סיפור קצר: מהרגע הראשון לא סבלה אותה. היא לקחה לה את אודי שלה שהלך לבלי שוב והקשר הנפלא ביניהם לעולם לא יחזור להיות כמו שהיה לפני שהיא נכנסה לתמונה

צו פיוס

קרני השמש האחרונות גוועו והיא סגרה את התריסים תוך כדי אנחה. השעה הזו של היום תמיד השרתה עליה דכדוך.
היא התלבטה אם להתקשר לכלתה לקחת את מספר הפלאפון של אודי בחו”ל, אבל לא התחשק לה לנהל עכשיו שיחת חולין שתהיה כמו מס לקבלת מספר הטלפון.
היא נאנחה, כל כך רצתה לדבר איתו. דווקא היום. יום ההולדת שלה תמיד היה יום מורכב. מצד אחד חיכתה לו, כי הוא גרר איתו בדרך כלל טלפונים נעימים מתנות ותשומת לב, מצד שני, זה היה יום של חשבון נפש בשבילה, מעין ספירת מלאי ומתן ציונים לעצמה וזה היה חלק פחות נעים.

היא מסתכלת בראי ומגחכת – משומשת במצב טוב. העור כבר לא מתוח על העצמות, אבל היא עוד שווה משהו. יש לה עוד מה ללמד פרגיות כמו שירי. תמיד הסתכלה בקנאה על עור החרסינה שלה וצוואר הברבור החלק מקמטים.

אודי, למרבית ביש המזל, נסע לתערוכה במינכן דווקא בשבוע שבו חל יום ההולדת שלה.
היא קללה בחשאי את כלתה, את העסק של אביה שבו עבד אודי וגיחכה לעצמה – בטח היא ביקשה מאבא שלה שישלח את אודי למינכן דווקא השבוע.

היא שנאה אותה, ועוד יותר שנאה את עצמה על כך. כולם אהבו את שירי. היא מהרגע הראשון לא סבלה אותה. היא לקחה לה את אודי שלה שהלך לבלי שוב והקשר הנפלא ביניהם לעולם לא יחזור להיות כמו שהיה לפני שהיא נכנסה לתמונה.
מה בער לו להתחתן כל כך מוקדם? לצאת מהבית כל כך צעיר? לקחת על עצמו עול של משפחה וילדים בזמן שלחברים שלו עוד לא היתה אפילו חברה קבועה? זה היא שרצתה להתחתן, שבער לה ולא הוא. הכניסה אותו להריון מייד אחרי החתונה ולא נתנה לו עוד קצת להיות ילד. מה בוער? כל החיים לפניו. שלא לדבר על כך שהפכה אותה במחי הריון לסבתא. ינטה בובע שאף אחד כבר לא מסתכל עליה יותר.

שירי תמיד רצה. רצה קדימה. ונותנת הרגשה לכולם כאילו הם נשארים מאחור לנגד האנרגיות הבלתי נדלות שלה. עוזי אמר לה לעיתים קרובות כשהיא מלינה על כלתה: “מה את רוצה ממנה? את לא רואה כמה אודי’לה מאושר איתה?”
בסתר ליבה היא ידעה שאודי לא יכל למצוא אישה טובה יותר, אבל משהו בה צעק והתקומם מול הדמות הצעירה ומלאת החיים.
מתחת לאדמה מצאה תירוצים למה היא לא ראויה. היא עובדת יותר מדי שעות מחוץ לבית, מזניחה את הילדים, לא מבשלת כל יום אוכל חם, הייתה מתלוננת בפני חברותיה. גם הן נפלו בקסמה – היא כל-כך נחמדה, חברותית, תרבותית. ממש מאנו להקשיב לטרוניות שלה, כאילו שהיא כישפה אותן, המכשפה.

פעם אפילו חשדה בה שיש לה מאהב ועשתה מעשה. עקבה אחריה – חיכתה לה ליד משרד עוה”ד שבו עבדה וכשיצאה מהמשרד בשעת צהריים כולה מטופחת ומצוחצחת עקבה אחריה עד לבית קפה קטן שבו נבלעה.
אחרי כמה דקות ראתה אותה יוצאת למרפסת ונופלת על צאוורה של חברתה מירי. היא נמלטה משם בבושת פנים ומאז לא חזרה על הניסיון המביך.
ועכשיו היא לבד בבית, עוזי במשחק ברידג’, בטח שכח לגמרי מיום ההולדת שלה, אודי בחו”ל, וההיא אפילו לא טורחת להרים טלפון, שלא לדבר על מתנה. היא נזכרה במתנות ששירי תמיד התאמצה להביא לה בהזדמנויות שונות, תמיד מוקפדות ובטוב טעם. איכשהו תמיד אפסנה אותן בארון, מה שיותר עמוק, ותרצה לעצמה בתירוצים שונים את גניזתם – גדול מדי, צעיר מדי, יפה מדי, חגיגי מדי. כאילו שאם תתמסר למתנותיה ינתק החוט האחרון בינה לבין אודי שלה.
רק אתמול הוא נולד. איזה לידה קשה היתה לה איתו ואיזה ילד מקסים הוא היה. תמיד שופע חום ואהבה. גם היום הוא מקשיב לה בסבלנות לכל סיפוריה וטענותיה, אבל הוא כל כך עסוק תמיד עם העבודה והנסיעות. וגם כשהוא בארץ שירי תמיד מארגנת משהו – איזה סקנדל או פסטיבל.
הם באים לעיתים כל כך רחוקות.
שירי הזמינה אותה הרבה פעמים לבוא לבקר אצלהם אבל היא תמיד התחמקה. מה היא חושבת לעצמה? שתזיז את התחת ותבוא אלינו.

מאז שנולדו הנכדים המצב נהיה עוד יותר בלתי נסבל. פתאום יש לה ביד משהו יקר ערך, גיא.
עכשיו חייבים להיות נחמדים אליה, היא כבר אמא של גיא ולא סתם שירי.

הטלפון מצלצל. עוזי על הקו: “אסתי אני מאחר קצת היום. הולכים לשתות משהו כמה חבר’ה, את יודעת.” היא בולעת את הדמעות, “אין בעיה עוזי, תיקח את הזמן.”
היא בוחרת סרט ישן מהאוסף ומכניסה למכשיר, נראה שאת הערב הזה היא כבר תעביר לבד. אם רק אודי היה מתקשר, המנוולת יכלה לפחות להזכיר לו. הרי ידוע שהאישה אחראית על זכירת התאריכים, “שרשה לה פאם” אומרים בצרפתית.

לפתע מצלצלים בדלת. מי זה יכול להיות עכשיו? רק לא איזה איש מכירות. היא פותחת את הדלת בחשדנות. מכל האנשים שעומדים בחוץ היא קולטת רק את שירי עומדת במרכז עם העוגה ומחייכת – המארגנת של האירוע.

על הכותבת איריס ז'ורלט

ילידת הארץ. נשואה ואם לשניים. בוגרת מדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון. נמצאת מזה שלוש שנים בשליחות בטוקיו. בעלת מדור קבוע בערוץ האוכל של וווי-נט הנקרא "לא רק סושי". חוטאת בכתיבת סיפורים קצרים מעת לעת

תגובות

  1. צווארה ולא צאוורה

    • מכל התגובות הקטנוניות שמישהו יכול היה לתת לסיפור (המאד יפה דרך אגב) שלך מתעלה על עצמה.

      פליטות מקלדת, מכירה?

      מאד יפה, נוגע ללב מחד ומעורר איזה שהוא כעס מאידך. חמוץ מתוק מקסים

      • טוב שזה לא ברור שרוני היא איריס ז’ורלט.. ואלי גם סמדר! הא הא התככים והמזימות… ממש טלנובלה און ליין…
        *&@ סיפור וקראתי רק כמה שורות… אני מתארת לעצמי שכולו גרוע.
        מערכת בננות יקירות, קריאה נרגשת לי אליכן
        ס-ל-ק-צ-י-ה ! ! !

  2. ערס פואטי

    בנאלי ולא לגמרי חסר חן, גם אם מקוריות. כלומר, בסטנדרטים המצויים כאן – בחציון העליון. לפחות מכאן לא יתפתח דיון בשאלה “האם הבנות מקרקוב פותחות את תהחת יותר מהר מאשר אלו מלבוב”.

  3. מפתיע שטקסט ברמה כזו מתפרסם כאן.
    בהתחלה חשבתי לעצמי “תשתקי ותקראי עד הסוף, אולי יש בזה משהו”. אבל לא. אם לא די בגיבוב המשעמם והלא אמין, הרי שהגיע הסוף – וקשה לי באמת להאמין שמישהי כתבה סוף שכזה ברצינות. בחיבור של התלמידים שלי אני מוצאת יותר מעוף (ואם כבר, אז גם כתיבה מרתקת יותר).
    האם אנו אמורות לפצוח בדיון סוער על יחסינו עם כלותנו או עם החותנת? להזדהות?
    מישהי הצליחה?

    • צב מעבדה

      פאף היקרה,
      קל מאוד לזרוק בוץ בכסות אנונימית, את לא צריכה לעמוד מאחורי מה שאת אומרת ונחסכת ממך הדוגמה האישית שמחנכת טובה אמורה לתת. לצערי הרב זה מתאים מאוד לחומר האנושי הדל שמערכת החינוך שלנו מספחת אליה.

      בואי תראי לכולנו שאת לא עונה לסטגימה הזאת, תזדהי ותשלחי מאמר או סיפור שיתפרסמו תחת שמך.

      מנסיון, אם את כותבת טוב, יקח למאמר שלך פחות מ 48 שעות להתפרסם.

      • צב יקרה,
        אפשרויות רבות לחנך וללמד קיימות, ומערכת החינוך הנה אחת מהן, אך לא זו בה בחרתי. (קיבעון מחשבתי מסויים מצידך?).
        ולנושא שלנו – אני לא צריכה להעלות באוב את התואר הראשון בספרות עברית כדי לדעת מהי כתיבה שבלונית, שטוחה וגרועה (ואם כבר, אני לא צריכה אותו בכלל. אני ארכיאולוגית).
        מוזרה, לדעתי, בחירתך להציע לי לנסות את כוחי ולהראות כתיבה טובה מהי. אם היה לי מה לפרסם כאן, הייתי מנסה זה מכבר. אם רק מי שכותב ספרות איכותית יכול היה להעביר ביקורת, לחיוב או לשלילה, אולי היה בזה טעם. אך איני קושרת את היכולת ליצור עם היכולת להעריך יצירות של אחרים.
        הייתי שמחה לקרוא חומר מקורי, מנוסח היטב והכולל תובנות מעמיקות/מרגשות/מקוריות בנושא שנפרש למעלה. אך הסיפור הזה, אין מה לעשות, גרוע. מאוד.

        • צב מעבדה

          אני דווקא כן קושר את היכולת ליצור עם היכולת לבקר.
          תארי לך שאמתח ביקורת על הקביעות הארכיאולוגיות שלך מבלי שיהיה לי (ואכן אין לי) שמצוץ של מושג במה מדובר כי בחיים לא קראתי, כתבתי או עסקתי בתחום. אני בטוח שתנפנפי את הביקורת שלי ללא הרבה יסורי מצפון, ובצדק. אין כמו עיסוק יום יומי בתחום שאותו אתה מבקר כדי שתכיר את התחום לעומק ותדע מגוף ראשון מהם הקשיים העומדים מאחורי העשיה עצמה ואם היא טובה או לא.
          אין זה אומר שמי שלא עושה לא יכולה לבקר, זה אפשרי, רק שהביקורת שלה תהייה פחות אמינה. אני מעריך הרבה יותר ביקורת של סופר טוב מאשר ביקורת של קורא טוב.
          העניין הוא שהרבה יותר קל לבקר (באופן אנונימי) מבלי לעשות מאשר לעשות ולבקר באופן גלוי.

          הזמנתי בעינה עומדת, בואי תראי לנו שאת גם יודעת לכתוב, היי בטוחה שהביקורת שלך לאחר שתפרסמי סיפור או מאמר טוב, לא רק שתהייה יותר טובה, אלא גם תתקבל הרבה יותר בחום.

          • אני תוהה כיצד אתה מעריך ‘אמינות ביקורת’.
            האם די להודיע ברבים ‘קראתי ולא אהבתי’?
            האם עותק של התעודה המעידה על תואר בספרות בהצטיינות תעיד על עיסוק בן כמה שנים בתחום הערכת ספרות (או לפחות על רכישת אוצר המילים של תחום מחקר זה, והבנה מספקת של כללי המשחק) ותגבה את דעתי?
            האם לצרף קבצים של חומר שכתבתי ופרסמתי, למען ידע הקורא להעריך את מה שמהווה, בקנה המידה שלי, כתיבה טובה?
            כל כותב המפרסם את יצירותיו חושף אותן לביקורת. אני מניחה שכל יוצר מנפה את הביקורות אליהן הוא מתייחס, ומפרידן מאלו שאינן ‘אמינות’ בעיניו. לגיטימי.
            אין קשר לשאלה מי אני או מהיכן אני שואבת את הביקורת שהעברתי. אני קוראת. וככזו, לעיתים אני מביעה את דעתי. די בכך. לא?

            קראתי ולא אהבתי.

            • צב מעבדה

              התשובות לשאלות שלך נמצאות בתגובה הקודמת שלי.

            • זאת לא ביקורת, זאת אמירה על התחושות שלך. גם “לא אמין ומשעמם” זאת לא ממש ביקורת אלא הבעת דיעה. אותי הסיפור לא שעמם והאמינות שלו לא נפלה ואף עלתה על סיפורים אחרים שפורסמו פה.

              אני מסכימה איתך שיכולת הכתיבה שלך לא רלוונטית ליכולת שלך לבקר את הסיפור. אם הביקורת שלך היתה מלמדת אותי, משכנעת אותי או מראה לי רבדים שלא עמדתי עליהם בעצמי, הייתי מתיחסת אליה ברצינות בלי קשר לרקע הסיפרותי שלך.
              הנה, אני מקשיבה – האירי את עיני, במה הסיפור הזה כל כך נחות מחבריו.

          • אריאלה

            אין שום קשר בין היכולת לבקר ליכולת ליצור. כדי לבקר צריך נסיון וטעם בתחום מסוים. אני יכולה להיות מבקרת אמנות מצוינת בלי לדעת לרשום טבע דומם, וכמה ממבקרי הספרות הטובים ביותר שהכרתי אפילו לא ניסו לכתוב פרוזה, מה שלא הפחית במאום מתוקף הביקורת שלהם.

            הטענה “נראה אותך יותר טוב” חסרת ערך בתחום הזה. אני לא יכולה לכתוב כמו מרגרט אטווד, אבל אני בפירוש יכולה לקבוע שספרים מסוימים שלה פחות טובים מאחרים.

            • צב מעבדה

              אני עדיין חושב שסופר מנוסה יוכל לתת חוות דעת יותר מעניינת משלך. נסיון הכתיבה שלו יאפשר לו להבחין בדברים שקרוב לוודאי שאת לא תהיי מודעת אליהם.
              הבעייה היא כמו שאמרתי, שהרבה יותר קל לבקר מבלי לעשות מאשר לעשות ואחר כך לבקר. אם היינו צריכים להשאר רק עם ביקורת של אנשים שעושים העולם היה נראה כמו מגזינים מדעיים (לא שזה רע, אבל זה רחוק מהרמה שאת ואני היינו מסוגלים לעכל ולהנות ממנה).
              חוץ מזה, אין לי כוח וסבלנות להתחיל להתקשקש על הנושא הזה, כבר טחנו אותו בכל מיני גירסאות במאמרים קודמים כך שאני מוותר על לשכנע אותך מראש. בואי תגיבי בחזרה עוד תגובה אחת ונסגור עניין, יאללה?
              לילה טוב לך ולכל בית ישראל.

              • אחלה גבר

                איזה יופי איך הכנסת לה. נשבר הזין מזאת, חושבת שהיא יודעת הכל. אתה היחיד כאן שמספיק גבר כדי לסתום לאריאלה הזאת את הפה.

              • אז למה אתה כל כך טורח לחנך אותנו? למה אתה זה שיתן את המילה האחרונה ויקבע למישהי כמה תגובות ומה התוכן שלהן יהיה?
                אתה לא מגיב לעניין אלא זורק חול בעיני מי שטוענת דברים שלא מוצאים חן בעיניך, גם לפאף וגם לאריאלה.

                אם יש רקע קודם שאני לא מודעת אליו, אני מתנצלת מראש, אבל התגובות שלך כאן, כפי שהן, מתנשאות ושתלטניות ותוכן רב אין בהן.

            • צב מעבדה

              את יודעת מה, בעצם במקרה של אומנויות את צודקת. אני שקוע מדי בדברים אחרים.

              מצטער, עוד גבר, לא הפעם.

              • עוד גבר

                היי “צב”,
                אם פנית אלי בעניין תגובתו של “אחלה גבר” אז זה
                _לא הייתי אני_. לא הייתי משתמש בכינוי כל-כך דומה
                לשלי… ככה אתה מזלזל באינטליגנציה שלי? 🙂
                (טוב, בעצם זה שאני מגיב כאן, אני מעיד על עצמי…:)
                נראה לי שבהרבה תחומים אני יותר קרוב להשקפת
                עולמך מהשקפת העולם של אריאלה ושות’ כפי
                שהבינותי אותן מהתגובות בעבר. אולם, חושבני שאכן
                כפי שכתבת בתגובתך זו, מדובר באומנות ובטעם אישי
                לכן יש מגוון טעמים. אחד/ת אוהב/ת גלידת שוקולד,
                אחר/ת וניל וכד’. הטעם לא בהכרח מחייב הבנה
                בתהליכי הכנת הגלידה. נהג/ת טוב/ה לא חייב/ת
                להיות מכונאי/ת רכב / מהנדס/ת-מכונות וכד’…
                אכן בתחומים _מסויימים_ נדרשת הבנה כדי לאמוד
                את טיב הדברים או בכלל להבינם. אדם בלי רקע
                מדעי מסוים,
                סביר שלא יוכל כלל להבין מאמר מדעי באותו תחום
                לכן ממילא לא יוכל לבקרו.
                לא כך הוא, לעניות דעתי, המקרה הנ”ל. הסיפור
                ברור ומובן (כמעט) לכל קורא עברית מדוברת.
                בעניין סגנון הביקורת, לטעמי האישי,
                היה אולי רצוי לעדן מעט את הבקורות השליליות.
                אל תתייחס לתגובות הרעות – התגובות שלך הן,
                בד”כ, לעניות דעתי הלא מייצגת (בוודאי לא
                כאן :), תגובות נכונות חביבות ולעניין.
                מתי כבר נקרא עוד מאמר שלך? (שירלי? 🙂

    • אולי הכוונה בסיפור היא רק לגרום לך להרגיש, אך זוהי כמובן, משימה בלתי אפשרית.
      אם לא היית דובקת באטימותך ומנסה להיפתח אני בטוחה שהיית מוצאת עניין.
      לא לכל סיפור יש מטרה או מסר מובהר, לפעמים הוא רק מנסה לבדר, לעניין, לרגש.

  4. חתול אחד

    איזה נחמד שבbio כתוב ש”חוטאת בכתיבה”. מעניין איזה עונש מקבלים היום שם למעלה (למטה?) על החטא שלפנינו.

  5. ..גמרנו את כל הנקבוביות בגוף, נשאר לנו לכתוב על חורים נפשיים… ולמלא אותם
    בביקורת רעה..

  6. הבעיה עם בננות זה שכל הקוראים שלו
    חושבים שהם יודעים לכתוב יפה יותר.
    ואז באים להתקוטט בתגובות.

  7. אופטימוס פריים

    סיפור יפה ברוח העדה הפולנית, אני בטוח שהסבתא תמצא גם משהו לרטון עליו במסיבת ההפתעה, אולי העוגה לא עשויה היטב, שמא האורחים צעקניים, ושירי וודאי מתעלסת עם איצ’ה השכן הבולגרי, יש פה משהו שמאוד משקף את האשכנזיות היפה, הדרך בה אנחנו יכולים להעריך ולחבב אנשים ואך בו זמנית לשנוא אותם שנאה יוקדת, אין כמו הדו פרצופיות הזאת, היא היא מתבלנת את המירקם המשפחתי ומוסיפה תככים ורוח חיים, יחי אנחנו

    • מישהי

      אתה בכלל לא יודע על מה אתה מדבר: שירי כבר מזמן לא עם איצ’ה, היא עברה לנשים.

      וחוץ מזה? התערוכה שאודי נסע אליה במינכן? בולשיט. יש לו שם מאהבת.

      אתה ממש לא מעודכן.

    • קרמנסיטה

      סליחה – אשכנזיות? רוח העדה הפולנית?!? דו פרצופיות??
      (צוחקים?) ולא נראה לך שירדת לפסים אישיים? ומה בכלל הקשר לעדה, פולנית או מרוקאית?

      את/ה רואה יותר מדי טלויזיה, בטח טלנובלות. חוצמזה, גזענות זה ממש פאסה.

  8. סופסוף מאמר(סיפור) מהחיים שאינו נוטף סקס…
    ספור מרגש ונוגע ללב..

  9. אולי במקום לקטול כל היום תחפשו משהו אחר לעשות? כנראה שהבנות במדינה הזאת באמת לא יודעות לפרגן… סיפור נחמד, ובחלק מהמקרים גם נכון…לצערנו.

  10. מקורן של התגובות והשליליות לא ברור בעליל. בושנה.

  11. מקורן של התגובות והשליליות לא ברור בעליל. בושנה.

  12. Lady Stardust

    צדקה מי שאמרה שמקור כל הביקורות הן מכיוון המחשבה של “אני יכולה לכתוב את זה יותר טוב!”. אני מזמינה כל מי שחושבת ככה לקום ולהגיד את זה בשיא הכנות מבלי להתחבא מאחורי הרבה ביקורת של מילים גבוהות (ארשה לעצמי לקרוא לזה בולשיט!) ובנוסף לזה להוכיח את זה.
    תיכתבו סיפור עם השם האמיתי שלכם ונראה אם הוא יתפרסם בכלל…

    ולכל אלה שחסרים להם זיונים בסיפור הזה כי באופן אישי זה כל מה שמעניין ומאתגר אותם בחיים: הכתבה על מין אנאלי פתוחה לדיון ונמצאת בדיוק מתחת לזאת!
    אף אחד לא ביקש ממכם להיכנס לכאן!

    • קרמנסיטה

      לא נראה לי שיש איזה קשר – למשל, באותה המידה אני יכולה לאהוב או לא לאהוב בניין מסוים, לחשוב שהוא מודרני / מכוער / מעניין / מעוצב / וכו’ מבלי להיות אדריכלית או להבין משהו בבניית בניינים. והעובדה שמישהי לא אהבה את הסיפור הספציפי הזה כלל לא מצביעה על כך שחסרים לה בו זיונים או שהיא מעדיפה לקרוא על מין אנאלי, ואין צורך לעשות עליה חרם ולנדות אותה מהחברה רק בגלל שהיא לא מזדהה עם הדמות מהסיפור.
      אגב, משהו שהבחנתי בו: יותר ויותר שלב התגובות נעשה האטרקציה העיקרית לאנשים הפוקדים את האתר, ולאו דווקא קריאת המאמרים. זה לא אמור להיות להיפך? או שרק אני כזו מיוחדת?

  13. רונית

    ואני דוקא אהבתי את הסיפור.
    אולי מעט פשטני, אולי הסוף ידוע מראש
    אבל עדיין נעים וזורם לקריאה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *