נוירומנטיקה: אהבה עם רובוטים

בסרט ”A.I”, מבית היוצר של סטיבן שפילברג, מככבת דמות בשם ג’יגולו ג’ו, גבר המפתה נשים בודדות בחדרי מלון עלובים ומתפאר בכיבושיו המיניים. טיפוסים כאלה כבר ראינו בסרטים, אך העוקץ כאן שג’יגולו ג’ו הוא רובוט. מפתיע עד כמה המין בסרט מפורש, בהתחשב בכך ששפילברג הוא אלוהי הסרטים ההוליוודיים לכל המשפחה. שפילברג עצמו אמנם סבור שסרטו החדש מתאים לצפייה לילדיו שלו, אך הודה שלא היה מעז לעשותו לפני עשרים שנה.

הרעיון של מין ואהבה עם מכונות הוצג בספרות המדע הבדיוני מאז המאה ה-19 אך עד לא מכבר נתפס כסטייה החייבת לבוא על עונשה. הבובה המכנית, הרובוט והאנדרואיד הן מכונות בעלות גוף המשמשות ראי לשיקוף פנטזיות חברתיות, תשוקות, פחדים ואוטופיות. והתזוזה המואצת שחלה בעשורים האחרונים ליתר לגיטימציה של מין עם מכונות מעידה על תמורות שחלו בתפיסות החברה את היחסים בין הטבעי למלאכותי, בין הרגשי לאנליטי, בין הגבר לאישה ובין האהבה למיניות.

האישה הוויקטוריאנית כבובה ממוכנת

הסיפור הראשון המפורסם בעידן המודרני המתאר התאהבות בבובה מכנית הוא “איש החול” (1817) מאת א.ת.א הופמן. הסטודנט נתניאל מתבונן מחלונו במשקפת מיוחדת באולימפיה, בתו של מורהו לפיסיקה פרופ’ ספלנזאני, היושבת בלי נוע בחדרה. המשקפת שקנה מעורך הדין המרושע קופליוס פועלת עליו כמו משקפי מציאות מדומה, והוא מגלה באמצעותה שבנוסף לחיטובי גופה המושלמים ניחנה הנערה ביופי שמימי ובעיניים גדולות ונהדרות. במסיבה שעורך פרופ’ ספלנזאני, מתוודע נתניאל לאולימפיה מקרוב ומחולל עמה עד השעות הקטנות של הלילה. היא אינה מדברת, רק גונחת מדי פעם, “אוך, אוך, אוך,” אולם מביטה כל העת בעיניו של הבחור הנלהב והוא אינו חדל מלהשתפך באהבה, “הו! איזו נפש עמוקה יש לך! כל ישותי משתקפת בה!”.

נתניאל מחזר אחרי אולימפיה במרץ, מבקרה מדי יום בחדרה ולבסוף גומר אומר לבקש את ידה מאביה. אך בהגיעו לבית הפרופסור נקלע למריבה אלימה בין ספלנזאני לקופליוס שבמהלכה הורסים השניים את הבובה יציר כפיהם ובסופה נמלט קופליוס כשאולימפיה מדולדלת הרגליים על גבו. נתניאל עוד מספיק להבחין שפני השעווה שלה חסרות עיניים. במקומן, פעורים שני חורים אפלים. בהסבו את מבטו הוא רואה בין שברי הזכוכית שעל הרצפה שתי גולות שקופות ניבטות בו – עיניה של אולימפיה.

נתניאל נתפס לאשליה שאולימפיה היא אישה אמיתית לא רק בגלל הטכנולוגיה המשוכללת שהמציאו ספלזאני וקופליוס – המנגנון המכני המדויק ומשקפי המציאות המדומה – לתעתוע תורם גם דפוס האהבה הרומנטית הוויקטוריאנית שבו מלכתחילה ממלאת האישה תפקיד בובתי.

אישה מהמעמד הבורגני בראשית המאה ה-19 היתה על פי רוב חסרת השכלה. ציפו ממנה שתהיה שברירית וצנועה ותשמש בעיקר כאידיאל אהבה – “מלאך בבית”, כפי שהתבטא פעם קובנטרי פטמור, מחבר רומנים ויקטוריאניים רבי מכר. אהבתם של הוויקטוריאנים דמתה במידה רבה לאהבתו של דון קישוט לדולצינאה – הם ייחסו אידיאליות מדומה לנערה כלשהי שבגלל פרישותה וביישנותה נודע להם עליה מעט מאוד.

אולימפיה היא איפוא המחוזרת הוויקטוריאנית המושלמת. כשנתניאל מבקר אותה בחדרה הוא קורא לה שירים שכתב, מערכונים מצחיקים, חזיונות וסיפורים, והוא מאושר מכך שאינה מתעייפת. מעולם לא זכה להאזנה מופתית שכזו. אולימפיה משמיעה קול רק כשהוא מנשק את שפתיה או את ידיה, “אוך, אוך, אוך,” היא גונחת, ובהיפרדו ממנה היא אומרת לו “לילה טוב, יקירי.” קו הגבול בין ההתנהגות החברתית המצופה מאישה בחברה באותה עת ובין הבובה המכנית הוא כה מטושטש, עד כי הופמן העיר באירוניה שכאשר נודע ברבים סיפורם של נתניאל ואולימפיה, החלו כל המחזרים לתבוע מאהובותיהם לחרוג במכוון מהקצב בשעת הריקוד, לשחק עם חיית המחמד שלהן בשעה שקראו בפניהן, ואפילו לדבר מפעם לפעם באופן שיעיד על תבונה מסוימת, על מנת שיהיו משוכנעים לבטח שאינם מחזרים אחרי בובת עץ.

אולימפיה היא קריקטורה השמה ללעג אידיאל נשיות חברתי על ידי הבאתו אד-אבסורד. הסטירה פועלת משום שלקורא בן הזמן מובן מאליו שהתאהבות ביצור מכני היא טירוף מוחלט.

טכנולוגיה ומיניות כשילוב קטלני

יותר ממאה שנה מפרידים בין אולימפיה לאישה-מכונה הממלאת תפקיד מרכזי בסרטו של פריץ לאנג ”מטרופוליס” (1926), סרט המדע הבדיוני הראשון. באותה עת כבר חלחלו לתרבות הפופולרית התיאוריות של פרויד על המיניות; איזידורה דנקן הפכה עצמה לסמל פמיניסטי לוהט, והקהל האירופי והאמריקני הוקסם מריקודיה הנועזים הגם שראה בהם שערורייה; בו בזמן, חשפה מלחמת העולם הראשונה לעין כל את כוח ההרס של הטכנולוגיה המודרנית. המרכיבים האלה מתגלמים בדמותה של הרובוטית מ”מטרופוליס” ויוצרים שילוב קטלני של טכנולוגיה מאיימת ומיניות בלתי מרוסנת.

”מטרופוליס” היא עיר שמהפכה תעשייתית בנוסח המאה ה – 19 הגיעה בה לממדים מפלצתיים. השלטון ב”מטרופוליס” הוא דיקטטורה של בעלי הון החיים בפאר בעיר פוטוריסטית מעל פני האדמה, בעוד שפועלים דמויי עבדים עמלים למענם בתנאים תת-אנושיים מתחתיה. אדון העיר, פרדרסון, ומדען מטורף בשם רוטוונג, זוממים לחתור תחת תנועת השחרור של הפועלים על ידי החדרת סוכנת לשורותיהם – רובוטית הנראית ככפילתה של מנהיגת הפועלים, מריה.

רוטוונג חוטף את מריה ומביאה למעבדתו, ושם, בסצנה קולנועית משופעת בשלל אפקטים של אור וטבעות זוהרות, מתמזגים פניה המתכתיות של הרובוטית בפניה האנושיות של מריה. זו סצנת בריאה הלקוחה ישירות מ”פרנקנשטיין”. הרובוטית החדשה נראית כמו מריה, אך היא היפוכה הגמור. מריה, כשמה, טהורה ובתולית, אך בשל קללת הטכנולוגיה היא הופכת בגלגולה כרובוטית לפאם-פאטל חסרת מעצורים.

רוטוונג מציג את יצירתו החדשה ביושיווארה, אזור האורות האדומים של מטרופוליס, כדי שפרדרסון יתרשם כמה אמיתית נתפסת הרובוטית בעיני תושבי העיר. הוא מעלה אותה על במה והיא מבצעת סטריפטיז בנוסח ריקודי הצעיפים השקופים של דנקן. בטכניקת מונטאז’ מראה לאנג על המסך גם את עיניהם התאוותניות של הגברים הצופים במופע. לא רק הטכנולוגיה של רוטוונג מקנה לרובוטית את מיניותה – עוד יותר מכך עושה זאת המבט הגברי.

מריה נהגה להטיף לפועלים לנהל התנגדות לא אלימה ולהתפשר עם פרדרסון, אולם לרובוטית סדר יום אחר לגמרי – היא מנהיגה את הפועלים להרוס את המכונות. המהפכה התחילה, האורות במטרופוליס כבים, הדיקטטורה הדכאנית והפטריארכלית של פרדרסון עומדת לקרוס. אולם הרעיון שחברת המעמדות הקפיטליסטית תיהרס בידי כוח שטני המשלב מיניות נשית ותחכום טכנולוגי הוא בלתי נסבל בסרט שנוצר במערב בראשית המאה ה-20. התסריט עושה תפנית של 180 מעלות – הרובוטית חייבת להישמד.

מתברר שהשבתת המכונות מביאה להצפתה של העיר התחתית במים וילדי הפועלים נמצאים בסכנת טביעה. הפועלים הנזעמים לוכדים את הרובוטית ומעלים אותה על המוקד כמכשפה. משנשרף הבשר מתגלה מתחתיו השלד המתכתי. הפועלים מתפייסים עם פרדרסון ומגיעים עמו לפשרה שלמעשה משאירה את הסדר הישן על כנו. מריה, שחולצה ממרתפו של רוטוונג, מתבוננת בפועל הלוחץ את ידו של פרדרסון בעיניה המפיקות טוב לב נוצרי – המיניות הרובוטית אאוט, הבתוליות הנוצרית שוב אין.

”מטרופוליס” שימש כמקור השראה לסרטי מדע בדיוני רבים, אך יעברו יותר מ – 50 שנה עד שבהוליווד יתחיל לבצבץ סיום חלופי לנארטיב הזה והרובוטית הסקסית תסיים את הסרט בשלום.

גיבורה פמיניסטית ובובת מין

ספרות המדע הבדיוני ידעה פריחה גדולה בשנות החמישים אך הרובוטים שהוצגו בה היו על פי רוב מכונות לשמן, חסרות מין. סופרי המדע הבדיוני הגדולים של התקופה, ארתור צ’רלס קלארק ואיזק אסימוב, הפליגו בדמיונם לקצווי היקום, אך אל מחוזות היחסים המיניים בין גברים, נשים ומכונות לא הגיעו. (אסימוב נדרש לנושא רק ב-1983 בספרו “רובוטים של שחר”).

בשנות החמישים התחתן האמריקני המצוי עם בת השכן, גר בפרבר וגידל כלב ושני ילדים לפי הוראותיו של ד”ר ספוק. אולם צורת החיים הפוריטנית של הפרבר עוררה בשנות השישים תגובת נגד: התנועה לשחרור האישה צברה תנופה אדירה, הנוער במערב היה משוכנע ש”כל שאתה זקוק לו היא אהבה,” והמצאת הגלולה הביאה למתירנות מינית שלא נודעה כמותה קודם לכן.

התמורה הזו השתקפה בסרט המדע הבדיוני ”ברברלה” (1968) בבימויו של רוז’ה ואדים ובכיכובה של אישתו באותה עת, ג’יין פונדה. ברברלה היא קומדיית סקס פוטוריסטית ופסיכודלית שעלילתה מתרחשת בשנת 40,000 לספירה במרחב גלקטי ששוררים בו שלום ואהבה. נשיא כדור הארץ שולח את ברברלה לגלות את המדען המטורף דורן דורן שהמציא נשק קטלני המעמיד את שלום העולם בסכנה.

ברברלה מגיעה לכוכב של דורן דורן בחלליתה המרופדת פרווה והמצוידת בכלי נשק עתיקים אך גם במלתחה עשירה להדהים. היא מחליפה תלבושת בכל חמש דקות, ובכל פעם לבגד דמיוני יותר וחושפני יותר. במסעה על פני הכוכב פוגשת ברברלה מגוון רחב של טיפוסים, מקצתם תמימים ומקצתם מרושעים, אך בלי יוצא מן הכלל להוטים הכול לשתף אותה בשעשועי המין שלהם. בכדור הארץ נהוג לקיים יחסי מין באמצעות גלולה: בני הזוג מצמידים את כפות ידיהם ונותרים דוממים במשך דקה עד שהם מגיעים לפורקן מיני. בכוכב שאליו הגיעה מתוודעת ברברלה למין פרימיטיבי מהסוג הישן.

המקום שורץ סכנות וברברלה מותקפת מכל עבר, אולם תמיד נמצא טיפוס כלשהו משוכני הכוכב שמציל אותה. אחרי כל הצלה היא מקיימת יחסי מין פרימיטיביים עם המושיע. באחד מפרקי סדרת הקומיקס מאת ז’אן קלוד פורה, עליה מבוסס הסרט, מציל את ברברלה רובוט, והיא, כמובן, שוכבת אתו. “איך היה?” שואל הרובוט השרוע על גבו אחרי מעשה האהבה, “בסך הכול בסדר, אבל קצת מכני,” משיבה ברברלה, שכבר צברה ניסיון מה במין פרימיטיבי.

ברברלה מגיעה לבסוף למעבדתו של דורן דורן, גבר שמן, לבוש מדים מצועצעים מעוטרים בצווארון קפלים ענק. הממציא מתכוון להרוג את ברברלה באמצעות מכונת סקס, הנראית כסרקופג מתכת גדול. ברברלה כלואה בתוכו עירומה ורק ראשה מבצבץ החוצה. המכונה מופעלת באמצעות אורגן שהנגינה בו גורמת לקורבן המיועד גירוי מיני עז שסופו פיצוץ של אורגזמה קטלנית. “כשאגיע לקרשנדו, תמותי מרוב עונג,” מסביר המדען המטורף. אולם מתברר שכושרה המיני של ברברלה “המושחתת” עולה בהרבה על עוצמתה של מכונת הסקס, והיא סוחטת ממנה את כל כוחה. המכונה המותשת מעלה עשן ונהרסת. “איזו מן בחורה את?” שואל דורן דורן את ברברלה בהשתאות נזעמת, “אין לך בושה?”

ברברלה היא גיבורה פמיניסטית אך גם בובת מין – שני הפכים בגוף אחד. היא חוגגת את שחרורה המיני של האישה אך בעת ובעונה אחת מייצגת את הפחד שחגיגה מופרזת תהפוך את האדם עצמו למכונת מין.

מכונת הסקס מ”ברברלה” מצוטטת בקומדיה העתידנית של וודי אלן ”ישנוני” (1973). חברת העתיד בסרטו של אלן חדלה גם היא לעשות מין פרימיטיבי – סקס עושים שם באמצעות מכשיר לשימוש ביתי הקרוי “אורגזמטרון”. אין צורך בבן זוג: המשתמש מתרווח במיכל דמוי דוד ומניח למכונה לענג אותו באורגזמות טהורות, בלי מגע יד אדם. “האורגזמטרון” הוא חץ סטירי שמשגר אלן כלפי המהפכה המינית של שנות השישים המתירניות. חילופי הזוגות והאורגיות של אותה תקופה לא נועדו רק להתנסות בסוגים שונים של ארוטיקה אלא היו גם ניסיון להפריד מין מאהבה, להשתחרר מהדרישה המסורתית לאהוב את בן הזוג המיני; בפרודיה העתידנית שלו מקדם אלן את התפיסה הזו צעד נוסף קדימה, המכונה מעניקה אורגזמות לכל דורש בלי בן זוג בכלל.

”ברברלה” ו”ישנוני” מבטאים יחס אמביוולנטי לרעיון של מין עם מכונות. מצד אחד, אין הדבר נתפס כטירוף מוחלט כפי שהדבר הוצג ב”איש החול” וב”מטרופוליס”, ומצד שני, ההומור, הלעג והאירוניה העצמית שבסרטים אלה, הם כלים להתמודדות עם החשש מפני מין נטול קשר רגשי, המיוצר באמצעים טכנולוגיים כמצרך מדף זמין.

בחלק הבא: ואולי במקום להאניש מכונות, נמכן אנשים?

מאמר זה מתפרסם במקביל גם ב”האייל הקורא”.

על הכותבת שמעון גלבץ

מתרגם ובעל תואר שני בהיסטוריה של ארה"ב מאוניברסיטת תל אביב

תגובות

  1. Frozen R

    סוף סוף משהו מעניין…
    אי כי קצר ולוקה מעט

  2. בובית

    או, הנה מאמר ראוי, מעניין באמת.
    נכון, קצר, אבל יש עוד שלושה חלקים…

    ומה אם למכן פולניה, מה אם למכן פולניה ונדפקת לך העבודה באמצע?

  3. bettie page

    מאמר מצוין,
    כמה טוב שאפשר לכתוב על עוד משהו חוץ מליפסטיקים ובחורים
    הידד לאינטליגנציה (המלאכותית?)

  4. הומרוס

    המאמר המעניין והמעמיק ביותר שקראתי באתר זה מזה שנים. מחכה כבר להמשך ובינתיים יש ויש על מה לחשוב.

  5. תמיד תהיתי על השילוב הקטלני הזה של פאם פאטאל ופמיניסטית. מה זה, סוג של פנטזיה גברית חדשה או סתם ניסיון לרצות את שני מיני הצופים. מישהו מבאי האתר הזה פגש בחיים האמיתיים פאם פאטאל שראתה את עצמה קודם כל כבת אדם ורק אחר-כך כנקבה? היא באמת הייתה פאם פאטאל ?!

    • שמעון גלבץ

      שלום sea,

      האמת היא שהשילוב של פאם-פאטל ופמיניסטית אינו חדש, מדובר פנטזיה גברית עתיקה ביותר המופיעה במיתולוגיה של המזרח הקדום וגם במיתולוגיה היהודית ומתגלמת בדמותה של לילית.

      לילית אינה מוזכרת במקרא (למעט אזכור השם פעם אחת בספר ישעיהו כאיזשהו יצור דמוני לילי), דמותה החלה להתפתח במדרש ויותר מאוחר בבן סירא ובספר הזוהר. יש גרסאות שונות אך עיקר המיתוס הוא זה:

      אדם הראשון נברא תחילה בלא בת זוג כידוע. בהגיעו לגיל עשרים בערך התחילו לפעול אצלו ההורמונים והוא ניסה להזדווג עם נקבות בעלי החיים השונים שברא אלוהים, אבל משום מה לא היה די מרוצה וביקש מאלוהים לברוא לו עזר כנגדו משלו, ואלוהים ברא למענו את לילית. אבל השניים לא ממש הסתדרו ביניהם. בכל פעם שאדם רצה לשכב עם לילית היא התקוממה וטענה שהתנוחה השגרתית נמאסה עליה, “מדוע בכל פעם אני צריכה לשכב מתחתיך?” שאלה, “גם אני נבראתי מעפר, אני שווה לך, ומגיע גם לי מדי פעם להיות למעלה.” מכיוון שאדם ניסה לכפות עליה את התנוחה המועדפת עליו בכוח, הזדעמה לילית, נקבה בשם המפורש, התעופפה באוויר, ונטשה אותו.

      אדם התלונן עליה בפני אלוהים, וריבונו של עולם שלח מלאכים לקרוא לה. אבל היא בינתיים מצאה לה להקה של שדים תאוותניים, שאתם הזדווגה על ימין ועל שמאל והיתה עסוקה בלידת שדונים קטנים. לא זו בלבד שלא ניאותה לחזור, אלא הודיעה שהיא אינה חושבת שהיא מסוגלת לחזור בתשובה ולהיות אשת איש צייתנית.

      היווצרותו של מיתוס לילית התאפשרה הודות לעובדה שבספר בראשית יש לנו שני סיפורים על בריאת האישה. האישה הראשונה היתה איפוא לילית ורק השניה, לפי אגדה זו, היתה חווה אמנו. אמנם גם חווה לא היתה דונה אידיאלה (סיפור הנחש וכו’) אולם לעומת לילית ניתן לראות בה צדקת גמורה. לילית, הנגטיב שלה, נתפסה בספרות היהודית כמפתה מסוכנת. אחד הפוסקים אף קבע שאל לו לגבר לישון לבדו בלילה שכן כך יהפוך טרף מיידי לתאוותה של לילית.

      את הרובוטית ממטרופוליס בהחלט אפשר לראות כמין גלגול מודרני של מיתוס לילית, אלא שהיא לא נבראה בידי אלוהים מעפר, אלא בידי האדם באמצעות הטכנולוגיה.

      מרדנותה של לילית דיברה אל ליבן של הפמניסטיות היהודיות בארה”ב והן קראו לכתב העת הוותיק שלהן על שמה, Lilith.

      קישורית: http://www.lilithmag.com

      • תשובה איכותית, אך בו נשווה ת’הגדרות.
        בעיניי, פאם פאטאל היא התגלמות של אישה המשתמשת במיניותה ע”מ להשיג את מטרותיה. למה שתעשה זאת?-אולי לא מסוגלת להשיגן בכח כישרונה?!
        למה שהרובוטית במטרפוליס לא תהייה “סתם” מנהיגה בעלת אישות כריזמתית ,מן הטלר בורסיה הנשית? אתה יכול לתאר לעצמך “ברברל” שמגיע לדורן דורן ,ומתחיל לפלס את דרכו ע”י שימוש לא בתושייתו,לא בכח הזרוע, אלה דווקא בעזרת אותו איבר הנמצא אצלו בין הרגליים (מותר להגיד “זין” באתר הזה?) ?! לא שחסרים גברים כאלה בחיים, לא,לעובדות חוף תל-ברוך לא חסרים עמיתים למקצוע, אלה שקצת קשה לי לתאר שדמות כזו ,לו רק תופיע בסרט, תזכה להילת גיבור. אולי תימצאנה להן כמה נשים קינקיות( מה רע!)/זקנות(גם לא רע, כי כולנו עוד נהייה שם), שהבחור עבורן הוא הפנטזיה האולטימתיבית, אבל שגם גברים יזדהו איתה ?!!

        אבהיר את השאלה-האם אישה שמשתמשת במיניותה בכדי להגיע ליעדיה ( ולא, המיטה שלך הוא לא אחת מהם) ,היא פמיניסטית. אם כן (ושכל אחד ישתמש במה שהטבע נתן לו ((: ), הביאו לי גם ורסיה גברית לתופעה( בקולנוע, למיטה-לא תודה), ויותר מזה-עשו אותה(את הורסיה) לגיבור, גם בעיניי הגברים ! אז אדע שניצחנו !
        גיגולו-לשילטון!!!

        • bettie page

          אני חושבת שאת מפספסת – דווקא פאם פאטליות, לאו דווקא מדביו”ת, כמו הכוכבות של סרטי שנות השלושים והארבעים (גרטה, ריטה , אפילו לורן באקול [ראיתי אתמול את to have and have not המופתי]), לא ממש נשים חסרות כישורים או אינטליגנציה. מה שחסר להן הוא יותרהיכולת לתפקד בעולם של גברים – שבו הן נאלצות להתאים את עצמן, לא על חשבון יכולותיהן אלא במסגרות המציאות הכפוייה עליהן.
          יהיה פחות מעניין אם היטלר בורסיה הנשית תכבוש את העולם – למה לא להוסיף לה את הפאם-פאטליות הזו?

          ומה עם הג’יגולו האמריקאי (ההוא של גיר)
          מה עם קרטיס ולמון בחמים וטעים

          סתם דוגמאות בשלוף

          • bettie page

            שוב על התגובות ופתאום נראה לי מצחיק שדווקא הניק שלי סותר את כל מה שדובר בו ומוכיח את טענתך חד משמעית.
            אי אפשר לקבל הכל בחיים.

          • רגע, לא אמרתי שפאם פאטאל לא אינטלגנטית, להיפך-ע”מ לפתח את המשיכה המינית נדרשת אינטלגנציה לא קטנה. השאלה שלי אחרת-האם פאם פאטאל היא דוגמה ל-פ-מ-י-נ-י-ס-ט-י-ת (איך כותבים מילים מודגשות, לעזאזל?) ?!
            ושוב, בואי נבהיר מושגים. אישה פמיניסטית זו לא בהכרח אישה בעלת כישורים או אינטלגנציה יוצאים מן הכלל. היא גם לא שואפת לכח-בניגוד לדעה הרווחת בקרב גברברים מסוג מסוים. פמיניסטית זו אישה שרואה את עצמה כשווה, או לא שווה ( פמיניזם עדיין לא ערובה לערך עצמי גבוה ) בזכות אותם כישורים או אינטלגנציה. היא שואפת את כוחה מעצם היותה “שווה” ,ולא מהשתקפותה בעינייהם החרמניות של הגברים. היא מבקשת הכרה ויחוס מעצם היותה אדם, ולא בשל כח נשיותה.
            “…חוסר יכולתה לתפקד בעולם של גברים” ? לאישה שראיית עולמה בנויה על פמיניזם לא חסרה יכולת זו ! היא “למדה להיסתדר” בעולם זה, ולא שעולמה שונה מעולם של פאם פאטאל-הבוס שלה ,קרוב לוודאי הוא עדיין גבר, והבעלים של המסעדה , בה היא נוהגת לאכול צהריים גם (שימו לב-כתוב “קרוב לוודאי” , לא “בוודאות” , אז אין צורך להפגיז אותי באין-ספור דוגמאות הפוכות).
            דוגמה טובה לאישה שחיה בעולם של גברים ונשיותה משמשת אותה היטב היא סקרלט או הרה (“חלף עם הרוח”).

            לא מכירה את הג’יגולו האמריקאי, אבל האם הוא דמות “חזקה” ונערצת גם בעיניי צופים ממין זכר? (אולי כן, כמו שכבר כתבתי-אין לי מישג מי זה). בספרות וקולנוע באמת לא חסרות דוגמאות לדמויות הללו-העיניין הוא לא שיש מזה ואין מזה , אלה בפרשנות , אותה מעניקים היוצרים הגברים (בד”כ) לאותם הגיבורים!
            …ובחזרה למציאות. בחיי היום-יום פאם פאטאל היא יותר הדמות של אורלי ויינרמן מ”שמש” (אל תשכחו להבדיל בין השחקנית לדמות!) , ולא ברברלה!
            ד”א, “היטלר בחצאית” משעממת אותך-מה דעתך על לארה קראפט? יפה?-מאוד, סקסית?-ועוד איך, פאם פאטאל-לאלפי המושגים ש-ל-י (לעזאזל, איך מדגישים?) , ועדיין אישה, כל-כך אישה!!!

            נ.ב.-סליחה, מה זה מד”ביות, ומי זאת בטי פייג’ ? (עכשיו חשפתי את בורותי (: )

            • שמעון גלבץ

              שלום sea

              פאם-פאטל היא אישה שקסמי הפיתוי שלה יכולים להביא גברים למצב מסוכן או לאובדן גמור. מובן מקובל אחר, מעט שונה: אישה שאופף אותה קסם ומסתורין.

              אורלי ויינרמן ב”שמש” בפירוש אינה הדמות של פאם-פאטל אלא הסטיריאוטיפ של “הבלונדינית הסקסית המטומטמת”, דמות שגילמה נפלא מרלין מונרו וגב’ ויינרמן היא חיקוי דהוי שלה.

              סקרלט א’והרה היא אישה חזקה ועצמאית אולם גם היא כמובן אינה פאם-פאטל. דמות הפאם-פאטל היא דמות שרווחה בקולנוע עד סוף שנות החמישים בערך ונעלמה כמעט לגמרי יחד עם דמותו של בוגרט. סטיריאוטיפ חיצוני מקובל שלה בסרטים כולל הסתובבות בבארים לבדה מאוחר בלילה כשהיא אוחזת בידה סיגריה (היא הרי לא יושבת בבית ומחתלת תינוקות). הדמות הזו אירופית במקורה (שורש המילה צרפתי) ואת הווריאציה האמריקנית שלה פיתח בין השאר סופר ספרי הבלשים ריימונד צ’נדלר (שהיה אנגלי במוצאו) – הבלש שהמציא, פיליפ מארלו, נתקל בנשות פאם פאטל על כל צעד ושעל.

              בדמות שמגלמת שרון סטון ב”אינסטינקט” בסיסי יש סממנים של פאם-פאטל, היא אפופת מסתורין מתוחכמת ומסוכנת לגברים, אולם בכ”ז היא רחוקה מלהיות “הדבר האמיתי” משום שהסכנה שהיא מייצרת אינה נובעת אך ורק מכוחות הפיתוי שלה כי אם בעיקר מהשימוש התכוף שהיא עושה בדוקרן קרח.

            • bettie page

              סקרלט אוהרה היא ללא ספק דמות פמיניסטית – לאו דווקא מבחירה (כי היא בטח היתה מעדיפה שיפנקו אותה כל היום והיא לא תצטרך להניע אצבע), אבל הפעולות שהיא עושה מתוך כורח הן ללא ספק פמיניסטיות במהותן (המחשבה שאם אני לא אדאג לעצמי – מי כן), מתוך כך היא לוקחת אחריות בעצם על חייה ועל חיי הסובבים אותה.
              אני יודעת שהיום זה לא ממש פופולרי ולא פוליטיקלי קורקט, אבל אני מתה עליה.
              והיא גם פאם פאטאל (אם תזכרי את סצינת החתונה בהתחלה כשכל הבחורים במחוז נאבקים מי ישב לידה ומי יביא לה ומי ירקוד איתה).

              השאלה היא אם את מתיחסת לפמיניזם כאל תכונה מולדת – בעולם שההגדרה עצמה עדיין לא היתה קיימת (לואיזה מיי אלקוט, וילה קאטר) או שספרות/קולנוע שנעשתה אחרי היות ההגדרה הפמיניסטית בהכרח מתכתבת איתה.

              דרך אגב הפאם-פאטליות והפמיניזם בהחלט לא הולכים יד ביד אבל הדוגמאות שאני נתתי נראות לי דווקא שכן. אני לא חושבת שהקולנוע של שנות השלושים-ארבעים, ושיטת האולפנים של הוליווד היתה נותנת לאיזו שהיא אישה להיות פמיניסטית במוצהר – מישהי ששוטחת אג’נדה מוצקה – אבל דווקא הסרטים האלה חתרניים ובמידה רבה פמיניסטים הרבה יותר מהסרטים שנעשו בעשרים שנים האחרונות.
              סרטים כמו – נערתו ששת
              הסרטים של קתרין הפבורן הנפלאה ושל בטי דיוויס המדהימה ששילבו ללא ספק סקס אפיל פצצתי במיוחד וגם פמיניזם חתרני ומבריק.
              אם תתמכרי כמוני לאולדיס (ערוץ tcm, מומלץ בחום), תראי שהדמויות הנשיות בסרטים ההם היו הרבה יותר מבריקות ורבלית ודעתניות ומודעות מאשר ג’וליה או סנדרה או מג.
              בעיקר כי אסור היה לדבר על מין או להראות אותו ולכן המונולוגים היו החלק המרכזי של הסרט.
              אהה, ואיך שכחתי, אם תסתכלי – תבחיני בוודאי שכל השחקניות ההן לא ממש רזות ולא עובדות על דימוי הגוף הכוסי שלהן. ובכל זאת הן סקסיות פי כמה וכמה מכל הג’וליות והמגיות (על סנדרה אני בכלל לא מדברת, היא נוראית).

              וכאן פרוש הניק – בטי פייג’ נחשבה בשנות הארבעים ל pin up girl האולטימטיבית. היא השתתפה בסרטי פורנו רך. היום לא היו נותנים לה להשתתף בפרסומת לאבקת כביסה, אבל אז היא הייתה משהואית לגמרי. תמיד מרוח לה חיוך של ‘איזה חיים נפלאים על הפרצוף’ (כמובן שהביוגרפיה האישית שלה לא היתה ממש אופטימית) ובגלל שהחיים לא ממש כאלה – חשבתי שלא יהיה רע אם יהיה לי לפחות ניק אופטימי. את יכולה לבד: http://www.grrl.com/betty.html (זה רק אתר אחד).
              ג’יגולו אמריקאי – אחד הסרטים הראשונים של ריצ’רד גיר, לא ראיתי אותו המון שנים ואני חוששת שהיום הוא די מיושן אבל מעניין. אני חושבת שהוא דמות שאהודה על נשים וגברים כאחד, אם תתקלי בו מעניין לראות.
              מד”ב – בסה”כ קיצור למדע בדיוני

              מצטערת שאני כה ארכנית, סוף סוף נתקלתי בדיון שעוסק במה שמעסיק אותי – קולנוע, פמיניזם, סקס
              don’t we all?

              • היי, בטי!
                מצטערת שעונה לך קצת באיחור ( בעולם המטורף הזה למי יש ראש לדיונים פילוסופיים, מה גם שהמציאות עולה על כל דמיון-אם איזה במאי הוליוודי היה מצלם סרט “אקשן” שכזה, הוא היה מואשם בחוסר אמינות! )
                מקווה שעוד תציצי לדיון הזה, כי כפי שראיתי, לאחרונה לא היו ממש תגובות.

                לאחרונה צצה במוחי מחשבה-מה אם דמות הפאם-פאטל היא מעין גולם שקם על יוצרו?! העולם “הגברי” כאילו אומר לאישה “רוצה להיות שווה-תהיי סקסית”, אז היא לוקחת את ההערה לתשומת ליבה, בלי כל הבבל”ת הפמיניסטי, הולכת איתה עד הסוף , אבל ממש עד הסוף, ומאישה חייכנית ,כתיכנון המייצר, הופכת לאישה קטלנית! מעין “רציתם-קיבלתם, אז עכשיו תוכלו אותה!”

                עכשיו קצת בכובד ראש-עפ”י הפסיכולוגיה, ” פאם-פאטליות” נחשבת להפרעה אישיותית, זו בעצם אישה המכורה לכוח משיכתה, כוח, שרובו נובע מעצם היותה “קשה להשגה”, ובשל התמכרות זו היא אינה מסוגלת להתמסר רגשית( האנ’ לפסיכולוגיה, או משהו כזה-לא זוכרת את השם, אבל בכל ספריה שכונתית כל השתים-עשרה כרכים נמצאים במקום בולט).

                מאוד אהבתי את הערתך על כך שבסרטים הישנים “סקסאפיל” לא תמיד שווה “רזון” .תמיד הפתיעה אותי “האופנה” ההפכפכה על הדימוי הנשי “הנכון”. ממרלין מונרו שהתברכה במידה 46 ( ! ) ,עד טויגי שהיקף ירכיה היה 82 (זו אפילו לא מידה 34, לפי החישוב שלי ). אם מרלין מונרו הייתה חיה בתקופתינו, היא לא הייתה זוכה אפילו לדגמן מידות גדולות ( היא גם הייתה אישה די נמוכה). וכל זאת, בעוד דימוי גוף ה”אידיאלי” של גבר נשאר כפי שהיה ( השינוי הוא אולי בליבוש היותר “נשי”, בשיער כמובן, בעוד שהגוף נשאר אותו גוף! ).
                בתור מאמינה גדולה ממשמעות הנסתרת שיש לתפיסתנו לגבי מושג היופי בכל תקופה ותקופה, מעניינת אותי השאלה מה הייתה תפיסת היופי, או יותר נכון, תפיסת ה-נ-ש-י-ו-ת(שמישהו יענה לי איך יוצרים כתיב מודגש), באותם זמנים “רחוקים” של קולנוע שחור-לבן ,ומה מבטא השינוי שחל בה בעשורים האחרונים. אם נעזוב את כל ההנחות “המרחמות” והמוטעות שכל מעצבי האופנה
                הם הומואים, נשאלת השאלה למה הרזון הוכתר לאידיאל.
                א- לא כול המעצבים הומואים, ב-יש גם מעצבות אופנה ,שמשום מה גם משתמשות בדוגמניות רזות, ולא זה לא בגלל “השליטה הגברית”, כידוע המעצבת הראשונה שהשתמשה בדוגמניות לקידום מכירת עיצוביה הייתה קוקו שאנל ( או אולי הראשונה העשתה תצוגת אופנה מאורגנת, בואו לא נהייה קטנוניים ) , ולא נראה לי שדוגמניותיה היו יותר מלאות.

                אולי הסיבה נאוצה בכך שכוכבות בד של אז נשפטו יותר לפי יופי פניהן, והגוף אשר עמד במינימום של חזה שופע ומותניים צרות עבר את סף הדרישות.
                מצד שני-בזמננו הראשון ( או הראשונים (:) כבר אינו נמצא בסף הדרישות (ראה ערוץ האופנה).
                אולי הדרישה לרזון נובעת מעליית מודעות לתזונה נכונה ולספורט (אינני מתכוונת ל”הרואין שיק”, אז אנא חיסכו ממני את כל סיפורי האנורקסיה), או אולי היא משקפת את השינוי בתפיסת הנשיות ובפלישה הנשית לשטח הגברי ( ומכאן האידיאל “הנערי” שמציגות הדוגמניות). ואולי מדובר כאן בהתמרדות הגברית לפלישה זו, וניסיון להציג את האישה כדמות שברירית ו”חלשה” שאינה מסוגלת להיות שווה לגבר “באמת”.
                ב”איל” הייתה הערה/תמיהה על על גיזרתה ה”מוזרה” (ציטוט) של הרובוטית שלטענת הכותב ניחנה בחזה גדול, אגן ירכיים רחב ומותניים רחבות גם כן, ובכלל “מזכירה את לארה קראפט” (גם ציטוט). דבר ראשון (ושולי, כי לא על זה הדיון)-מלבד חזה שופע, ללארה קראפט אגן צר ,ומותניים צרות מ-א-ו-ד גם כן, ועל זה היא כבר הספיקה לספוג את חמת זעמן של הפמיניסטיות, שהאשימו “אותה” בהצגת פרופורציות לא אנושיות!
                עכשיו לעינייננו-כאמור ,ברגע שהגיבורה הנשית “קודמה” לתפקיד לוחמת , נעלמה שבריריותה (שימו לב-היא לא שמנה), וחיטובה החדש נובע יותר מאורך חיים פעלתני (אולי קצת יותר מדיי-כמה אפשר לירות אחותי, אולי תנוחי, תעשי כלים (:), וביקור במכון כושר על בסיס יומי. זוהי כבר אמזונה- לא פאם פאטל!

                ועוד נקודה למחשבה-למה כל הנשים החזקות והלוחמות מתגלות לבסוף כמכונות לא אנושיות, כלומר, כבדיה, או ,במקרה הטוב, הן מלכתחילה כלואות בעולם הורטואלי (ראה לארה קראפט). היחידה אשר עולה בזכרוני שנוגדת את התזה היא החיילת ג’יין ( בגילומה של דמי מור גלוחת השיער ) שהחיים מאלצים גם אתה ,ע”מ לשרוד, לאמץ את הקודים הגבריים (ראה גילוח שיער), הפעם ע”י ויתור גמור על נשיותה (שוב ראה שיער). מה זה, “תהי חזקה=תהי גבר”? ומה עם גולדה מאיר ( הפעם מעולם המציאות), אשר בשל אופיה החזק “זכתה” לכינוי המלבלב “אישה עם ביצים” ?
                הגיבורה הפמיניסטית היחידה אשר עומדת באמות מידותיי היא המורה מ”סיכון בסיסי” ,בוגרת יחידה קרבית. היא אומנם לובשת חצאית לצד מעיל עור, ואפילו עובדת בהוראה, אך עברה הצבאי, ויותר מכך, אופיה החזק כובשים את תלמידיה והופכים אותה,בעיניהם ולא רק , למודל לחיקוי. חוזק ללא ויתור על נשיות!
                כן, כמן שאת רואה ,יש גם היוצאים מן הכלל!

                • נדמה לי שזוהי התגובה הארוכה ביותר שהייתה אי פעם! 🙂

                • שמעון גלבץ

                  שלום sea,

                  אהבתי את שאלתך מה מקורן של אפנות? אין לי עליה תשובה טובה ממש, איני יודע מה הפך את טוויגי לכל כך אופנתית בשנות השישים בשעה שג’ון לנון, גיבור התרבות של התקופה, אמר שהפנטזיה הנשית האולטימטיבית מבחינתו היא בריג’יט ברדו.

                  אולם תהיה האופנה השלטת בזמן מסוים אשר תהא, ההבדלים בין אופנות הגברים והנשים נשמרו לאורך ההיסטוריה. היו תקופות בהן גברים חבשו פאות נוכריות אך נשים לא, ובעידן שבו לבשו גברים מחוכים, נשים לא עשו זאת – הנקודה החשובה תמיד היתה *ההבדל* ולא צורת האופנה המסוימת. הבדלים כאלה בין המגדרים היו קיימים תמיד לא רק בלבוש, כי אם גם באופן הדיבור, האכילה, הישיבה וכו’.

                  יצא לי לשמוע מנשים שיש משהו קרוב מאוד להתחפשות בטיפוח המראה הנשי. יש בקרים שבהן לאישה לא בא להיראות נשית, היא מרגישה פתאום כמו ליצן אם תמשח את שפתיה בשפתון, אז היא מוותרת, לובשת בגד חסר צורה וכו’. ואילו בבקרים או בערבים אחרים היא יכולה ליהנות מהתחפושת, ומשחקת אותה בציוד מלא, כולל נעלי עקב, בגדים תחתונים סקסיים וכו’.

                  כלומר, תפקיד האופנה הוא לייצר את המסכות המגדריות המקובלות (אם כי בימינו חוצה האופנה מדי פעם את גבולות המגדרים באורח מודע ומשחקת אתם משחקים.)

                  נ.ב.

                  sea, יש תגובה ב”אייל הקורא” לשאלה שהעלית שם.

                  • אולי ההערצה לטוויגי נבעה מכך שהיא ייצגה היטב את חלום”הנעורים הנצחיים” , שכזכור התפתח יחד עם תרבות ההיפים שעל “דלת כניסתה” היה חרוט “לצעירים בלבד”. עולם המבוגרים דאז סימל שמרנות , נורמות נושנות וכל ה”כנסיה, מטבח, חדר ילדים” (לא זוכרת איך זה באנגלית) , בזמן שהנעורים סימלו קידמה, שימחה , חופש וכו’…
                    פעם קראתי באיזה מקום שההערצה המודרנית לנעורים ( לאו דווקא באופנה ) נובעת מכך שהצעירים של היום הם דור של ה”בייבי בום”, ז”א לצעירים כיום יש יתרון כמותי, מה שהופך אותם לקבוצת אינטרסים בעלת השפעה דומיננטית מבחינה תרבותית. זהו אחד ההסברים, לדעתי, לדהירה חסרת מעצורים אחר “שיקויי נעורים” למיניהם-לנעורים בזמננו יש ערך כמעט פוליטי (צעיר=שייך לרוב השולט), הם הפכו למעין סמל סטאטוס. ( רק אזכיר שבתקופת התלמוד “זקן” היה שווה “חכם”-זקני העיר, והיום פוליטיקאים רבים פונים לרפואה הפלסטית ע”מ להחזיר את נעוריהם האבודים ).
                    מה גם שההורים של דור ה”בייבי בום” היו דור המלחמה, מכך ברור הפסדם מן הבחינה הכמותית (תסלחו לי על הציניות).
                    עם ירידת עקומת הילודה, והזדקנותו הטבעית של דור ה”בייבי בום”, יבוא שינוי בהשפעה המגדרית (כבר עכשיו אנו עדים להתרבות בתי אבות למיהיהם, ופריחת עסקים הקשורים לתחום הגריאטרי). אולי זו הוכחה שטחית לתאריה הנ”ל, אבל מאיפה, לעזאזל באה האופנה המשוגעת הזאת לציער שיבה (מלאכותי=צבע) אצל הגברים ?!

        • האייל המבקר

          מה עם הגיבור ב”ארוחת בוקר בטיפני’ס”? הוא ג’יגולו, וחוץ מכמה עקיצות מפיה הענוג של אודרי הפבורן, אין מילה רעה על כך לכל אורך הסרט.

          • גבירת הטירה

            למיטב זכרוני, הגיבור ב”ארוחת בוקר בטיפאני” הוא הסופר שמעלה על הכתב את סיפור פגישתו עם הולי גולייטלי (הידד, איזה שם נפלא). רוב הזמן הוא בבית, ליד מכונת הכתיבה, רואה אותה ואת שאר השכנים עולים ויורדים. לא הייתי אומרת שיש לו חיים סוערים.

            מעבר לזה, הולי היא המשתרללת האמיתית שם, גם תמורת טובות הנאה מגברים שהיא מבלה איתם ערב, וללא כל נקיפות מצפון.

            • האייל המבקר

              אכן סופר, אבל לא מעלה על הכתב ולא בטיח. בזמן שהוא לא מצליח לכתוב, הוא “עובד” בתור ג’יגולו של אשה עשירה, ולכך התייחסתי.

              מיס גולייטלי אכן משתרללת כאוות נפשה, ואף זוכה לטובות הנאה בשל כך – אבל חשוב לציין שהיא לא משתרללת בשביל לקבל אותן, והיא ממש לא רואה עצמה מחוייבת בשום דבר לאדם שנתן לה “50 דולר כשהיא הולכת לנוחיות”.

  6. בן אדם

    מאמר שאיכותו עולה בהרבה על איכות האתר בו הוא מתפרסם.
    לדעתי אצל הרבה מאיתנו מין מספק לא רק תאוות בשרים. אנו מנצלים אותו למימוש ייצרים וצרכים אחרים (חלק מהם אפלים) כמו רכושנות, שליטה, כוחנות, השפלת האחר, מניפולציה, קשר. כך שאפילו אם האורגזמטון יהפך למצרך מבוקש רובינו לא יוותר על הפן האנושי.

    • שמעון גלבץ

      שלום בן אדם,

      תודה על המחמאה ברישא של משפט הפתיחה שלך, הסיפא, לעומת זאת, מיותרת מכל וכל. ולגופו של עניין: אני מסכים איתך שהמין האנושי מספק גם צרכים אנושים אחרים מלבד היצר המיני הבסיסי. זה, בין השאר, מה שהופך את המיניות האנושית למגוונת כל כך.
      אך יש גם צד שני למטבע, אם לפלוני אורגזמטרון בביתו, אפשר שאורגזמות מכניות אחדות ירגיעו אותו ויפרקו ממנו לפחות את הדחפים השליליים כמו הצורך לשליטה ולהשפלת האחר ויתר זני האגרסיביות.

      • בן אדם

        ובכן, הוויכוח ביננו האם יש או אין קורלציה בין דחפים מיניים לאחרים (דרך אגב לא דיברתי רק על דחפים אלא על צרכים. ואגרסיביות היא פן אחד במכלול הזה). את זה הויכוח ביננו יהיה קל לפתור אחרי שהאורגמזטרון ייצא לשוק…

        ובאשר להערתך לגבי הסיפא – קיום ויכוח דווקא מעיד על הרלוונטיות הנושא. וכן: כאשר אנו פוסקים שדבריו של זולתינו מיותרים אנו מתירים לעצמינו התייחסות פטרונית. ויתרה מזאת, כאשר אנו מרשים לעצמינו לומר לו שדעתו מיותרת – אנו מרשים לעצמינו גישה לא מנומסת. לגישה כזו יש בדרך כלל השלכות שאינן לטעמינו.

        • שמעון גלבץ

          בן אדם,

          דומני שאין ויכוח ביננו על כך שהמיניות קשורה לצרכים אחרים (ראה תגובתי הקודמת), אך אשמח אם תמשיך להרחיב בנושא.

          אכן, לרוב לא מנומס לומר לזולת שדעתו מיותרת, אך לא הצלחתי למצוא דרך מנומסת מזו לומר לך (לכם?), שאתה ואני מתארחים באתר זה ומן הראוי ששנינו נכבדו, אין לירוק לבאר ששותים ממנה.

      • but of course we have a cheap (scalabale 🙂 ) orgasmatron :
        your right hand.
        So I would guess a mechanical one will make no real difference for human
        aggressions.

        • אלמוני

          אם יונקת לך אותו רובוטית בעלת שפתי סיליקון עם הספק של עשר כוח סוס, תאמין לי שתרגיש את ההבדל.

      • יש בשוק מוצר חדש בשם אורגזמטרון מכשיר עיסוי לראש ,יכול בקלות לענות למשאלות הלב
        אולי ניתן לקנות בבתי מרקחת אני ממליצה בחום חבל על הזמן

  7. Deepthoughts

    אההה….
    היתה לי פעם חברה כזו… זה מסביר המון!
    ג’י….
    תודה

  8. אלמוני

    חבל שהטכנולוגיה לא מאפשרת למזג גם את התגובות למאמר הזה משני האתרים (אייל ובננות). אני מציעה לכולם לעקוב אחרי הדיון גם פה וגם שם

  9. לילית

    באמת מאמר מעניין, אבל אני לתומי חשבתי שהאנושות כבר עלתה על הנקודה הרטובה באמצעות הויברטור. זה בעיני מסמל את המין המכני האולטימטיבי שבו לא צריך שום פרטנר כדי ליגמור. בתור אחת שמעולם לא השתמשה בדבר הזה, עדיין יש לי חברות שמכורות לזה ואני חייבת לציין שגם כך הן חובבות סקס מושבעות. אני מעולם לא התגברתי על המחסום- אני צריכה את הקשר האנושי, המרגש והמכאיב יותר לעיתים (לא פיזית).

  10. אלי אשד

    לפי פסיקת היהדות מותח לגברים וגם נשואים לקיים יחסי מין עם נשים גלמות ואף לעשות עימם ככל העולה על רוחם כולל מה שהיינו מגדירים כמעשי אונס,בגלמית.וזאת מאחר שזאת אינה “ילודת אישה”.
    מאידך אסור לאישה לקיים יחסי מין עם גולם זכר .
    כמו בדברים רבים אחרים יש כאן אפליה ברורה …
    גולם למניין

    http://www.haayal.co.il/story.php3?id=303

  11. אני רוצה לשתף את כל הוכחים בחוויה שאני עוברת כרגע ואני בטוחה שיעניין את כולכם
    זה ניקרא הפורקן האולטימטיבי מכשיר בשם “אורגזמטרון” ,מעסים את הראש ומקבלים זרמים
    מטריפים בכל הגוף-תנסו ותעסו את שחשקה בה נפשכם . הניצחון מובטח
    נידמה לי שניתן להשיג בבתי מרקחת חדש בארץ ועולה 90 ש”ח
    חובה חובה

  12. רציתי לומר שהכתבה מרתקת.
    אמנם רק עכשיו נתקלתי בה, כמה שנים אחרי שנכתבה, אך זאת בעקבות ספר שאני קוראת עכשיו: אהבה וסקס עם רובוטים מאת דיוויד לוי על האבולציה של יחסי אדם-רובוט.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *