נוירומנטיקה: אהבה עם רובוטים

בסרט "A.I", מבית היוצר של סטיבן שפילברג, מככבת דמות בשם ג'יגולו ג'ו, גבר המפתה נשים בודדות בחדרי מלון עלובים ומתפאר בכיבושיו המיניים. טיפוסים כאלה כבר ראינו בסרטים, אך העוקץ כאן שג'יגולו ג'ו הוא רובוט. מפתיע עד כמה המין בסרט מפורש, בהתחשב בכך ששפילברג הוא אלוהי הסרטים ההוליוודיים לכל המשפחה. שפילברג עצמו אמנם סבור שסרטו החדש מתאים לצפייה לילדיו שלו, אך הודה שלא היה מעז לעשותו לפני עשרים שנה.

הרעיון של מין ואהבה עם מכונות הוצג בספרות המדע הבדיוני מאז המאה ה-19 אך עד לא מכבר נתפס כסטייה החייבת לבוא על עונשה. הבובה המכנית, הרובוט והאנדרואיד הן מכונות בעלות גוף המשמשות ראי לשיקוף פנטזיות חברתיות, תשוקות, פחדים ואוטופיות. והתזוזה המואצת שחלה בעשורים האחרונים ליתר לגיטימציה של מין עם מכונות מעידה על תמורות שחלו בתפיסות החברה את היחסים בין הטבעי למלאכותי, בין הרגשי לאנליטי, בין הגבר לאישה ובין האהבה למיניות.

האישה הוויקטוריאנית כבובה ממוכנת

הסיפור הראשון המפורסם בעידן המודרני המתאר התאהבות בבובה מכנית הוא "איש החול" (1817) מאת א.ת.א הופמן. הסטודנט נתניאל מתבונן מחלונו במשקפת מיוחדת באולימפיה, בתו של מורהו לפיסיקה פרופ' ספלנזאני, היושבת בלי נוע בחדרה. המשקפת שקנה מעורך הדין המרושע קופליוס פועלת עליו כמו משקפי מציאות מדומה, והוא מגלה באמצעותה שבנוסף לחיטובי גופה המושלמים ניחנה הנערה ביופי שמימי ובעיניים גדולות ונהדרות. במסיבה שעורך פרופ' ספלנזאני, מתוודע נתניאל לאולימפיה מקרוב ומחולל עמה עד השעות הקטנות של הלילה. היא אינה מדברת, רק גונחת מדי פעם, "אוך, אוך, אוך," אולם מביטה כל העת בעיניו של הבחור הנלהב והוא אינו חדל מלהשתפך באהבה, "הו! איזו נפש עמוקה יש לך! כל ישותי משתקפת בה!".

נתניאל מחזר אחרי אולימפיה במרץ, מבקרה מדי יום בחדרה ולבסוף גומר אומר לבקש את ידה מאביה. אך בהגיעו לבית הפרופסור נקלע למריבה אלימה בין ספלנזאני לקופליוס שבמהלכה הורסים השניים את הבובה יציר כפיהם ובסופה נמלט קופליוס כשאולימפיה מדולדלת הרגליים על גבו. נתניאל עוד מספיק להבחין שפני השעווה שלה חסרות עיניים. במקומן, פעורים שני חורים אפלים. בהסבו את מבטו הוא רואה בין שברי הזכוכית שעל הרצפה שתי גולות שקופות ניבטות בו – עיניה של אולימפיה.

נתניאל נתפס לאשליה שאולימפיה היא אישה אמיתית לא רק בגלל הטכנולוגיה המשוכללת שהמציאו ספלזאני וקופליוס – המנגנון המכני המדויק ומשקפי המציאות המדומה – לתעתוע תורם גם דפוס האהבה הרומנטית הוויקטוריאנית שבו מלכתחילה ממלאת האישה תפקיד בובתי.

אישה מהמעמד הבורגני בראשית המאה ה-19 היתה על פי רוב חסרת השכלה. ציפו ממנה שתהיה שברירית וצנועה ותשמש בעיקר כאידיאל אהבה – "מלאך בבית", כפי שהתבטא פעם קובנטרי פטמור, מחבר רומנים ויקטוריאניים רבי מכר. אהבתם של הוויקטוריאנים דמתה במידה רבה לאהבתו של דון קישוט לדולצינאה – הם ייחסו אידיאליות מדומה לנערה כלשהי שבגלל פרישותה וביישנותה נודע להם עליה מעט מאוד.

אולימפיה היא איפוא המחוזרת הוויקטוריאנית המושלמת. כשנתניאל מבקר אותה בחדרה הוא קורא לה שירים שכתב, מערכונים מצחיקים, חזיונות וסיפורים, והוא מאושר מכך שאינה מתעייפת. מעולם לא זכה להאזנה מופתית שכזו. אולימפיה משמיעה קול רק כשהוא מנשק את שפתיה או את ידיה, "אוך, אוך, אוך," היא גונחת, ובהיפרדו ממנה היא אומרת לו "לילה טוב, יקירי." קו הגבול בין ההתנהגות החברתית המצופה מאישה בחברה באותה עת ובין הבובה המכנית הוא כה מטושטש, עד כי הופמן העיר באירוניה שכאשר נודע ברבים סיפורם של נתניאל ואולימפיה, החלו כל המחזרים לתבוע מאהובותיהם לחרוג במכוון מהקצב בשעת הריקוד, לשחק עם חיית המחמד שלהן בשעה שקראו בפניהן, ואפילו לדבר מפעם לפעם באופן שיעיד על תבונה מסוימת, על מנת שיהיו משוכנעים לבטח שאינם מחזרים אחרי בובת עץ.

אולימפיה היא קריקטורה השמה ללעג אידיאל נשיות חברתי על ידי הבאתו אד-אבסורד. הסטירה פועלת משום שלקורא בן הזמן מובן מאליו שהתאהבות ביצור מכני היא טירוף מוחלט.

טכנולוגיה ומיניות כשילוב קטלני

יותר ממאה שנה מפרידים בין אולימפיה לאישה-מכונה הממלאת תפקיד מרכזי בסרטו של פריץ לאנג "מטרופוליס" (1926), סרט המדע הבדיוני הראשון. באותה עת כבר חלחלו לתרבות הפופולרית התיאוריות של פרויד על המיניות; איזידורה דנקן הפכה עצמה לסמל פמיניסטי לוהט, והקהל האירופי והאמריקני הוקסם מריקודיה הנועזים הגם שראה בהם שערורייה; בו בזמן, חשפה מלחמת העולם הראשונה לעין כל את כוח ההרס של הטכנולוגיה המודרנית. המרכיבים האלה מתגלמים בדמותה של הרובוטית מ"מטרופוליס" ויוצרים שילוב קטלני של טכנולוגיה מאיימת ומיניות בלתי מרוסנת.

"מטרופוליס" היא עיר שמהפכה תעשייתית בנוסח המאה ה – 19 הגיעה בה לממדים מפלצתיים. השלטון ב"מטרופוליס" הוא דיקטטורה של בעלי הון החיים בפאר בעיר פוטוריסטית מעל פני האדמה, בעוד שפועלים דמויי עבדים עמלים למענם בתנאים תת-אנושיים מתחתיה. אדון העיר, פרדרסון, ומדען מטורף בשם רוטוונג, זוממים לחתור תחת תנועת השחרור של הפועלים על ידי החדרת סוכנת לשורותיהם – רובוטית הנראית ככפילתה של מנהיגת הפועלים, מריה.

רוטוונג חוטף את מריה ומביאה למעבדתו, ושם, בסצנה קולנועית משופעת בשלל אפקטים של אור וטבעות זוהרות, מתמזגים פניה המתכתיות של הרובוטית בפניה האנושיות של מריה. זו סצנת בריאה הלקוחה ישירות מ"פרנקנשטיין". הרובוטית החדשה נראית כמו מריה, אך היא היפוכה הגמור. מריה, כשמה, טהורה ובתולית, אך בשל קללת הטכנולוגיה היא הופכת בגלגולה כרובוטית לפאם-פאטל חסרת מעצורים.

רוטוונג מציג את יצירתו החדשה ביושיווארה, אזור האורות האדומים של מטרופוליס, כדי שפרדרסון יתרשם כמה אמיתית נתפסת הרובוטית בעיני תושבי העיר. הוא מעלה אותה על במה והיא מבצעת סטריפטיז בנוסח ריקודי הצעיפים השקופים של דנקן. בטכניקת מונטאז' מראה לאנג על המסך גם את עיניהם התאוותניות של הגברים הצופים במופע. לא רק הטכנולוגיה של רוטוונג מקנה לרובוטית את מיניותה – עוד יותר מכך עושה זאת המבט הגברי.

מריה נהגה להטיף לפועלים לנהל התנגדות לא אלימה ולהתפשר עם פרדרסון, אולם לרובוטית סדר יום אחר לגמרי – היא מנהיגה את הפועלים להרוס את המכונות. המהפכה התחילה, האורות במטרופוליס כבים, הדיקטטורה הדכאנית והפטריארכלית של פרדרסון עומדת לקרוס. אולם הרעיון שחברת המעמדות הקפיטליסטית תיהרס בידי כוח שטני המשלב מיניות נשית ותחכום טכנולוגי הוא בלתי נסבל בסרט שנוצר במערב בראשית המאה ה-20. התסריט עושה תפנית של 180 מעלות – הרובוטית חייבת להישמד.

מתברר שהשבתת המכונות מביאה להצפתה של העיר התחתית במים וילדי הפועלים נמצאים בסכנת טביעה. הפועלים הנזעמים לוכדים את הרובוטית ומעלים אותה על המוקד כמכשפה. משנשרף הבשר מתגלה מתחתיו השלד המתכתי. הפועלים מתפייסים עם פרדרסון ומגיעים עמו לפשרה שלמעשה משאירה את הסדר הישן על כנו. מריה, שחולצה ממרתפו של רוטוונג, מתבוננת בפועל הלוחץ את ידו של פרדרסון בעיניה המפיקות טוב לב נוצרי – המיניות הרובוטית אאוט, הבתוליות הנוצרית שוב אין.

"מטרופוליס" שימש כמקור השראה לסרטי מדע בדיוני רבים, אך יעברו יותר מ – 50 שנה עד שבהוליווד יתחיל לבצבץ סיום חלופי לנארטיב הזה והרובוטית הסקסית תסיים את הסרט בשלום.

גיבורה פמיניסטית ובובת מין

ספרות המדע הבדיוני ידעה פריחה גדולה בשנות החמישים אך הרובוטים שהוצגו בה היו על פי רוב מכונות לשמן, חסרות מין. סופרי המדע הבדיוני הגדולים של התקופה, ארתור צ'רלס קלארק ואיזק אסימוב, הפליגו בדמיונם לקצווי היקום, אך אל מחוזות היחסים המיניים בין גברים, נשים ומכונות לא הגיעו. (אסימוב נדרש לנושא רק ב-1983 בספרו "רובוטים של שחר").

בשנות החמישים התחתן האמריקני המצוי עם בת השכן, גר בפרבר וגידל כלב ושני ילדים לפי הוראותיו של ד"ר ספוק. אולם צורת החיים הפוריטנית של הפרבר עוררה בשנות השישים תגובת נגד: התנועה לשחרור האישה צברה תנופה אדירה, הנוער במערב היה משוכנע ש"כל שאתה זקוק לו היא אהבה," והמצאת הגלולה הביאה למתירנות מינית שלא נודעה כמותה קודם לכן.

התמורה הזו השתקפה בסרט המדע הבדיוני "ברברלה" (1968) בבימויו של רוז'ה ואדים ובכיכובה של אישתו באותה עת, ג'יין פונדה. ברברלה היא קומדיית סקס פוטוריסטית ופסיכודלית שעלילתה מתרחשת בשנת 40,000 לספירה במרחב גלקטי ששוררים בו שלום ואהבה. נשיא כדור הארץ שולח את ברברלה לגלות את המדען המטורף דורן דורן שהמציא נשק קטלני המעמיד את שלום העולם בסכנה.

ברברלה מגיעה לכוכב של דורן דורן בחלליתה המרופדת פרווה והמצוידת בכלי נשק עתיקים אך גם במלתחה עשירה להדהים. היא מחליפה תלבושת בכל חמש דקות, ובכל פעם לבגד דמיוני יותר וחושפני יותר. במסעה על פני הכוכב פוגשת ברברלה מגוון רחב של טיפוסים, מקצתם תמימים ומקצתם מרושעים, אך בלי יוצא מן הכלל להוטים הכול לשתף אותה בשעשועי המין שלהם. בכדור הארץ נהוג לקיים יחסי מין באמצעות גלולה: בני הזוג מצמידים את כפות ידיהם ונותרים דוממים במשך דקה עד שהם מגיעים לפורקן מיני. בכוכב שאליו הגיעה מתוודעת ברברלה למין פרימיטיבי מהסוג הישן.

המקום שורץ סכנות וברברלה מותקפת מכל עבר, אולם תמיד נמצא טיפוס כלשהו משוכני הכוכב שמציל אותה. אחרי כל הצלה היא מקיימת יחסי מין פרימיטיביים עם המושיע. באחד מפרקי סדרת הקומיקס מאת ז'אן קלוד פורה, עליה מבוסס הסרט, מציל את ברברלה רובוט, והיא, כמובן, שוכבת אתו. "איך היה?" שואל הרובוט השרוע על גבו אחרי מעשה האהבה, "בסך הכול בסדר, אבל קצת מכני," משיבה ברברלה, שכבר צברה ניסיון מה במין פרימיטיבי.

ברברלה מגיעה לבסוף למעבדתו של דורן דורן, גבר שמן, לבוש מדים מצועצעים מעוטרים בצווארון קפלים ענק. הממציא מתכוון להרוג את ברברלה באמצעות מכונת סקס, הנראית כסרקופג מתכת גדול. ברברלה כלואה בתוכו עירומה ורק ראשה מבצבץ החוצה. המכונה מופעלת באמצעות אורגן שהנגינה בו גורמת לקורבן המיועד גירוי מיני עז שסופו פיצוץ של אורגזמה קטלנית. "כשאגיע לקרשנדו, תמותי מרוב עונג," מסביר המדען המטורף. אולם מתברר שכושרה המיני של ברברלה "המושחתת" עולה בהרבה על עוצמתה של מכונת הסקס, והיא סוחטת ממנה את כל כוחה. המכונה המותשת מעלה עשן ונהרסת. "איזו מן בחורה את?" שואל דורן דורן את ברברלה בהשתאות נזעמת, "אין לך בושה?"

ברברלה היא גיבורה פמיניסטית אך גם בובת מין – שני הפכים בגוף אחד. היא חוגגת את שחרורה המיני של האישה אך בעת ובעונה אחת מייצגת את הפחד שחגיגה מופרזת תהפוך את האדם עצמו למכונת מין.

מכונת הסקס מ"ברברלה" מצוטטת בקומדיה העתידנית של וודי אלן "ישנוני" (1973). חברת העתיד בסרטו של אלן חדלה גם היא לעשות מין פרימיטיבי – סקס עושים שם באמצעות מכשיר לשימוש ביתי הקרוי "אורגזמטרון". אין צורך בבן זוג: המשתמש מתרווח במיכל דמוי דוד ומניח למכונה לענג אותו באורגזמות טהורות, בלי מגע יד אדם. "האורגזמטרון" הוא חץ סטירי שמשגר אלן כלפי המהפכה המינית של שנות השישים המתירניות. חילופי הזוגות והאורגיות של אותה תקופה לא נועדו רק להתנסות בסוגים שונים של ארוטיקה אלא היו גם ניסיון להפריד מין מאהבה, להשתחרר מהדרישה המסורתית לאהוב את בן הזוג המיני; בפרודיה העתידנית שלו מקדם אלן את התפיסה הזו צעד נוסף קדימה, המכונה מעניקה אורגזמות לכל דורש בלי בן זוג בכלל.

"ברברלה" ו"ישנוני" מבטאים יחס אמביוולנטי לרעיון של מין עם מכונות. מצד אחד, אין הדבר נתפס כטירוף מוחלט כפי שהדבר הוצג ב"איש החול" וב"מטרופוליס", ומצד שני, ההומור, הלעג והאירוניה העצמית שבסרטים אלה, הם כלים להתמודדות עם החשש מפני מין נטול קשר רגשי, המיוצר באמצעים טכנולוגיים כמצרך מדף זמין.

בחלק הבא: ואולי במקום להאניש מכונות, נמכן אנשים?

מאמר זה מתפרסם במקביל גם ב"האייל הקורא".