סיפור קצר - חלק שני: היה משהו מופגן בגבה המופנה אליו, משהו שכינתה בינה לבינה "שתיקת הפולנים." אבל תוך כדי כך חלפה בה המחשבה שגם הכינוי הזה הוא מין התבדחות על חשבונה בהתנדבות, יומרה כושלת להיות קלילה

סירוב

יום שישי אחרי חצות, ארני ורונה מול הטלויזיה. ראשיהם צמודים, ידו על ירכה, בידו השניה הוא מגיש אל פיה ופל מצופה. היא נוגסת עם צד הפה בהטיית ראש כלבית, והוא דוחף לה עוד ופל בתנועה מכנית, כמו שמזינים מגרסה. זה מצחיק את רונה ולכן אינה מסרבת. החלטה מודעת שהומור של אוהבים דוחה שיקולים תזונתיים.
הנייד של ארני מצלצל. הוא עונה. “היי נעה,” קם ולוקח את הסיגריות והמצית שלו. מבטה של רונה עוקב אחריו, הוא נמלך בדעתו וחוזר לשבת לידה.
“לא, אני רואה טלויזיה אצל חברה, היי-לייטס של מייקל ג’ורדן. בקשר לכורסה, אני אביא לך אותה, אולי מחר, אני אקח את הטנדר של דובי.” בלה בלה בלה בלה בלה. “ביי מותק.”
לרגע הצליחה רונה לשמור על טון של “תעביר את המלח” כשאמרה, “מרגיש לי מוזר לשמוע אותך אומר ‘אני רואה טלויזיה אצל חברה’.”
אבל לא הצליחה שלא לשמוע את הזיוף בקולו כשאמר, “זה לא צריך להרגיש לך.”
מצאה מפלט בעמדת שטיפת כלים, אבל היה משהו מופגן בגבה המופנה אליו, משהו שכינתה בינה לבינה “שתיקת הפולנים.” אבל תוך כדי כך חלפה בה המחשבה שגם הכינוי הזה הוא מין התבדחות על חשבונה בהתנדבות, יומרה כושלת להיות קלילה. הוא קרב אליה מאחור, כרך את זרועותיו סביבה, כמו שהיא אוהבת, אבל משהו בנוקשות גווה גרם לו להסס, להתבונן בפניה.
היא עמדה שם, כתפיה כאילו מסרבות לנוח במקומן ומתרוממות להכעיס. הזכירה לעצמה חתול גרום בעמדת תקיפה, או אולי מגננה. מודעת לספק שאולי הקוקו הזה לא מחמיא עכשיו לפניה החשופים במתיחות הכעס.
חיפשה בתוכה איזה רוך כלפיו, משהו שיגרום לגופה להיענות לבקשתה להתרפות.
כשנשק לצווארה ולאזניה, חשה זרמים של תגובה והדף של התנגדות זה לצד זה, וידעה שהוא נותן עכשיו את שאריות הרצון הטוב שלו להשלים ולתקן ואחר כך יישאר מרוקן וייבנה לו את החומות שלו. היא תאלץ להרגיש אשמה עוד לפני שגמרה לכעוס.

אחרי שהשלט נשמט על השטיח ונשמעו נשימותיו הקצובות, תפסה את עצמה כאילו מודה בינה לבינה שמשהו בתוכה לא רוצה בו כאן, אחרי שכל כך ערגה לנוכחות ממשית שלו בחייה. בו בזמן חשבה שהיא רק מתעתעת בעצמה, צבעי הסוואה, חלק מהמגננה.
ובכל זאת, כמה קל לפרום את מארג חייה הרופף – די בנוכחותו כדי שתחדל להפליג בשיחות טלפון, תפחית ותקצר את אמבטיות הקצף שלה, תשכח לפרוש את מזרון עשב הים לסידרת אסנות ומתיחות – איך אפשר בכלל לחשוב על יוגה כשהבית מהדהד ללא הרף מיריות ויללות סירנות מסרטי הקטשופ החביבים על ארני.
עכשיו לא לחשה באזנו כדי להזמין אותו לעבור מהספה למיטה. פרשה את המזרון על רצפת חדר השינה ופתלה ומיתחה את גופה ונשמה מלוא ראותיה, ואחרי כך ישבה ומדטה. כשהצליחה סוף סוף להירדם, נוכחה בדמדומי המעבר שעל אף תנוחת גופה המרווח והנושם, בתוכה עדיין היא דרוכה ומכווצת, ובאותה ידיעה גם התעוררה.

