צלוליטיס

יום שני, 2 למאי 1998

אני יושבת ליד יורי במכונית הספורט הפתוחה שלו, סתם, בחיפושית הכחולה שמשתעלת בצורה כל כך מבהילה כל הדרך, שכל קילומטר שאנחנו עוברים אני אומרת תודה לאלוהים שלא נתקענו עד עכשיו.
האמת, גם אם היינו נתקעים הייתי אומרת תודה לאלוהים.
יורי שולח אלי מדי פעם מבטים, אבל אני עושה את עצמי שקועה בנוף הממש לא מסעיר. כמה עמודי חשמל, שתי גבעות מיובשות. ממש שוויץ. יורי מכוון את הרדיו לתחנה שמשדרת ג’אז, ואנחנו מקשיבים לדיאנה וושינגטון. אם זה היה סרט, הפס קול היה ממש מושלם. חבל שלא יורד גשם בחוץ. אני מתרכזת בשמיים ומדמיינת שעכשיו חורף, ושחלל המכונית מלא באדים חמימים.
למרות שהשתיקה בינינו היא בעליל נינוחה, אני מרגישה צורך לדבר אתו.
“למה קוראים לך יורי?” אני שואלת, “זה קיצור של יורם?”
“כן,” הוא אומר, “אבל אף אחד לא קרא לי ככה מאז שהעיפו אותי מהתיכון.”
“למה העיפו אותך?” אני מסתקרנת.
יורי תופס לי את היד, מכווץ אותה חזק ואומר לי: “קטי… אנחנו באנרגיות טובות עכשיו, את לא צריכה להרגיש כאילו את חייבת לדבר.”
“זה לא…” אני מתפתלת, “פשוט אני מרגישה צורך להגיד לך תודה על זה שאתה מסיע אותי הביתה. בכל זאת, לנסוע לאשדוד זה לא כמו להקפיץ אותי ליהודה הלוי.”
טוב מה אני אגיד לו, שאני מרגישה צורך לדעת עליו כל דבר וכל פרט?
יורי, בניגוד אלי, לא שקוע במחשבות מקבילות.
“אם את רוצה להגיד תודה, אז תגידי תודה, אל תזייני ת’מוח,” הוא אומר, אבל בחיוך.
“למה אתה כזה מניאק,” אני מנפצת את האווירה השלווה, “למה אתה כל כך עוין?”
יורי מעיף מבט מהיר בשעון.
“מה אתה מסתכל בשעון,” אני מתחילה לאבד שליטה, “כל כך נמאס לך להיות אתי? אתה הצעת לקחת אותי, אני מזכירה לך! עכשיו אני פתאום קולטת שהסיבה היחידה שבכלל הצעת לי את זה, זה כדי שתוכל לרדת עלי בדרך! נבלה. שונא נשים.”
“סיימת?” הוא שואל בנימוס.
אני מהנהנת, מובסת.
“אז אכפת לך שנעצור לאיזה כוס קפה? אני מת לשתות איזה קפה טוב, ואני מניח שלא תזמיני אותי אלייך הביתה.”
“אני מכירה מקום מקסים, תמשיך לנסוע.”

באשדוד אני מכוונת את יורי לשפת הים, ואנחנו נכנסים לבר-קפה על החוף. השקיעה המהממת שבטח התרחשה כאן לפני מספר דקות נמצאת עכשיו בשלבי סיום.
יורי מתפרקד מולי על כורסת קש, ובוחן בשביעות רצון את המקום. חוץ מאיתנו יש שלושה גברים צעירים בבגדי גולשים, וזוג שמחזיק ידיים. המקום עצמו בנוי כבקתת עץ הפתוחה אל הגלים.
“שלום,” מלצרית צעירה מאד וזרוקה ניגשת אלינו, “מה תרצו?”
יורי מחייך אליה והיא מביטה בו במבט פלרטטני. בהמשך אני אתרגל לזה שכל בחורה שרואה אותו מפעילה, מבלי לרצות אפילו, את רדאר החינחון, אבל עכשיו זה טיפה מלחיץ אותי. אני לא בטוחה שהוא לא יקום וינטוש אותי למענה. אנחנו מזמינים קפה ומשנים את זה לשתי כוסות יין לבן, אותן אנחנו מקבלים בכוסות פלסטיק שקופות.
“חבל שפיספסנו את השקיעה,” אני אומרת ליורי.
“כי זה היה יכול להיות נורא רומנטי?” הוא שואל. זיק לגלגן מרצד בעיניו. אני מחליטה להתעלם. מאחוריו השמים ניצתים באדום-אש כהה.
יורי רואה שנפגעתי קצת. “בא לך ללכת לשבת על החול?” הוא שואל. אני מרימה אליו את עיני. הוא צוחק עלי, או שהפעם זה רציני?
“אוקיי…” אני משיבה במבוכה.
אנחנו פוסעים בחול הרך, הלבן, ואני לא מתאפקת ותופסת לו את היד. מה כבר הוא יכול לעשות? ללעוג לי? גם ככה הוא עושה את זה.
אבל יורי לא משתחרר מאחיזתי.
“אנחנו בטח נראים כמו איזו גלויה קיטשית,” אני מחייכת אליו, ממהרת להגיד ראשונה משהו ציני, לפני שהוא יעשה את זה. יורי נעמד מולי, מרכין אלי את מבטו, וחיוך קטנטן עולה בזוויות פיו. צביטה מוכרת עולה לי בלב. זה לא ייגמר טוב. איך, איך זה יכול להיות שכבר הספקתי להתאהב בו ככה. החיוך של יורי מתרחב.
“תחזיקי חזק ת’כוס יין שלך,” הוא אומר, לפני שאני מבינה למה ואיך אני פתאום באוויר, בין זרועותיו, ואחרי שנייה אנחנו בתוך חיבוק פושר של מים. לוקח לי כמה שניות להתאושש, וכשזה קורה אני מגלה שאני יושבת בחיקו, בתוך המים, ולא קר לי, לא רע לי, ואין לי שום סיבה להתעצבן עליו. השיער שלו קצת רטוב, ומלוח, הנחיריים פעורים בהנאה מהריח, השפתיים מואדמות. אני מנסה להיזכר אם התאפרתי בבוקר, כי אם כן אני בטח נראית קטסטרופה, עם איפור שמרוח לי על כל הפנים, בייחוד הרימל. לצורך העניין אני מחליטה שלא התאפרתי.
“יורי,” אני לוחשת לו. גל תוקפני ומלוח במיוחד שוטף אותנו פתאום. יורי מתגלגל מצחוק.
“פאק,” אני מתלוננת, “עפה לי הכוס.”
“הנה, תשתי ממני,” הוא מקרב אלי את הכוס שלו ואני לוגמת את היין בהנאה רבה.
בינתיים משתררת חשיכה. הבר קפה ממול מדליק אורות, מוסיקה, ואני מבחינה שיושבים בו כעת אנשים רבים.
“תורידי את החולצה,” אומר יורי.
“אז גם אתה,” אני מסתכלת לו עמוק לתוך העיניים.
יורי נושך את שפתיו ומפשיט את חולצתי. תודה, אלוהים, תודה שלבשתי היום חזייה מהממת ולא אחת מחזיות הטריקו המפגרות עם הציור של טוויטי.
יורי מתחיל לנשק לי את הצוואר.
“אני צריך להגיד לך משהו,” הוא ממלמל לתוך העורף המתלהט שלי.
“עכשיו???” אני מתבלבלת. יורי מהנהן.
אני מרחיקה אותו קצת ממני. בחשכה התכלכלה של הים מבטו נראה קצת פגיע.
“אני צריך להגיד לך משהו ממש מבאס על עצמי,” הוא אומר, “וזאת, רק שתדעי, אחת הסיבות שהייתי כל כך מגעיל אלייך. קיוויתי שתחליטי להתנתק ממני לפני שמשהו רציני יקרה.”
“רצית שאני אאבד בך עניין?” אני לוחשת, נדהמת שהוא מעלה דבר כזה בדעתו.
יורי מלטף לי את השיער.
“זה מסובך,” הוא אומר.
“תשמע, אני חושבת שאני יודעת במה מדובר. אחותך אמרה לי שאתה עקר,” אני אומרת לו. אנחנו כל כך רחוקים פתאום מהאווירה האירוטית המהממת של לפני שלוש שניות, “זה ממש לא מפריע לי. אני לא חושבת על חתונה, ובטח לא על ילדים, תאמין לי.”
יורי ממשיך להביט בי ברכות.
“זה רק חלק מהעניין,” הוא מחייך. פתאום אני נתקפת פאניקה שהוא חולה והולך למות. הנשימה שלי מתקצרת, ואני בוהה בו בחרדה.
“אני נשוי,” הוא אומר, משחק לי באצבעות הידיים בהיסח הדעת, “ובגלל שאני עקר אשתי החליטה לנפנף אותי. אני…. זהו, בעצם…. אין לי יותר מה להגיד בנושא…”
“איך אתה נשוי?” שקית ניילון מרוקנת משייטת לידי, ואני מרחיקה אותה בגועל. עכשיו קר לי. אני מתה ללבוש את החולצה אבל היא רטובה. כל כך דבילית הישיבה שלי ככה מולו בחזייה, “אתה נורא צעיר…”
“אנחנו כבר כמה שנים ביחד, מאז התיכון. והכי קטע שבכלל התחתנו כי שלי חשבה שהיא בהיריון ממני, מבינה?”
“לא,” אני עונה בדיכדוך, “היום זה לא בעיה לדעת אם את בהריון או לא, שלא לדבר על אלף הדרכים שיש לא להיכנס להיריון…”
“אני לא יודע מה להגיד לך,” אומר יורי.
“ואיפה היא גרה היום?”
“בכוס של האמא שלה, אני יודע? אין לי מושג, האמת. היא פשוט ארזה תיק ויצאה מהבית. אחרי זה לא יכולתי להישאר שם, אז חזרתי לבית של ההורים שלי.”
“לפני כמה זמן זה קרה כל זה?” אני המומה.
“כמה חודשים….” פתאום יורי מחבק אותי, “אני מצטער, מתוקה שלי….”
“אין לך על מה,” אני מסתכלת לו ישר בתוך הכחול, “אמרתי לך, אין לי תוכניות להתחתן בשנים הקרובות. מצדי תהיה נשוי.”
“לא לעוד הרבה זמן,” הוא אומר, והעיניים שלי נעצמות כי יורי שלי גוחן לנשק אותי.


חלק ראשון
חלק שני
חלק שלישי

על הכותבת ליהי מי-טל גיאת

בת 31, נשואה + שניים, סופרת, תסריטאית, קופירייטרית וקופי פייטרית, אוהבת כלבים, ילדים וגברים תימנים ממוצא ירושלמי

תגובות

  1. מסתבר שגם בננות סובל מהמשבר הכלל עולמי.

  2. deep ocean

    יו איזה כיף היה לקרוא את הסיפור!!!!
    זורם, חמוד, כיפי, מרענן
    כמו שצריך 🙂

    יום נהדר שיהיה לכולם…

  3. עכשיו לחכות עוד שבוע?? ?? ?? ??

  4. מחכה ומחכה

    אחלה סיפור.

  5. ליהי, את כותבת אחלהֱ!
    אני כבר מתה לדעת מה יקרה בהמשך,,ולמה הם לא יתחתנו,,,
    אז תכתבי מהר !

  6. תמרין

    מה מגניב פה?
    בחור לגמרי לא מגניב , הופך לפתע מגניב בגלל שאיזה מישהי עשתה לו חנדל’עך.
    הקסם הוא לגלות שעברנו את השלב הזה בחיים והפסקנו להתלות בפירורים של אפסים כאלה כי מישהו מדהים לא יאהב אותי באמת.
    על זה- תודה:)

    • ההיא שחשבה שהיא יודעת

      בכל גיל אנחנו יכולות להתאהב באפסים ולפול על מניאקים. אף אחת מאיתנו אינה חסינה מפני טיפוסים בעיתיים, גם אם היא עברה כמה התקפי לב בתחילת שנות העשרים לחייה.
      באופן אישי אני יכולה לספר לך על מערכת יחסים שהייתי בה במשך שנתיים (עד לפני חצי שנה)עם בחור שפשוט הרס אותי. הוא מחק לי את הבטחון העצמי, גרם לי לפתח בו תלות ועוד סיפורים ובלאגנים מכאן ועד הודעה חדשה, ואני אמורה להיות חכמה ולמודת נסיון. כמו שאמרתי בהתחלה, אף אחת לא חסינה.

      • תמרין

        גם אני הייתי שנתיים עם מישהו כזה (אחרת מאיפה נקבל את השכל)
        אבל הבהרה: יש בחורים שהורסים, העניין הוא לא להסכים לההרס. “עשה”, “גרם”, “מחק” איטס אול אין דה אחריות אישית לגביי אין שהמציאות שלך נראית. וכמובן, לצאת מנקודת הנחה שאת גדולה ומגיע לך להיות מאושרת …ולא להתעלף מהתרגשות שאיזה אידיוט “שם עליי”
        וכמה שיקח יקח, אבל אחר כך לא מסתכלים אחורה. אבל ב א מ ת .
        אולי אנחנו לא חסינות, אבל קדימה, לקצר תהליכים…
        🙂

  7. הסיפור הזה עושה לי כזה חשק לאהבה גדולה, כזו
    שתוציא אותי משיווי משקל, למישהו שיגרום לי לשכוח את כל המשפטים ה”מתוחכמים”
    ואת המילים “הנכונות” אהבה שתגרום לי לחשוב שכל שיר אהבה
    נכתב בדיוק אבל בדיוק עלי, אהבה שגורמת לך להתעורר בבוקר עם חיוך שמסרב בעקשנות
    לרדת במהלך כל היום (והיום שאחריו……)
    אהבה שגורמת להליכה שלך להראות כמו כאוריאוגרפיה מוצלחת של הבלט הבולשוויקי, אהבה שגורמת לפינק פלויד להחוויר לעומת הגאונות המוסיקלית של AIR SUPLY
    אח…..אח.. עד מתי נחכה לך אהבה?

    • מיטל של טל

      כן זה בהחלט סיפור מתוק…!
      ולשושית, אולי אני אשמע מגעילה אבל אני ממש חייבת להגיד שהאהבה שתיארת היא בדיוק סוג האהבה שאני חווה כבר 5 וחצי חודשים מקסימים…
      בכל מקרה אני גולשת באתר הזה כבר די הרבה זמן אבל זו בערך הפעם הראשונה שאני מגיבה אז נעים מאוד לכולם/כולן וכל מי שבאמצע-
      אני מיטל, בת 15, מאוהבת אנושות בטל היקר שלי…
      אני כותבת בעצמי סיפורים ושירים, אני שרה ומשחקת ואני מודעת לעובדה שלאף אחד לא איכפת אבל גם לי לא איכפת שלכם לא איכפת אז אני אמשיך בכל זאת…
      😉
      הקיצר…
      אחלה אתר שבעולם, ממש נחמד להיות בו…
      ולכל מי שתוהה מה הטינאייג’רית המשועממת מנסה להגיד פה- אז… שום דבר מיוחד, אבל כנראה שמעכשיו אני אפרסם כאן רבים מהגיגי הפילוסופיים יותר או פחות.

      אז ביי ביי לכם אנשים יקרים, ביי ביי לכן נשים יקרות עוד יותר, ותגיבו!
      אני אוהבת כשמגיבים לתגובות שאני מגיבה…
      בלההה… לא מנשנש.
      ביי!

  8. דולציניאה

    אני מצטערת לקלקל את השמחה אבל הפרק הזה כמעט לכל אורכו הוא בסך הכל תיאור בנאלי של דייט בנאלי עם דיאלוגים בנאליים. התגליות המרעישות על עקרות לא משנות. לא משנה אם הוא נשוי או שיש לו רגל מעץ וכו’ (העניינים האלה הם דרמה בגרוש, טריקים זולים של אופרות סבון).
    כשהאמנות מחקה ומעתיקה את הבנאליות של המציאות היא כבר לא אומנות.

    • אומנם אכן סיפור בנאלי אבל כל הדברים היפים בחיים הם בנאליים……
      נשיקה לרקע שקיעה יכולה להיות הדבר הכי בנאלי …..עד שזה קורה לך……
      למה אהבה היא דבר כזה מדהים? כי היא גורמת לנו לשכוח את מה שאנחנו חושבים על
      עצמנו ולהזכר במי שאנחנו באמת, פיתחנו גישה כזו צינית כלפי החיים ,
      ובנינו כל כך הרבה חומות, בחורה שנסחפת אחרי הלב היא “מטומטמת ”
      פרחים זה “אולד פאשן” שירים רומנטים זה מוקצה מחמת מיאוס , שיש אהבה היא
      שוברת את כל החומות , היא מחזירה את הראשוניות, היא מבלבלת , היא גורמת לנו
      להפסיק לחשוב דרך הראש ולחשוב דרך הלב, הנשמה, זה לא רע להסחף וזו לא
      טיפשות לעשות טעויות….. רומיאו ויוליה זה לא שטיקים של אופרת סבון?
      אנה קרנינה של טולסטוי זה לא אופרת סבון? כולנו קורצנו מאותם חומרים, ולכולנו
      מדברים אותם הדברים, כולנו מונעים או מפחד או מאהבה ואין חדש תחת השמש
      יש אנשים שיותר קל להם להתחבר לשטיקים של אופרות סבון דרך סופרים כמו עגנון
      או שלום עליכם (“סיפורי רכבת”), ויש כאלה שדרך “ימי חיינו” הכל אותו דבר מותק,
      רק העטיפה שונה,
      מ”מרום” 24 שנותיי על פני כדור הארץ הנפלא הזה , עדיין לא מצאתי משהו שיותר
      ירגש אותי משיחה מלב אל לב אל תוך הלילה , מישיבה אל מול הגלים, מהריח של
      הגשם הראשון , ומהשקט האלוהי שיש בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר,
      באנלי להחריד…. הלוואי שכל החיים שלי ושלך יהיו מלאים ברגעים בנאלים
      כאלה של אופרות סבון , לא שאני רומזת שרמת של הטקסט פה עומדת בשורה אחת
      עם טקסטים של מילאן קונדרה או פרנץ קאפקא , אבל בסך הכל סיפור חביב בהחלט
      שעם קצת כנות כל אחת יכולה להתחבר לחלקים מסויימים בו, וזו המטרה שלו לעשות
      פאן ולא יותר מזה….

      • איפה מוצאים בחורות כמוך?? שגם יודעת מי זה טולסטוי וקאפקא ובאותו הזמן גם רומנטיות עד כדי קנאה, אךךך לו כולן היו כמוך (:

  9. בובי של דובי

    אני מסכימה איתך.
    כבר אמרתי-זה לא יותר מאשר יומן נעורים מטופש.

  10. איזה סיפור מטופש ועוד פרק ועוד אחד… מספיק.
    ילדה אוהבת בחור, הוא נשוי (אבוי) ועקר (יאללה) אך באורח פלא הוא מפרה אותה ונוטש אותה בת 15 מטופלת בתינוק… א-לה-ריקי לייק
    עד מתי?!?!?

    העיקר שלא היה לה צלוליטיס.

  11. האולי מבוגרת מידי

    תגידו…

    אולי זה נכון ואולי לא –
    כשאנחנו גדולים מידי…זה כבר מאוחר מידי לאהוב ?!
    העבר, הניסיון וכל השאר…האם זה גורע ?

    • לדעתי ככל שמתבגרים היכולת והצורך לאהוב גדלים, אך האפשרויות לאהוב מצטמצמות.
      כאילו שבגיל צעיר אפשר לאהוב הרבה אנשים מעט,
      וכשכבר זקנים – אפשר לאהוב אדם אחד הרבה.

      כאן וכאן יתרונות וחסרונות.

      ואולי אני סתם מקשקש.

  12. הסיפור הזה התחיל לא ברור, וממשיך להיות ממש אבל ממש מפגר.
    רומן של משרתות.
    תלמדי לכתוב מאמר כמו איריס אברמוביץ’ למשל.
    לא משהו

  13. מה_היה

    לא לעשות את זה בלי הגנה גם עם בחורים עקרים! (שיחזרו לאשתם אחרי שיגלו שהם לא, וישאירו את קטי,הו קטי בהריון ולבד.)

    פשוט מטופש. אבל נחמד. 🙂

  14. מה_היה

    אני אישית לא מבינה איך אפשר להמשך למישהו שאומר “תחזיקי חזק ת’כוס יין שלך”

    טיפשות ועילגות הן כל כך טרן אוף.

  15. שמרית

    אני בד”כ נמנעת מלהגיב אך הפעם לא יכולתי אחרת.
    הסיפור כ”כ רומנטי לא מציאותי, לא מדבר אליי…….
    לעומת זאת כל הכתבות האחרות דיברו אליי ולחברותי.
    אולי היית צריכה לספר על חיי היום יום , משהו אמיתי שמדבר
    לאמהות עם שני ילדים ובעל.
    הרומן הרומנטי לא קיים ודי משעמשם לקריאה.

  16. בובי של דובי

    הנה
    גם החבר הכי מתוק בעולם שלי יושב פה לידי
    ולמרות שהוא שונא את האתר הזה, הוא מסכים איתי שזה באמת הכי נמוך שבננות הגיעו אליו.
    איפה הילי, איריס , אתי-איפה??

  17. אחלה סיפור

  18. final frontier

    it has been a week now!!! when will we have the next article?? you are killing us

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *