סיפור בהמשכים: פאניקה. מה עושים? אני כבר יודע מה הדבר הנכון לעשות, אבל זה באמת מה שאני רוצה?

סוף סיפור

בואי ניפרד

הדבר היחיד שקשה יותר מלדעת שדבר רע עומד לקרות, הוא הידיעה שאין לך שום שליטה על זה. כל פגישה, כל שיחת טלפון, כל שתיקה ארוכה – מעלים מיד את החשש ש”זהו, עכשיו הוא יתחיל לגמגם בהתנצלות משהו על כמה שאני מדהימה; היא תגיד שזה לא מסתדר. שהיא עדיין אוהבת אותי אבל אנחנו לא מתאימים; הוא ינסה להסביר את עצמו אבל ייתקע, כי כל דבר שהוא יגיד יישמע רע.”

אחרי שבועות של ציפייה מתוחה היא החליטה לעשות מעשה, והפעם היא תפסה אותי לא מוכן. בסוף ארוחה רומנטית שלקחה יום של הכנות, היא לקחה לגימה ארוכה מהיין, נשמה עמוק והתחילה במשפט שנראה כאילו התכוננה עליו מראש כדי שייצא הכי נכון שאפשר: “תראה, אני חושבת על זה כבר חודש. אני לא יודעת מה אתה באמת חושב, ונמאס לי לחכות עד שתדבר על זה בעצמך.” כמעט הפלתי את הכוס מהיד. “אני לא רוצה ללחוץ, אבל הגיע הזמן שתחליט מה אתה רוצה. לכאן או לכאן.” לא ידעתי מה לענות. איך היא מסוגלת להעלות שאלה כל כך קשה בסוף ערב כזה יפה? זו הדרך שלה לומר “תראה מה אתה יכול להפסיד”? ואיך היא בכלל מצפה שאני אתן תשובה אמיתית אחרי מחווה כזו, בלי להרגיש כמו זבל-כפוי-טובה הכי גדול בעולם?

פאניקה. מה עושים? אני כבר יודע מה הדבר הנכון לעשות, אבל זה באמת מה שאני רוצה? עכשיו, כשזה ממש קרוב ומוחשי, המחשבה על פרידה היא בלתי נתפסת. אפילו לשמוע את המילה הזאת, ‘להיפרד’, עושה לי צמרמורת. זה מדהים בכמה דרכים אנחנו יכולים להגיד את זה, מבלי להשתמש במילה המפורשת: לחתוך. נראה לי שזהו… – העיקר לא להוציא את הביטוי הנוראי הזה מהפה. אבל עכשיו אין לאן לברוח ממנו. כבר אי אפשר להסתתר מאחורי משפטים מעורפלים. “תחליט לכאן או לכאן, אבל תחליט.”

מה אני רוצה? אני רוצה עוד קצת זמן. זה מוקדם לי, לא התכוננתי, לא ידעתי שזה יבוא עכשיו, זה לא פייר!! אני כועס עליה, אבל בעצם על עצמי – כמה זמן חשבתי שאני אוכל למשוך את ההצגה הזאת? הרי ברור שאני משקר רק לעצמי. השתיקה שלי אומרת הכל, והמצב לא משתפר גם כשאני מתחיל לדבר. אם יש משהו יותר קשה מלראות אותה בוכה, זה לדעת שזה בגללך. מכאן, כל מה שנאמר היה חזרה חסרת טעם על הסיבות, ניסיונות להסביר, להזכיר לה שלא באמת מצאנו פתרון.

אחרי שעה ארוכה של בכי אני מצליח, בקושי רב, להוריד ממנה את הידיים. זה השלב הכי קשה – לעזוב את החיבוק הכי חם שקיבלת אי פעם. אני יוצא אל הלילה הכי שרבי בספטמבר, רועד מקור.

השבוע הראשון הוא תמיד הכי קשה. אתה מסתובב סהרורי, לא מבין מה בדיוק קרה, אבל יודע שזה לא טוב. לא משנה איך נראה הקשר שלכם, ואם החברה בגדה בך עם החבר הכי טוב, שרפה לך את האוטו והצטרפה לכת השטן – בימים הראשונים שלאחר הפרידה אתה תמיד בטוח שעשית טעות. אתה מדבר עם חברים, מתאר את היחסים שלכם והם, כמו חיילים טובים, מחזקים את ההחלטה שלך במידה שתאפשר לך גם להתחרט ולצאת מזה בסדר. אחרי שבוע זה מתחיל לחלחל, ואז מגיעה תקופת הפסימיות המוגזמת.

בן אדם שנפרד בדרך כלל משכנע את עצמו באיזה שקר פסימי מאוד, שנוגע להערכה העצמית שלו, ומחדד את הספקות בנוגע להחלטה להיפרד: הוא בטח כבר לא אוהב אותי. אני בחיים לא אוהב מישהי ככה. אני לא אמצא מישהי שתאהב אותי כמוה. אני נראית נורא. מי ירצה אותי???”. ככה הסתובבתי שבועות וחודשים, מעסיק את עצמי בכל דבר אפשרי: עבודה, חברים, חדר כושר. הרגשתי כמו מקרה סעד, שהחברים עושים תורות בלהעסיק אותו. רואה אותה מתרחקת לאט, מתכוננת בלעדי לטיול בדרום אמריקה שהיא חיכתה לו כל כך הרבה זמן. הולך ושוקע בשקרים הפסימיים, ורואה את האגו שלי מבצע צניחה חופשית בלי מצנח.

לקריאת החלק הראשון

תגובות

  1. לא טוב לך לבד? אתה לא בטוח? אז תחזור, קיבינימאט, תחזור. תעבוד על עצמך, תבין מה צריך לתקן ותחזור כבר, שפן פאסיבי ומהוסס שכמוך. נשבר לי מכם, באמת שנשבר. מגמגמים, לא החלטיים, כן לא כן לא, חלאס!!! והרגשות שלי, מה?! מפיברגלאס?!? אני צריכה לשבת ולהרהר מה עשיתי לא בסדר כשהוא מהרהר אם הוא מנייאק או לא? צא מנקודת ההנחה שכולנו אגואיסטים במידה כזו או אחרת ונפעל קודם כל לטובתנו. גם היא יודעת את זה ומניחה את זה לגביך. עכשיו אפשר כבר לדבר באמת? לא הגיע הזמן?.
    יחסים בוגרים דורשים עבודה ונדמה לי שהשנים האחרונות הפכו יותר מדי מאיתנו למפונקים ועצלנים. אבל מילא זה, הסברה היהירה שאם תחתוך חד וחלק, תאמר את הדברים כפי שהם, זאת שמולך תתמוטט ועולמה ישבר לעולמי עד היא חוצפה מוגזמת. יכאב לה, אבל היא תתגבר. יותר מהר אם גם תאמר את האמת. תעשה לעצמך טובה: דבר ביושר, בבהירות ובכנות. אבל דבר כבר.

    • הגיע הזמן שאנשים ייקחו אחריות על המעשים שלהם. אני לא בטוחה שהוא צריך לחזור, אבל הוא חייב להחליט מה הוא רוצה ולפעול…

  2. זה לא שילוב מוצלח – גברים והחלטות רציניות. כבר הייתי במצב הזה פעמיים – אמרתי לגבר להחליט לכאן או לכאן. איכשהו נראה לי שהם תמיד מעדיפים להחליט לשלילה, כי הם פוחדים לקחת אחריות מלאה אם הם יגידו “כן, אני נשאר! אני הולך לנסות!”. כי מה יקרה אם הם יתחרטו? חס וחלילה… אז הם יברחו.

    שמעתי פעם מידיד שלי שהרבה גברים מרגישים תחושת אחריות תהומית על האושר של בת הזוג שלהם. אז תחשבו כמה תחושת האחריות הזו גדלה כשהם צריכים להתחייב למשהו רציני באמת – הרי אם התחייבת, ואז חזרת בך, זה גרוע כפליים, נכון..?

    בקיצור, הנה קריאה לכל גברברי העולם – תגידו כן. תנסו. תפסיקו לקחת עלינו אחריות. יכול מאוד להיות שמשהו טוב ייצא מזה. וגם אם לא, לפחות ניסיתם!

    • הם לעולם לא מצילים אותך מעצמך, לעולם אינם גואלים יקום שומם, לעולם לא יכולים לעשות את מה שרק את יכולה לעשות לעצמך. ועדיין, לא רק שהם חשים כסופרמנים מנוטרלים שאחראים על אושרך אחריות שמבהילה אותם לקצה השני של היקום – אנחנו מחפשות שהם יהיו כאלה. שיהסס כמה שהוא רוצה, שלא יחליט, שיתלבט שנים. פרשתי.

  3. אם יש כל כך הרבה שאלות זה פשוט לא הדבר האמיתי.
    כזה נכון,יודעים שזה נכון.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *