כשהם רק הכירו היא חיפשה אהבה, כמו כל בחורה, כמו רומן מהסוג הרע. סיפור אהבה מלבב בחרוזים

סיפור אהבה בחרוזים

כשרק הכרנו, חשבתי שהוא עוד גבר טיפוסי שחיפש שדיים. תר אחר רגליים. חלם על סקס בארבע אחר הצהריים. רצה סיגריה של אחרי ובלי צלצולים באוזניים. בלי טלפונים בשעות ערביים ובלי שיחות על פרפרים בבטן וסיילים על נעליים. הוא היה בחור צעיר עם עור בהיר שמסתובב לו בעיר וחושק במין זמין מהיר וגם לא יזיק לו להיות עשיר. קראו לו ניר, הוא היה די יהיר, אבל חשבתי שיש שם פוטנציאל אדיר ואם לא, אז רק שיהיה מין איכותי ועשה שלא יהיה מהיר.

כשרק הכרנו, אני חיפשתי אהבה. כמו קלישאה עלובה. כמו כל בחורה. כמו רומן מהסוג הרע. מאסתי בלב שבור, בגבר לא קשור או לא ברור. הייתי שם, טעמתי גם, הכרתי את כולם, טיילתי בעולם. כשסוף סוף כבר נתקלתי במישהו שליבי צעק “`טה-דם”, ובדיוק כשהקטן שלו היה מורם, גיליתי שהוא גומר מוקדם, אז התנחמתי במרק בצל מוקרם שהפשיר במקצת את ליבי שלרגעים נדם. ואז עשיתי הפסקה מהכל. התנזרתי, קראתי, למדתי, השמנתי, ישנתי, קמתי, אכלתי, בישלתי, רקמתי, סגרתי, כיבסתי, ייבשתי, תליתי, עישנתי והפסקתי. כעבור שנתיים, חזרתי. מוכנה לאהבה. והפעם היא תבוא. חסר לה שלא.

אחרי שהכרנו, הוא עדיין רצה לזיין. ואני רק רציתי למסגר אותו ולניילן. ככה כמו שהוא. גברי. יצרי. שרירי. זה נכון שרציתי אהבה, אבל “אהבה מתחילה במיטה”, הוא אמר. וחשבתי שיש אמת בדבר. וידעתי , או כמה שידעתי שיש הנאה גם באבר. ושכהוא גמר, “אני אוהב אותך”, אמר, והגשתי לו בירה מהבר, ופנטזנו יחד על טיול במדבר, שם נצעד על שביל צר, ונלטף פרפר, או אפילו עכבר. ואז כששוב נגמר, המשכנו בקוויקי קצר ונרדמנו בתנוחת כפיות על הכר.

כעבור חודשיים מאז הכרנו, כבר הוגדרנו חברים. כאלה ששואלים אותם ברבים. “בשישי, אתם באים?” או “לחתונה, אתם מוזמנים”. הכרתי את האחים. והוא את האחיינים. ואז את הדודים והוא את בני הדודים. ואת אלו ששונאים ואת אלו שאוהבים. והלכנו לארוחות צהריים. ולפעמים גם ערב. ופקדנו את מסיבת יום ההולדת של אבא חיים (וקנינו לו גרב). וחשבנו ביחד. בנחת. ולא ידענו פחד. הוא היה שלי ואני הייתי שלו. ישנו פעם אצלי ופעם אצלו. ולא ידענו לומר אחד לשני `לא`. וגם לא רצינו.

ואז עברנו דירה. מקום קטן ברמת גן, יחידה עם גן, מיטה ושולחן. וקנינו פותחן וקולפן ואפילו אורגן, סתם בשביל העניין. ונכון שהיה בלאגן בחדר הקטן, אבל היה לנו את השכן הלבקן ואת הצעיר השתקן. לפעמים ניר היה רגזן. וגם אני, לפעמים. וככה רבנו. לפעמים. והתפייסנו, המון פעמים. וזה היה טוב. והיינו ממציאים ויכוחים לרוב, כדי שנגיע לקטע של הסקס הטוב. הייתי כועסת ואומרת בטינה מהולה בעצבים: “למה השארת את הלכלוך על השולחן?” והוא היה משיב: “מה אכפת לך שזה כאן?” ואחרי חמש דקות של ויכוח סוער ואימתן, הוא השליך הכל מהשולחן והגענו יחד לפורקן.

אחר כך עברנו לחולון. אמרו לנו “נקי שם, היא זכתה במקום הראשון”. חגגנו שנתון ורצינו סוג של המשכון. יום אחד, הוא כרע ברך בין המיטה לארון ושאל אם אני רוצה להיות איתו עד ליומו האחרון. קפצתי כאיילה קלילה עד שנפל לי האסימון. התקשרתי לכולם ולמי שלא ענה, השארתי מסרון: “ניר הציע. אני הסכמתי. בקרוב המסיבה. קחו את ספטמבר בחשבון”.

החתונה הייתה נפלאה. קטנה. בגינה. עם יופי של מנגינה. והוא נתן לי נשיקה ועוד נשיקה, וכולם הביאו אותה בזמזום של אנחה, וכולם רקדו ברחבה וכולם אמרו שזו הייתה החתונה הכי יפה. והרגשתי אהובה. נקייה. לבנה. ובלילה, ניר אמר לי בשקט, בין המזרן לשמיכה: “אני אוהב אותך נורא”.

אז עכשיו, אנחנו שלוש שנים. ומחכים לילדים. תאומים. ושאלתי את ניר אם הוא רוצה שנקרא להם בחרוזים. אז הוא התעצבן ואמר: “מה, אנחנו מפגרים?”. מה שלא יהיה, בעוד שבעה חודשים, הבנים מגיעים. על שמות אנחנו עוד לא סגורים. גם לא על הבגדים. לא רוצים שיהיו תואמים. רוצים שיהיו נפרדים. מיוחדים. ייחודים. והכי חשוב בלי חרוזים. הוא רוצה יהונתן. אני רוצה איתמר. או אביתר. או הדר. או אולי סתם גיל. מרענן, לא?

תגובות

  1. הדרדלס

    מקסים, מקסים
    יופי של דיבור על יחסים
    בטח לניר יש פיג’מה עם פסים
    ומתחת לפיג’מה הוא מחולל ניסים
    רק שתעברו את משבר הדרדסים
    ככה אומרים הדרדלסים

    הכי טוב בחיים זה לחיות

  2. מתוק נורא…. 🙂

  3. עוד גבר

    סיפור מקסים ומלבב,
    שנכתב ונחרז היטב,
    פחות התחברתי לקטע עם הל–ין,
    לפעמים מספיק גם לדמיין…
    אמנם מלא במהמורות ותהפוכות,
    אבל העיקר שמסתיים הוא בשמחות,
    יש בסיפור גם גבריות וגם נשיות,
    באמת יפה, אבל מה עם המציאות? 🙂

  4. וואלה אחלה סיפור.. פעם ראשונה אני נכנסת לאתר הזה,
    הייתי ממש מרותקת לסיפור חייך!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *