בננות בנות שמרשות לעצמן
די, אני לא רוצה עכשיו כלום. רק שקט ושלווה, ולהתמקד בדברים אחרים בחיים," אני מסביר לצוקי. "אין לי בעיה להיכנס לקשר לא מחייב, אבל אף אחת לא תוציא אותי משיווי משקל עכשיו." וכמו בסרט סוג ד', באותו רגע אני מקבל טלפון ממספר שלא ראיתי כבר ארבעה חודשים, אבל לא העזתי למחוק.
"אני בארץ. אנחנו צריכים לדבר. אתה רוצה להיפגש?" הסדרתי את הנשימה ואת הדופק, ועניתי בנונשלנטיות "אהממ… כן, למה לא, בכיף." קבענו לשלושה ימים אחר כך. 72 שעות להבין מה אני רוצה מהחיים, ולהגיע אליה החלטי. באותו רגע הייתי מוכן להתחלף עם ג'ק באואר – 24 שעות להציל את לוס אנג'לס מטרוריסטים ולגלות מי בוגד, נראו פתאום המון זמן.
איך זה ייתכן? איך אפשר להמשיך להתלבט גם אחרי חצי שנה? בדיוק כשהייתי בטוח שהחיים שלי חוזרים למסלול, שאני מצליח להתאפס ולחשוב קדימה, הכל מתפורר בשיחת טלפון אחת. יכול להיות שטעיתי? שסתם הייתי לחוץ, מתוסבך, חסר ביטחון ואידיוט? או שאני כל הדברים האלה עכשיו, ולכן אני חושב על העניין הזה ברצינות? 72 השעות שלי מסתיימות בלי אף מסקנה החלטית.
קבענו בבית קפה לא רחוק ממנה. אני מחכה בכניסה, מפתח התקף אסטמה (או יותר נכון, מפתח אסטמה), כשאני רואה אותה מתקרבת מרחוק. אלוהים, כמה שהיא יפה! איך אני אמור לחשוב בהיגיון ככה? כשהיא מגיעה, אני נשבר ומחבק אותה. אחח, כמה התגעגעתי לחיבוק הזה, לריח, לעור החלק והנעים שלה. כמה שניות אחרי הזמן המקובל, אני מתעשת ומוריד את הידיים.
במשך שעות אני שותה בצמא את כל הסיפורים שלה, עובר על אינסוף האלבומים ומנסה לטוות מהכל יומן מסע. להרגיש באמת חלק מהחוויות שהיא עברה, ואולי גם לברר אם היה לה שם מישהו. זאת אחת הבעיות הקשות ביותר באקסיות. אתה יודע שזה נגמר, אתה יודע שכנראה גם היא המשיכה הלאה, אבל אתה לא מסוגל לחשוב עליה עם מישהו אחר. ועם זאת, אתה חייב לדעת.
היא עונה לי, כצפוי, באותה שאלה. "הייתה מישהי, סתם. לא משהו רציני." אני מסכם מהר ומחזיר את הכדור למגרש שלה. "גם לי, סתם דברים לא רציניים." לשאול אם היה לה מישהו ולקבל תשובה ברבים, זה כמו לעשות בדיקה לצהבת ולקבל חזרה HIV positive. בכוחות שלא ידעתי שיש בי, אני מצליח לשכנע את עצמי שאין לי בעיה עם זה וממשיך הלאה.
לאחר שהסתיים החלק הפורמאלי של הערב, אנחנו עוברים לעניינים רציניים יותר. "תראה, חשבתי בטיול הזה הרבה. עלייך, עלינו, על הקשר שהיה לנו ועל איך שהוא נגמר. אולי זה היה טוב שנפרדנו לפני שנסעתי. ככה היה לשנינו זמן לחשוב על הכל." ואז היא ממשיכה בדיוק בכיוון ממנו חששתי, ודוחקת אותי לפינה.
זהו, מכאן כבר אין לאן לברוח. אני חייב להחליט מה הדבר הנכון לעשות, ואני חייב לעשות את זה עכשיו. אם היה לי ספק פעם אחת, הוא עלול לחזור פעם שנייה, רק שהפעם הפרידה תהיה קשה הרבה יותר. אני מבין שאני חייב לעמוד מאחורי ההחלטה הראשונה שלי. את כל זה אני מוציא בגמגום, שנעשה מקוטע יותר כשאני רואה את המבט בעיניה.
