היוו הנער, הוריו והשכנים אירוע קולנועי מתמשך. אין סרט פרברים שלא התמקד באופן זה או אחר בַנוער המשועמם המתנועע על שבילי האספלט הרחבים של הפרבר כפי שאין קומדיה רומנטית עכשווית אשר לא ערבה ילדים בסיפור האהבה המרכזי שלה, ושני הז'אנרים כמובן נושקים.
"אני אתה וכל השאר" הוא אם כך סרט פרברים וגם קומדיה רומנטית. לכאורה תמהיל משעמם, אך לא בהכרח: נקודת המפנה בסרטי הפרברים של העת האחרונה היה הסרט "קן-פארק" של הבמאי לארי קלארק. "קן פארק" הציג את הפרבר האמריקאי ללא הצנזורה המאוסה אשר נקטו בה סרטי אמריקן פאי-ביוטי והיה הראשון להראות אוננות באופן פרונטלי ויחסי מין מגוונים בבית ההורים ובגראג' ללא כל כיסוי. כדי לחסוך כל ציפייה לסוף מר כלשהו, כבר בפתיחת הסרט אחד הנערים מתאבד תוך שהוא יורה לעצמו בראש. בהתאם היה ל"קן פארק" סוף אופטימי של סקס חופשי ופתיחות רעיונית כאשר הוא הראה את הילדה האסיאתית במנה-ז'ה-טואה מצויין עם שניים מנערי השכונה המשוחררים. שנים שלא רוענן הדיבור על סרטי הפרברים כפי שאכן קרה עם צאתו של "קן פארק" לאקרנים.
לעומת "קן פארק" המשוחרר מינית לחלוטין הסרט "אני אתה וכל השאר" עצור מינית כמעט לחלוטין, בהתאם אולי לגיבורת הסרט (והבמאית), היא כריסטין; אמנית וידאו חולמנית ועצורה מעט מינית (אף על פי שהיא לא נראית מתוסכלת מינית כלל). הסצנה המינית היחידה בעצם בכל הסרט, והסצינה שגם מחקה יותר מכל את סרטי אמריקן פאיביוטי מתרחשת כאשר שתי בנות השכונה, הת'ר ורבקה מבקשות לבדוק את יכולות הבלו-ג'וב שלהן על חשבונו של בנו של גיבור הסרט, הנער השכן בשם פיטר. הן דורשות ממנו שיכסה את פניו בכרית ולאחר שכל אחת מהן תרד לו שיחליט מי מהן עשתה את זה טוב יותר. אכן משחק פרבר(ט)י טיפוסי המעלה את רמת המתח המיני בסרט. אך רק לכאורה. הסצנה מבוימת ברישול רב, כאשר בעצם נראה רק פרצופו של פיטר דרך הכרית, פרצופה של הילדה השכנה, סילבי, מציצה מהחלון, התרוממותן של הת'ר ורבקה לאחר שכל אחת מהן מצצה לפיטר, וידו של פיטר אוחזת חזק בסדין. על פיותיהן על הבנות אפילו לא נראה סימן מיוחד המעיד על מלאכת המצץ. הסצנה גם ערוכה באופן דיאלקטי (בניגוד לשאר הסרט הליניארי) בכך שהיא לא מראה את ההתרחשות עצמה, אלה רק את הבעות הפנים, והריהוט בחדר ובכך מתבזבזת לגמרי. לא נראה גם שהיא משאירה עכבות כלשהן על הנער הנמצץ.

אמנות או נמות

בהתאם מתפרסת שאר העלילה על אין ספור סצנות לא מחייבות נוספות. אם נעיין בהגדרותיו של הסרט או מטרותיו, קשה לחשוב על הגדרה המועידה סרט להיות כושל יותר כמו ההגדרה "סרט על אנשים המחפשים אהבה". העניין מוּצה כבר בשלל סרטיה של מג ראיין ולא יאומן שהמשפט ממש מופיע בוריאציות שונות שוב ושוב בתקציר הסרט. מחפשת האהבה העיקרית כאן, מסתבר, היא הבמאית ואמנם הסיפור הגדול והתמוה ביותר הוא ניסיונות החיזור שלה (בדמותה של קריסטין אותה היא מגלמת) אחרי רי'צארד, הזבן הגרוש והאב לפיטר (אותו נער א-מיני ממקודם). קריסטין היא לכאורה אמנית ונהגת מונית שכונתית לקשישים. היא מנסה לדחוף את עבודות הוידאו הגמלוניות שלה למוזיאון המקומי, וריצ'רד, שנראה שכל תפקידו בעצם הוא לסרב לחיזוריה ואז לזרום איתה, מוצג כאדם רגשן אך קשוח לזרים. לא ברור מה היא מוצאת בו ולא ברור כלל מדוע דווקא זה הסיפור המרכזי.
מירנדה ג'וליי, אשר גם כתבה את התסריט לסרט, מוגדרת כאמור כאמנית וידאו ארט ניו-יורקית בחייה. תמוהה בשל כך פי כמה היא שיטת התייחסותה לעולם האמנות המקובל לעומת עולם האמנות הדחוי. האמן המקובל ממסדית מוצג בסרט (חד פעמית) בתור מישהו אשר מכין את תערוכתו במוזיאון המקומי. כשמנהלת המוזיאון מתרשמת משקית האשפה אשר הציב האמן במוזיאון ומכמה שהיא נראית אמיתית, אומר לה האמן שהשקית באמת אמיתית, ושהוא אף פעם לא משתמש בפריטים מפלסטיק כדי לייצג דברים אמיתיים. מנהלת המוזיאון אז מעקמת פרצופה כאשר הוייב הכללי בסצינה הוא שאמנים המציגים בגלריות הם בעצם חרטטנים לעומת האמנים האמיתיים אשר מנסים נואשות להתקבל אליהן. מדובר בניסיון רופס למדיי של ג'וליי להציג את התסכולים שוודאי חשה כאשר בעברה לא התקבלה לגלריות. תסריטאית גם מתגלה הניסיון הזה כבוטה למדי ולא מפתיע שזהו תסריט שג'וליי קיבלה מענק גדול לפיתוחו. ניסיונותיה להעביר מסר קלוש כלשהו על עולם האמנות נדמים לרוב מיותרים אם לא חסוכי ציניות באופן מביך.

ולסיכום

הפתיחה של הסרט, בה ריצ'רד האבא שורף את ידו מול ילדיו החולמניים והסוף של הסרט, בו אחד הילדים החולמניים מגלה באופן דיוויד לינצ'אי מעניין שעל התיקתוקים של הבוקר אחראי איש זקן שמחכה לאוטובוס ולא פנסי הרחוב כפי שאמרה לו אימו, הן נקודות האור של היצירה אשר תיפתח השבוע את פסטיבל הנשים ברחובות. מדובר בסרט קליל למדי, ככלות הכל, כתוב סביר, ומשוחק באופן מתבקש. סרט לעקרות בית לא משועממות, אשר הישגו העיקרי הוא הצלחתו לאכזב גם ללא כל ציפייה מיוחדת שפותחה לקראתו. ללא הפסקול האלקטרוני בסגנון ג'ילברט, של מייקל אנדרוז המאוורר מעט את הסרט, אין ממש משהו מעדכן או מעודכן ביצירה. מתאים מאוד לפתיחות של פסטיבלים, אך לא בהכרח לפתיחתו של פסטיבל הנשים ברחובות.