בתום ארוחת בוקר מאוחרת, עמוסה שתיקות רועמות, נסגרה דלת ביתה אחרי ארני והכרית המשובצת שלו. “אבל הוא השאיר את הנגטיבים, הבייבי שלו,” כך רונה לטלי בטלפון, “וגם את הנעלי בית.”
“לא הייתי בונה על זה גם אם הוא היה משאיר אצלך את השיניים התותבות שלו. מה שגברים משאירים זה לגמרי מקרי,” קבעה טלי בחוסר רחמים השמור לענייני “המין החזק במילים” כשמתגלה בו חולשה.
רונה נזכרה בממצאי המחקר ההוא מערוץ 8 שבניגוד למה שנהוג לחשוב, כלבים השומרים בקנאות על חפצי בעליהם אינם עושים זאת מתוך נאמנות או דאגה לרכושם. חפצי הבעלים הם מעין הבטחה כי ישובו, והצמדות הכלב אליהם נובעת מחרדת נטישה.
רונה נהנתה לכבס את בגדיו של ארני, ושאבה עתה עידוד מסוים מהערימה הצנועה המקופלת בארון הבגדים שלה, אבל העדיפה שלא לשתף בכך את טלי בשלב זה של השיחה. אכן, זה הרגע שבו מופיעה החרטה על שבכלל התחילה לדבר. כי בסופו של דבר תמצא עצמה רונה מסבירה לשפופרת הדוממת שהיא זו שהזעיפה פנים לארני שעשה ככל יכולתו, הדלה מאד אמנם, כדי להפיס את דעתה, ואילו היא לא עשתה מאומה כדי למנוע ממנו ללכת.
לפני צאתו הביט וגם נגע בה באותו אופן מר-מתוק, של מי שמצר על כך שמפאת קוצר הזמן ודלות האמצעים העומדים לרשותו נבצר ממנו כרגע לבלוע אותה כולה. זה היה הרגע הנכון למשוך בידית החירום ולעצור את הרכבת. אבל לכי תסבירי עכשיו את כל זה לטלי. בכל מקרה כאן יגיע משפט בסגנון, “אלה הם החיים שלך, ואת יודעת שאני אקבל באהבה כל מה שתעשי בהם,” בטון של גם אם תחזרי בתשובה אני עדיין אמך.
בימים הקרובים תדבר איתה רונה על תחזית מזג האוויר, וכשתישאל לשלומה תפרט את רשימת המכולת שלה. זה שכרם של שוחרי טובתך שהעזו לקחת את הצד שלך.

יום רביעי, אחת וארבעים, רונה יושבת על הספסל סמוך לדלת חדר 201, רכונה על מחברת. קראה באיזה ספר שכדאי להתחיל את היום בכתיבת 3 עמודים, להקדיש קצת זמן על הבוקר להתנקות מכל השאריות במוח. ולא שיש לרונה בעיית זמן בבוקר, וכאן גם יש זמן שכדאי להרוג כשהוא עוד קטן, כמו שארני נוהג לומר. אבל עכשיו כל מי שמגיע מבקש ממנה את העט רק לשניה לכתיבת השם ברשימה שעל הדלת, והגדיל לעשות הנמוך עם הטיק בעין שאמר, “את כותבת שירים? כי את יכולה להגיד לה את זה שם בפנים, אולי ימצאו לך עבודה במשוררות.”
באינסטינקט ישן טורקת רונה את המחברת על העט ומוצאת לה נקודה לבהות בה, נזכרת בימי בית הספר היסודי כשהיתה כותבת בשיעורים מכתבים לאביה שבהולנד עד שבכיתה ד’ המורה לגאוגרפיה הקריאה את מכתבה לפני כל הכיתה.
כמו שאמרה פעם לטלי, היה לה אבא בהתכתבות. “והוא ממש הצטיין בזה, היה יכול להוציא דוקטורט.”
“גלויה מההולנדי המעופף,” כך סבתה, שנהגה לרוקן את תיבת הדואר שלהן בכל פעם שבאה לביקור. רונה היתה פורשת בריצה לחדרה, מאריכה להתבונן בתמונה, גם כדי למשוך עוד מעט את הצפיה, וגם כדי להניח לשובלי העוינות להתפזר, שלא לחשוף אליהם את מילותיו של אביה. דמיינה אותו מגלגל כדורי גבינה הולנדית בסימטאות שווקים ססגוניות, כמו הסוחר סמוק הלחיים בגלויה.
“איזה מספר את?”
רונה לא זכרה.
“מספר חזק,” גיחך דו”ע בעל קרחת, פימה ומקצוע חופשי /מזכירות/פקידות/ הנח”ש/זבנות/מטפלות.
פעם מקצוע חופשי צלצל לה מעודד, כמו שיעור חופשי. היום זה נשמע לה יותר כמו חופשי ממקצוע.
אתמול, כשחיכתה לטלי בפינת רחוב, התגלגלה לתוך חנות של העידן החדש, משהו כמו “לגעת באור” או “לזרום ברוח”, להעביר קצת זמן במישוש אבנים ואולי לבחור לה איזו קטורת, לעידן החדש שבחייה.
נגשה אליה בנהרה עלמה עתירת צמות עם טיקה זוהרת במרכז מצחה והושיטה לה טופס, בבקשה תמלאי את זה נשמה.
בעודה רכונה על השאלון, האם היא מתעניינת בקריאה בכף יד, טארוט, זן שיאצו או מודעות עצמית, שמעה: “מי את? כי את ממש מוכרת לי!”
עוד מזווית עינה זיהתה את העגלגל לטוש העיניים מהלשכה, ונסתה להיראות שקודה על הטופס.
“זה דו-שן,” הנערה עם הצמות קרנה אליה, “הקורא שלנו בקלפים.”
אכן מקצוע חופשי.
“מאיפה את מוכרת לי? אני חייב לדעת.”
רונה היתה מזהה בחצי מבט אנשים שלא ראתה מימי גן חנה, אפילו אם היו אחותו של מישהו שפגשה רק פעם אחת. היא הרימה אליו מבט זורם באור ואמרה, “אני חוששת שאני לא יכולה לעזור לך,” הניחה את השאלון מקופל על הדלפק ויצאה מהחנות.
“תודה נשמה, שיהיה לך יום זורם,” שמעה את קריאתה של הנערה אחריה וחשה את עיניו של העגלגל בגבה.
כשראתה במרחק את דמותה הארוכה של טלי חשבה, בעצם מחר יום רביעי, ויכלה כבר לשמוע את הדיאלוג המזומן לה במסדרונות הלשכה, לרגע גם הריצה במוחה איך היא מתארת את המעמד לארני, שמאלתר ללא שהיות: אהה! זאת את… ידעתי שאני מכיר אותך. את לא מזל דגים? איך ידעתי שאת לא! לא בתולה? בטח שלא, את בתולה, לא מתאים לך. שאני אפתח אותך – סליחה, אפתח לך, בקלפים?
ואז באותה נשימה צנחה בה ההכרה שאינה יודעת מתי תדבר עם ארני, שלא לומר תקשקש איתו. מאז חזר לבית אמו אינו מתקשר אליה. לפני יומיים כשהתקשרה להתעניין בשלומו אמר שהוא נמצא במסעדה של חמישה כוכבים סביב השעון והיא הצליחה למצוא אפילו בזה הטחה סמויה וסיבה להיעלב.
רונה חיבבה את אמו של ארני מארוחת הצהריים השבתית הראשונה. עיניה המלטפות כאילו אמרו, אני רואה שאת אוהבת את הבן שלי, ואני מעריכה את זה שבחורה נחמדה ושפויה כמוך מגלה נכונות ומחזיקה מעמד. אולי בכל זאת יש תקווה.
עכשיו משנבלע בבית ילדותו, נבוכה רונה מתחושת הכשלון. חשבה על אמו, שעל אף דאגתה למצבו גם היא ודאי שמחה להחזיק אצלה את ארני בשר ודם שאין לו לאן לברוח, ולהכין לו את המאכלים האהובים עליו.
ואילו היא לא החזיקה מעמד.
בצהרי יום רביעי פחתו סיכוייהם של דו”ע לזהות את רונה שלא הסירה את משקפי השמש שלה, בגין עיניה הטרוטות הנפוחות מהבכי של אתמול בלילה לאחר שהסתחררה עם ארני בעוד אחת משיחות הטלפון החד-צדדיות הסובבות במעגלים מייאשים.
ארני אמר שאינו מבין מה היא רוצה. הכל בסדר, הם היו פשוט קצת צפופים בזמן האחרון והוא בסך הכל רק שינה תנוחה, ודי נוח לו בתנוחה הזאת.
ואילו רונה, ברור לה עכשיו שאינה מוכנה יותר להסתכל על עצמה כעוד מקרה קשה אך ניתן לטיפול של חרדת נטישה. ארני הפסיק להופיע, ואי הופעה כמוה כסירוב, נקודה.


סירוב – חלק ראשון

על הכותבת נטליה ויזלטיר

נולדה בירושלים וחיה בתל-אביב. תרגמה ספרים ומחזות ופרסמה סיפורים קצרים ומאמרים בעיתונות. מיוזמי "הלו שלום", קו לשיחות טלפון ישירות בין ישראלים לפלסטינים (6364 כוכבית מכל טלפון). עובדת כמטפלת הוליסטית, ומייצרת במפעלה הביתי תכשירי טיפוח טבעיים בהתאמה אישית. מופיעה מדי פעם כזמרת סופראן.

תגובות

  1. מתי עוד?

  2. נו טוף

    קודם כל, זה די לא יאומן שמתפרסמת כאן רשימה עם המילה “צוורה”. מה זה צריח להביאה?
    שנית, וחשוב יותר, מה זה הפאסיב אגרסיב הזה? עצבנו אותך – תתעצבני! אל תפני לו את הגב – תצרחי עליו. כמו שמישהי אמרה לי פעם: לשתוק אפשר עד הקבר. מה רע בלריב?

    ושוב ושוב, בנות, *מה* *שחשוב* *זה* *לא* *מה* *שהגברים* *אומרים*, *אלא *מה* *שהם* *עושים*. חשבתי שכבר עברנו על זה. כמו שנדמה לך שהוא מתנהג אליך, ככה הוא באמת מתנהג אליך.

    דבר אחרון: למה אי אפשר לעשות חוק שמי שמקבל טלפון (ועוד אחרי חצות) הולך לחדר השני? ושם הוא יכול לומר כאוות נפשו: “אני אצל חברה”, “אצל איזה זיון”, “אצל החברה שלי”, “אהובתי”, “אם ילדי”, שיגיד מה שהוא רוצה.

    • כן בטח

      לריב זה מצוין וגם עושה חשק,
      אבל יש כאלה שתמיד ימצאו במוטיבציה שלך לכעוס עליהם מניעים פסיכולוגיים:
      כשרבים איתם יוצאים מרוקאיות תובעניות
      ושכשותקים להם- פולניות הססניות

      אבל עכשו זה לא משנה..

      • חרדת נטישה

        לריב – ??
        צועקת – מרוקאית , סותמת – פולניה ??

        בחרדת נטישה קשה בכלל לדבר,
        קשה להביע , לצרוח , לריב.

        בחרדת נטישה , כשאני מפתיעה – כולם חרדים !
        הלב דופק מהר – לא, לא פרפרים אלא חרדה !
        צריך לדעת לחיות איתי – כי אני מלווה לכל אורך החיים .
        ברגע שמקבלים אותי – כמו שאני , חרדת נטישה – אני פחות מפתיעה ומפריעה .
        יותר שותקת –
        לא, לא פולניה .
        פשוט חרדת נטישה .

        • כן בטח

          לפעמים מה שנראה כמו סימפטומים של חרדת נטישה, זה או הדבר עצמו,
          או (ופה מי שצריך להתרכז שיתרכז) – ניסיון לשמור על כבודו של דבר יפה, שהסייפא שלו לא יבזה את הרישא.

  3. בננהשייק

    בתגובה לחלק הראשון – כתבתי שאני מקנאה בתשוקה הבלתי מתפשרת של ארני לרונה. עכשיו- אני, כמו רונה, מרגישה מרומה. עכשיו השגרה, שוב השגרה אוכלת כל חלקה טובה ברומנטיות והקנאה – מהסוג שאי אפשר לעצור – מרחיקה את האהבה. ואולי, אני מנחמת את עצמי, זו לא הייתה ממש אהבה – כי אם הוא היה אוהב אותה באותה עוצמה כמו התשוקה שלו הוא לא היה הולך ממנה, פשוט היה לו נוח בתור הומלס להיות אצל מישהי מפנקת, מכבסת, שעושה גם כלים וסקס וברגע שקצת לא נוח, אז “משנים תנוחה”. אולי צריך לקרוא לסיפור “פיכחון”…

  4. בסוף החלק הראשון – הייתם על הספה בסבבה, סיימתי לקרוא בחיוך מטופש מרוח על הפנים שלי, מה התהפך? מה נשתנה הלילה הזה? חסרה לי חתיכה מהפזל,מה קרה כשלא היינו כאן? בחלק הראשון היו לכם שיחות טלפון משגעות בחלק השני דיברת בטלפון עם עצמך, אני אפילו מרגישה מרומה…!

    כמה עצוב – ככה אמיתי

    מחכה לחלק שלישי

  5. בננהשייק

    אולי בחלק השלישי רונה דווקא בתקופה הכי מבאסת בחייה – ללא עבודה וללא ארני, פתאום תפגוש את “האחד”. ברור שבהתחלה היא לא תזהה אותו – (נסיכים אמיתיים באים תמיד בתחפושת) אבל אולי בשל מצב הצבירה הנוזלי בו היא שרוייה היא תתן לו להתקרב אליה ולא תפעיל את המגננות והשבלונות בהן היא עושה שימוש בד”כ כשהיא פוגשת אהוב פוטנציאלי. לאט לאט היא תבין שנפלה על מציאה אמיתית והם יתאהבו ואולי יתחתנו (לא חובה) ויביאו לעולם ילדה מקסימה (כדאי) והמשפחה והאהבה שלהם תגדל. ואז – יום אחד שתלך ברחוב שינקין בת”א עם הילדה והנסיך היא תפגוש בו – בארנון (כי ארני זה שם שנותנים למישהו שאוהבים..) הוא כמעט לא השתנה, כן הוא עדיין גר אצל אמא שלו לפעמים ולפעמים אצל אהובות וזיונים לרגע… והוא יסתכל בה במבט מתגעגע ויגיד לה כשהנסיך יתרחק קצת “את יודעת נורא התגעגעתי אלייך” והיא כמעט תגיד:”אז למה לא התקשרת או ענית לטלפונים שלי..?” ופתאום היא תבין שעכשיו זה ממש לא משנה ובעצם הוא עשה לה טובה ענקית אז כשהסתלק לו כך, אז במקום זה היא פשוט תגיד לו: “כן – אני יודעת” ותלך לחבק את הנסיך והילדה שלה משאירה אותו עומד- נטוע עדיין מאחור….

  6. נטליה ויזלטיר

    עשית לה את היום לרונה וגם לי, אף כי אני מנועה מלהגיב, עד להופעתו של החלק השלישי. יצויין שנשארת קרובה לדמויות ולא נגררת לקיץ’ – ממש מתבקש למנות אותך כאחראית הפי אנד.

  7. בננהשייק

    חן חן על תגובתך. לדעתי – רונה מחלק א’ וב’ משתקפת בשינויים קטנים אצל הרבה נשים וגם אצלי היה מקרה רונה בארני. אבל, את החלק השלישי – כתבתי בעריכה ספרותית מתבקשת, מהחיים עצמם! לא קראו לו ארני אמנם, אבל כל השאר היה די דומה. ואחרי שהצלתי את עצמי מהתופת של הרחמים העצמיים (שלי) התירוצים וההאשמות (שלו) זה פשוט קרה, בלי הודעה מוקדמת ולא לפי הכללים הידועים מ”המדריך למתאהב/ת”. הוא פשוט הופיע בשיא הג’יפה הנפשית בה הייתי שרוייה והיה כל כך אמיתי ופשוט כמעט ויתרתי עליו על הסף, מחוסר אמונה כמובן.. אבל מזל, מזל שלא.

  8. נטליה ויזלטיר

    לכאורה היית בשיא הג’יפה, אך מסתבר שזה המקום שממנו הבתאדם מוכנה ומסוגלת לראות גם מישהו “פשוט”, שלא מסבך אותה למוות; רק אחרי ששבעה מרורים אבדה את כל התיאבון לזיבולי שכל ולזייניו. אבל מדובר בשידרוג-על (עם טיפת מזל) – הרי טובות בחורותינו עשו מנוי לכל החיים בחבורת הסבל, בעוד שאצלך מעז יצא מתוק, שלו את ראויה – תקוות המין הנשי.

  9. בננהשייק

    כל מילה בסלע!!!
    אכן לעיתים מתוך הסחי והמדמנה נגלים האוצרות האמיתיים שאינם בוהקים אמנם בזהב נצנצים (שיורד בבוקר…) אך יופיים אמיתי.
    יתרה מזאת – אולי יש צורך להיות במקום הזה של הכמעט ייאוש וויתור כפי שהייתי (“לא רוצה אפ’חד יותר לעולם!!!”) כדי שלא לשלול בציניות ועלק מתוחכמות את מי שלא מתאים לשבלונה הפלסטיקית. ושלא תביני לא נכון – אני לא מדברת על התפשרות כלל וכלל, אלא על היכולת לראות ולהבין את האמיתי. ומוזר – דווקא אז פגשתי באחד שהיה בעצם משאת נפשי – נראה כמו שאהבתי (בלונדיני בעל שיער ארוך – דיי יפיוף..), אמיתי וישר לא רק איתי (טוב, ירושלמי…) ומאהב בחסד (קצת גם בזכותי…)
    בכל זאת – מתי החלק השלישי..?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *