גברים ממאדים ונשים מכוכב נולד

אני אוסף אותה במכוניתי הנוצצת. לבוש חליפת ערב, מגולח למשעי, מדיף ניחוח עדין של אפטרשייב יוקרתי. היא לבושה במעין ווסט מעודפי אופנת שוק הכרמל. מתחתיו מבצבצות שיערותיה המטופחות. יש לה שיער גוף בריא, כיאה לנקבת קוף צעירה. היא מדיפה ריח זיעה ומלוואח, ונושמת עלי בכבדות תערובת של עששת ובאזוקה.
"ערב טוב יקירתי", אני מברך אותה בחיוך קטן.
"זה", היא עונה ולועסת את המסטיק.

אנחנו נוסעים לדרכנו, ועוצרים בבית קפה קטן ואינטימי. לרגע חששתי שיהיו בעיות להכניס אותה פנימה, אך המלצר הישראלי כבר רגיל בשכמותה.
"מה תרצי להזמין?" אני מחייך אליה.
"זה", היא עונה קצרות, ועיניה משוטטות בחוסר מנוחה לכל עבר. מזה עשרים דקות שלא בהתה בטלוויזיה, והחסך מתחיל להיות מורגש.
אני מזמין בשביל שנינו, ומנסה לעניין את הבחורה (?) שמולי בשיחה קלה על ענייני דיומא. פוליטיקה מקומית, יחסי הכוחות במזרח התיכון, חידושים בפילוסופיה. הדייט שלי עונה מדי פעם ב"זה" חינני.
לאחר כעשרים דקות היא לפתע מתעוררת. מיישירה אלי מבט, פותחת את פיה, ומקץ דקה קלה בלבד הוגה את המשפט: "רואה כוכב נולד?"
"לא", אני מחייך, מאושש משהו, "אינני צופה בטלוויזיה".
"זה", היא מפטירה וממשיכה לבלוש את הקירות, בתקווה שיופיע, באורח ניסי כלשהו, מרקע טלוויזיה על אחד מהם.

כשהאוכל מגיע היא לא מבזבזת רגע. תוחבת את פרצופה בתוך הצלחת. קולות בליסה ונחרות עמומות בוקעים מהצד שלה בשולחן. אני משתדל לא לראות, לשמוע, או להריח דבר עד שפניה מגיחים בחזרה החוצה. שיירי מזון דבוקים לשיערה הכהה, שלא נחפף מזה עידנים.
"זה", היא רוטנת בשביעות רצון.
"האוכל ערב לחיכך?" אני מתעניין בנועם.
"זה", היא רוטנת שוב ומגהקת.
אני נמנע משאלות נוספות.

כשאני עוצר ליד ביתה היא בוהה בי לפתע. אני ממתין בסבלנות. ואכן, לא חולפות חמש דקות, וכבר היא מצליחה לנסח משפט רהוט לעילא, כיאה לצאצאית של עם הספר:
"אתה רוצה, נו, כאילו להזדיין? זה?"
"תודה, יקירתי", אני פותח לה את הדלת, "תודה על ערב מקסים".
נראה שהיא מתקשה להבין אותי, שכן השתמשתי בניב שאיננו בשימוש בישראל, הידוע כ"נימוס". לפיכך אני פותח את תא הכפפות, מעלעל קלות בשיחון אנגלי-עברי שהכינותי מראש, והוגה לאט ובהתאמצות:
"ט-וסי ל-י מ-ה-עי-נ-יים כ-ו-ני-פה".
"זה", היא ממלמלת, ונעלמת לתוך הלילה.