אני מלווה אותה למכונית וחושב על הרגעים האחרונים שיש לנו ביחד. הולך לאט ככל האפשר, מנסה לדחות את הקץ. כשאנחנו מגיעים היא נעצרת, מסתובבת אליי ולא אומרת כלום. רק מסתכלת אליי בעיניים החומות היפות שלה ושותקת. בפני זה כבר אי אפשר לעמוד. היד שלי מתרוממת על דעת עצמה ומלטפת את הלחי החשופה שלה. אחר כך הפנים שלי מתקרבות אל שלה, מתעלמות מהאזעקה שמשתוללת במוח. שפתיים נוגעות בשפתיים במין רכות כזאת, שמתאימה רק לזוגות מאוהבים. שפה על שפה על שפה, במין מדרגות צמודות, ולא זזים – רק חשמל עובר בינינו. ופתאום זה הדבר הכי נכון בעולם וכל מה שהחלטת כבר לא חשוב, רק הרגע הזה, ושלא ייגמר לעולם.
אז מה עכשיו, לאן הולכים מכאן? עם ההיגיון שאומר שהבעיות יחזרו בסופו של דבר, או עם הרגש ששם זין על ההיגיון, ורוצה להתעטף בחיבוק שלה לנצח? ניתקתי בעדינות את שפתי משפתיה והרכנתי ראש, מתאמץ לא לפגוש במבט שלה. עצמתי עיניים וראיתי אותה, בוכה מולי בחדר, לפני חצי שנה. או, אולי בעוד חצי שנה, כשהכל יתפוצץ שוב. "אני מצטער" לחשתי, מנתק את ידיי מידיה. "מצטער על הכל."
פרק רביעי ואחרון
לקריאת הפרק הראשון
לקריאת הפרק השני
לקריאת הפרק השלישי
אני עם דמעות בעיניים. כל כך מזדהה עם הבחורה הזאת. הייתי שם. בכיתי מולו כפי שלא בכיתי בפני אף אחד בחיים. נפגשנו אחרי שבועיים כי הוא רצה לומר לי דברים שלא אמר אז. גם בבית קפה. הוא ליווה אותי והיה כל כך כל כך קשה להיםרד מהחיבוק הזה. אני לא יודעת אם הוא התחרט אי פעם, עברה כבר שנה. וגם אם כן אני חושבת שאחרי התגובה שלי אז, הוא לא היה ממהר לתת לזה צ'אנס נוסף מחשש לפגוע בי שוב ככה. כן הייתי רוצה לשמוע אותו אומר לי אני מצטער.
מרגש באמת.
אלוהים!!!
אני בוכה כעת בכי תמרורים…
למה אני לא מצילחה להבין אותך, בן גרין??
נראה שאתה אוהב אותה עד מאוד, לא יכול להפרד ממנה, ועדיין עושה זאת בניגוד לרגשותיך. למה??
מה חסר לך? מה היה חסר לך בקשר?
למה אני לא מצליחה להבין את זה?
בבקשה תענה לי…
יוו כל כך יפהההה
ועצובב
לסגור פרק או מעגל, מעלה תמיד את הצדדים הרגשיים, הסנטימנטליים, אלו שמחוברים לזכרונות היפים.
אבל להשאר בקשר כדי לא לכאוב את הפרידה, הוא הטעות הגדולה ביותר. בסוף הכל הופך מאוס, הרגש האמיתי נעלם ונשארת בועה מלאה באויר ותו לא.
שנדע רק אהבות יפות ולתמיד….
יה איזה קטע מצמרר, האקס שלי בדיוק רוצה להיפגש אחרי שעברו חודשיים מאז שניפרדנו ולא היה שום קשר, אחרי הסיפור הזה ניראה לי שאני צריכה לשקול את זה בשנית…
מדהים אותי לפעמים כמה דקים ההבדלים בינינו, נשים וגברים, או אולי- בינינו הנשים לגברים שכותבים באתר כזה.
בכל אופן, סיפור רשע, נוגע ובנאלי, מעיין תרכיז של כל העניינים שבפנים לכדי עיסה רגשית רוחשת,ירוקה ומבעבעת. ככה אנחנו אוהבות את זה.