יוסקה ואני

אני מודה שזה מצב מיוחד אבל גם אני מיוחדת. החיים שלי מיוחדים. הכל אצלי שונה. טוב, לא הכל – האהבה שלי היא כמו של כל אחת אחרת, גם אני מצחצחת שיניים בבוקר (לרוב), שותה קפה, דואגת תיאורטית לבריאות שלי אבל לא עושה הרבה וכן הלאה. אבל בכל זאת אני שונה כי תמיד אצלי הכל הפוך, או לאט. התבגרתי לאט, קיבלתי מחזור שנתיים אחרי כל החברות שלי ולא היה לי חבר עד גיל מאוחר יחסית.
בקיצור הכל אחרת אצלי.
אז במסגרת האחרות גם מצאתי לי בחור שהוא איך לאמר, בלשון המעטה מבוגר ממני. היחסים הבינאישיים נהדרים. פצצות. אמנם יש עליות ומורדות אבל זה כמו בכל מערכת יחסים – לא יותר. אולי קצת כי יש יותר טריגרים, בגלל החריגות של המצב. אבל בגדול נעים לי איתו. ונעים כמו שלכל אחת נעים במערכת יחסים והיא יודעת את זה. כשנעים אז יודעים וכשלא – גם אז יודעים.

גזענות גיל?

אז שוב בקיצור, ולעניין, ואגיע לשורש הבעיה, כי אם לא הייתה בעיה לא הייתה לי שום סיבה לכתוב. כי אם הכל הולך חלק על מה יש להגג ולהרהר ולשתף? אז כנראה שיש בעיה.
והיא מתגלמת בסיפורון הבא, שחברה שלי עכשיו סוף סוף במזל טוב שוכרת דירה, והנה היא סימסה לי שיש עוד חדר פנוי אם ארצה להצטרף. כאילו, הלו? לא שמעת שאני בזוגיות בחודש חודשיים שנה האחרונות? שאנחנו גרים ביחד? מה לי ולחיים סטודנטיאליים של מגורים בדירות שותפים עם אווירה ביתית דלוחה ומחניקה וחללים מעוצבים בעליבות? אמנם אני סטודנטית ענייה אבל עדיין יש לי כבוד עצמי ודאגה לרווחתי הנפשית והפיזית. אבל מילא שחברתי היקרה לא מכירה את סדרי העדיפויות שלי. ניחא. אבל עובדה אחת שרירה וקיימת אל מול עיניה והיא, שיש לי כעת מגורים, תודה על ההצעה, ואני לא מחפשת חדרים פנויים מהצד. ובכל זאת היא סימסה לי שוב! שיש עוד חדר פנוי "למקרה שמתחשק לי" או משהו אגבי כזה.והסיבה שבגללה היא כנראה לא מפנימה את העובדה שאני נמצאת כרגע בזוגיות פלוס מגורים משותפים היא שהפרטנר שבחרתי לי הוא איך לאמר, בלשון המעטה מבוגר ממני.
עכשיו, אם זה היה המקרה היחיד בו אני מגלה אצל מכריי וסביבתי סימני התעלמות מבן זוגי הנוכחי וחיינו המשותפים הייתי אומרת זאת היא, לא אני. לה יש בעיה, היא לוקה בעיוורון חלקי מסיבות שנעוצות עמוק בפסיכולוגיה או בתפיסת העולם המעוותת שלה. אבל לצערי יש עוד דוגמאות.
כלומר יוסקה, בשביל כל סביבתי, כל אלו שדואגים לי כביכול, שטובתי חשובה להם כביכול – פשוט שקוף בשבילם. הוא אוויר או יותר נכון, זכוכית שהם נתקלים בה מדי פעם ודופקים עם היד על המצח: איך שכחנו.
עכשיו, אני בדילמה: איך יכול להיות שחלק אינטגרלי כל כך ממני לא קיים בעיניהם של אנשים שגם הם בעצמם חלק אינטגרלי ממני?
ואני מתחילה לתהות: יכול להיות, שאם הוא היה איל ספנות עשיר, שזוף וכסוף שיער, באותו הגיל, הם היו חושבים אחרת? הם היו באים יותר לבקר אותי באחוזתנו הצנועה שבכפר שמריהו או באשקלונית החדשה?
או שאם הוא היה במצבו, כלומר לא עשיר במיוחד, לא יפה במיוחד, אבל תואם אותי בגיל, גם אז היה היחס אחר?
אז לא הייתי מקבלת הצעות מגונות, מדיחות, לעבור לחדר בדירת סטודנטים מעופשת, ששכר הדירה עליה כלול בהטבות החדשות עליהן החליטה העיריה לעידוד התעוררותו המחודשת של מרכז העיר? יכול להיות.

ולמסקנות

אודה ולא אבוש. מדי פעם, לחץ ההתעלמות המאסיבי גורם לי לפקפק בקיומם של היחסים בינינו. הלא על אף אהבתי הרבה ונעימות חברתו של יוסקה, הלא גם לי יש מוח אנושי שבנוי באופן פגום, לפיו אם אף אחד לא אומר שהמלך הוא עירום אזי המלך לבוש. בקיצור הרוב קובע, כמו בדמוקרטיה, כמו במשחקים מבצפר יסודי.
ואם כולם מתעלמים מקיומה של הזוגיות בינינו, אולי באמת היא לא קיימת? אולי אני רק משלה את עצמי? אולי הוא לא אוהב אותי? אולי אלו יחסים תועלתניים, שאין בהם אהבה אלא ניצול הדדי?
אולי כולם צודקים?
אם כולם צודקים, הרי הם לא יכולים להכיר ביחסים שלא קיימים באמת. ואם הם רואים אותנו יחד ונמצאים בחברתנו כשאנחנו יחד, הם עדים להצגה, למעשה, בה אני ויוסקה משחקים בזוג. והם לא מוכנים לקחת חלק בהצגה הזאת – הם אנשים אמיתיים, שרוצים לחיות חיים אמיתיים, שיש בהם אהבה אמיתית, וקשרים בריאים שמזינים את החיים ואת העתיד, כמו ילדים ונישואים ובריאות ויופי וכולי, כל הקלישאות של העולם שהם מוציאים אחת אחת מתוך הפח. ואז אין לי ברירה אלא לשאול את עצמי: את באמת אוהבת אותו? באמת?
והמסקנה, לרוב, היא שכן, אני באמת אוהבת אותו.
ואז העולם שלי נחלק לשניים: לעולם האמיתי, שבו יש אותי ואת האהבה שלי ליוסקה;
ולעולם הקלישאות, שבו נמצאים כל מכריי וקרוביי שדואגים לטובתי ולרווחתי העכשווית והעתידית.
אבל הרי אי אפשר לחיות לנצח בבועה, והעולם הרי מלא בקלישאות ובנוי מהן, ומדי פעם אני תופסת שיוסקה בעצמו חצה את הגבול ונפל אל עולם הקלישאות, כשהוא מביט מבט ארוך מדי לטעמי באיזה תחת של איזו ברונטית שחולפת על פנינו, או כשהוא אומר לי תוך כדי ריב שאני ילדה קטנה שלא מסוגלת לתת כלום. ואז אני כבר לא יודעת מה אמת ומה שקר, מי צודק ומי טועה.