חלק משתכרים עד אובדן הכרה, חלק קופצים מצוקים – אני נכנס לקשר לא ברור בלי לחשוב קדימה

סוף סיפור

ואז הגיעה ג’ני

אחד הדברים היפים ביותר בהיכרות שלי עם ג’ני היה התזמון. יש אירועים מסוימים בחיים שבהם, כמו בסרט פעולה הוליוודי –
Timing is everything. אני שקוע ברחמים עצמיים. לא מנסה לצוף, לא נאבק בהתמכרות הזאת, כשהיא מופיעה פתאום, מושיטה חיוך ג’ינג’י ומושכת אותי חזרה מעלה. “למה אתה לא רררוקד?” היא שואלת במבטא ארגנטינאי הכי חמוד ששמעתי. אני עונה משהו ממש מחוכם, או משהו ממש דבילי – בשלב הזה אני כבר שיכור מג’יימסון ונמשים, ולא לגמרי יודע מה אני אומר. זה כבר לא משנה, כי מכאן ולמשך הערב בעיקר העיניים מדברות, וכשהשפתיים חוזרות לתמונה, לא מילים יוצאות מהן.

כך החל הרומן שלי עם ג’ני, מה שהיה אמור להיות ריבאונד של שבוע-שבועיים, והפך להרבה מעבר. נכנסתי לזה כמו עיוור. לכל החברים אמרתי שאני זורם, שכיף לי, שאני רוצה לעשות דברים בלי לחשוב יותר מדי – גישה שתמיד סיבכה אותי בצרות. לכל אחד יש איזה חטא קטן או סיכון מיותר שהוא אוהב להרשות לעצמו לעיתים רחוקות. חלק משתכרים עד אובדן הכרה, חלק קופצים מצוקים – אני נכנס לקשר לא ברור בלי לחשוב קדימה. מסוכן לא פחות.

היא הייתה כל מה שיכולתי לבקש באותה תקופה: ג’ינג’ית, יפה, חכמה, חייכנית ומחמיאה (ג’ינג’ית, כבר אמרתי?). כבר כמעט ולא חשבתי על ההיא שבגולה, שמטיילת בין קרחונים ומצטלמת עם צ’ולות מקומיות. זה היה נהדר, אבל היה ברור שאין לזה עתיד אמיתי – מה לעשות, התזמון הוא הכל. די מהר הבנתי שאני לא יכול להתאהב במישהי חדשה כל כך מוקדם, ולמען ההגינות (ובעצתו של צוקי) אמרתי לה את זה. היא סיפרה שהיא במצב דומה, ובכך פתחה דלת לקשר לא מחייב. אחרי שבועיים, כשפג תוקפה של ההגדרה “סטוץ”, היא זכתה לתואר המפוקפק “הזמנית” – מעין שכנוע עצמי וסביבתי – רק שכמו בצבא, לדברים זמניים יש נטייה להפוך לקבועים.

חודש, זה הזמן שלקח לי להכיר בעובדה שיש בזה יותר מיזיזות. שעד שהכרתי אותה, לא רק סקס היה חסר לי. זה קרה בפעם הראשונה ששכבנו במיטה ב”כפיות”: אני בוהה בתמונה הכתומה ומנסה להבין, מי הבחורה הזו שאני מחבק, למה זה כל כך נעים, ולמה לעזאזל אני מרגיש רע עם זה? מותר לך לשכב עם מישהי חדשה יומיים אחרי הפרידה ולתרץ את זה בריבאונד, אבל אין שום תירוץ שיצדיק רומנטיקה לפני תקופת ההתאוששות המקובלת (המהדרין קובעים חצי מאורך הקשר).

ברוח התקופה, החלטתי לא לחשוב יותר מדי ולקבל את המצב כמו שהוא. לא מודה, לא מכחיש, לא מנתח. מפגישה לפגישה ידעתי עליה יותר. על המשפחה, החברים, הילדות בארגנטינה, האקס המיתולוגי. במקום לראות כרגיל סרט בדי.וי.די, אני מעיין באלבום תמונות ושומע סיפורים על תנועת הנוער היהודית בבואנוס איירס והמדריך שהיא אהבה בסתר. הרומנטיקה כמעט פורחת, כשהפלאפון מצלצל ועל הצג, במקום שם, מהבהב מספר מוזר עם הרבה אפסים. “שלום לך,” קול רך ומוכר נשמע בצד השני. “שלום גם לך,” אני עונה תוך התחמקות מהירה מהחדר, כמו ביגמיסט שנתפס על חם.

“מה שלומה?” ג’ני מבינה הכל מהשניה הראשונה.
“בסדר. היא חזרה מטרק של שלושה ימים ויש לה טיסה פנימית מאוחר יותר, אז היו לה כמה שעות להעביר.”
“ומה שלומך?”
“אני בסדר גמור.” ממש בסדר, האוזניים בוערות לי והדופק על מאה עשרים. “אני אהיה בסדר,” אני מתקן לשקר קצת יותר לבן.
באותו ערב עוד התנהגנו כאילו כלום לא קרה, אבל האוויר התחיל לזלוג מהאשליה. לקח לנו עוד חודש להבין שככה זה לא יכול להימשך, ושידידים לא נוכל להיות לעולם. לא אחרי שהיינו ‘כמעט, אבל לא ממש’.

לקריאת החלק הראשון
לקריאת החלק השני

תגובות

  1. אורנית

    בשניה שאין לך חברה אתה רץ לזיין כל מה שזז.
    ואתה עוד אומר שאהבת אותה! כמה זמן עבר בין האהבה הגדולה שלך למיטה הבאה? יומיים?

  2. וואי… איזה בעסה לג’ני, עוד יהודון שבר לה את הלב..
    נשמע לי מוכר…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *