צלוליטיס

אני יושבת ליד יורי במכונית הספורט הפתוחה שלו, סתם, בחיפושית הכחולה שמשתעלת בצורה כל כך מבהילה כל הדרך, שכל קילומטר שאנחנו עוברים אני אומרת תודה לאלוהים שלא נתקענו עד עכשיו.
האמת, גם אם היינו נתקעים הייתי אומרת תודה לאלוהים.
יורי שולח אלי מדי פעם מבטים, אבל אני עושה את עצמי שקועה בנוף הממש לא מסעיר. כמה עמודי חשמל, שתי גבעות מיובשות. ממש שוויץ. יורי מכוון את הרדיו לתחנה שמשדרת ג'אז, ואנחנו מקשיבים לדיאנה וושינגטון. אם זה היה סרט, הפס קול היה ממש מושלם. חבל שלא יורד גשם בחוץ. אני מתרכזת בשמיים ומדמיינת שעכשיו חורף, ושחלל המכונית מלא באדים חמימים.
למרות שהשתיקה בינינו היא בעליל נינוחה, אני מרגישה צורך לדבר אתו.
"למה קוראים לך יורי?" אני שואלת, "זה קיצור של יורם?"
"כן," הוא אומר, "אבל אף אחד לא קרא לי ככה מאז שהעיפו אותי מהתיכון."
"למה העיפו אותך?" אני מסתקרנת.
יורי תופס לי את היד, מכווץ אותה חזק ואומר לי: "קטי… אנחנו באנרגיות טובות עכשיו, את לא צריכה להרגיש כאילו את חייבת לדבר."
"זה לא…" אני מתפתלת, "פשוט אני מרגישה צורך להגיד לך תודה על זה שאתה מסיע אותי הביתה. בכל זאת, לנסוע לאשדוד זה לא כמו להקפיץ אותי ליהודה הלוי."
טוב מה אני אגיד לו, שאני מרגישה צורך לדעת עליו כל דבר וכל פרט?
יורי, בניגוד אלי, לא שקוע במחשבות מקבילות.
"אם את רוצה להגיד תודה, אז תגידי תודה, אל תזייני ת'מוח," הוא אומר, אבל בחיוך.
"למה אתה כזה מניאק," אני מנפצת את האווירה השלווה, "למה אתה כל כך עוין?"
יורי מעיף מבט מהיר בשעון.
"מה אתה מסתכל בשעון," אני מתחילה לאבד שליטה, "כל כך נמאס לך להיות אתי? אתה הצעת לקחת אותי, אני מזכירה לך! עכשיו אני פתאום קולטת שהסיבה היחידה שבכלל הצעת לי את זה, זה כדי שתוכל לרדת עלי בדרך! נבלה. שונא נשים."
"סיימת?" הוא שואל בנימוס.
אני מהנהנת, מובסת.
"אז אכפת לך שנעצור לאיזה כוס קפה? אני מת לשתות איזה קפה טוב, ואני מניח שלא תזמיני אותי אלייך הביתה."
"אני מכירה מקום מקסים, תמשיך לנסוע."

באשדוד אני מכוונת את יורי לשפת הים, ואנחנו נכנסים לבר-קפה על החוף. השקיעה המהממת שבטח התרחשה כאן לפני מספר דקות נמצאת עכשיו בשלבי סיום.
יורי מתפרקד מולי על כורסת קש, ובוחן בשביעות רצון את המקום. חוץ מאיתנו יש שלושה גברים צעירים בבגדי גולשים, וזוג שמחזיק ידיים. המקום עצמו בנוי כבקתת עץ הפתוחה אל הגלים.
"שלום," מלצרית צעירה מאד וזרוקה ניגשת אלינו, "מה תרצו?"
יורי מחייך אליה והיא מביטה בו במבט פלרטטני. בהמשך אני אתרגל לזה שכל בחורה שרואה אותו מפעילה, מבלי לרצות אפילו, את רדאר החינחון, אבל עכשיו זה טיפה מלחיץ אותי. אני לא בטוחה שהוא לא יקום וינטוש אותי למענה. אנחנו מזמינים קפה ומשנים את זה לשתי כוסות יין לבן, אותן אנחנו מקבלים בכוסות פלסטיק שקופות.
"חבל שפיספסנו את השקיעה," אני אומרת ליורי.
"כי זה היה יכול להיות נורא רומנטי?" הוא שואל. זיק לגלגן מרצד בעיניו. אני מחליטה להתעלם. מאחוריו השמים ניצתים באדום-אש כהה.
יורי רואה שנפגעתי קצת. "בא לך ללכת לשבת על החול?" הוא שואל. אני מרימה אליו את עיני. הוא צוחק עלי, או שהפעם זה רציני?
"אוקיי…" אני משיבה במבוכה.
אנחנו פוסעים בחול הרך, הלבן, ואני לא מתאפקת ותופסת לו את היד. מה כבר הוא יכול לעשות? ללעוג לי? גם ככה הוא עושה את זה.
אבל יורי לא משתחרר מאחיזתי.
"אנחנו בטח נראים כמו איזו גלויה קיטשית," אני מחייכת אליו, ממהרת להגיד ראשונה משהו ציני, לפני שהוא יעשה את זה. יורי נעמד מולי, מרכין אלי את מבטו, וחיוך קטנטן עולה בזוויות פיו. צביטה מוכרת עולה לי בלב. זה לא ייגמר טוב. איך, איך זה יכול להיות שכבר הספקתי להתאהב בו ככה. החיוך של יורי מתרחב.
"תחזיקי חזק ת'כוס יין שלך," הוא אומר, לפני שאני מבינה למה ואיך אני פתאום באוויר, בין זרועותיו, ואחרי שנייה אנחנו בתוך חיבוק פושר של מים. לוקח לי כמה שניות להתאושש, וכשזה קורה אני מגלה שאני יושבת בחיקו, בתוך המים, ולא קר לי, לא רע לי, ואין לי שום סיבה להתעצבן עליו. השיער שלו קצת רטוב, ומלוח, הנחיריים פעורים בהנאה מהריח, השפתיים מואדמות. אני מנסה להיזכר אם התאפרתי בבוקר, כי אם כן אני בטח נראית קטסטרופה, עם איפור שמרוח לי על כל הפנים, בייחוד הרימל. לצורך העניין אני מחליטה שלא התאפרתי.
"יורי," אני לוחשת לו. גל תוקפני ומלוח במיוחד שוטף אותנו פתאום. יורי מתגלגל מצחוק.
"פאק," אני מתלוננת, "עפה לי הכוס."
"הנה, תשתי ממני," הוא מקרב אלי את הכוס שלו ואני לוגמת את היין בהנאה רבה.
בינתיים משתררת חשיכה. הבר קפה ממול מדליק אורות, מוסיקה, ואני מבחינה שיושבים בו כעת אנשים רבים.
"תורידי את החולצה," אומר יורי.
"אז גם אתה," אני מסתכלת לו עמוק לתוך העיניים.
יורי נושך את שפתיו ומפשיט את חולצתי. תודה, אלוהים, תודה שלבשתי היום חזייה מהממת ולא אחת מחזיות הטריקו המפגרות עם הציור של טוויטי.
יורי מתחיל לנשק לי את הצוואר.
"אני צריך להגיד לך משהו," הוא ממלמל לתוך העורף המתלהט שלי.
"עכשיו???" אני מתבלבלת. יורי מהנהן.
אני מרחיקה אותו קצת ממני. בחשכה התכלכלה של הים מבטו נראה קצת פגיע.
"אני צריך להגיד לך משהו ממש מבאס על עצמי," הוא אומר, "וזאת, רק שתדעי, אחת הסיבות שהייתי כל כך מגעיל אלייך. קיוויתי שתחליטי להתנתק ממני לפני שמשהו רציני יקרה."
"רצית שאני אאבד בך עניין?" אני לוחשת, נדהמת שהוא מעלה דבר כזה בדעתו.
יורי מלטף לי את השיער.
"זה מסובך," הוא אומר.
"תשמע, אני חושבת שאני יודעת במה מדובר. אחותך אמרה לי שאתה עקר," אני אומרת לו. אנחנו כל כך רחוקים פתאום מהאווירה האירוטית המהממת של לפני שלוש שניות, "זה ממש לא מפריע לי. אני לא חושבת על חתונה, ובטח לא על ילדים, תאמין לי."
יורי ממשיך להביט בי ברכות.
"זה רק חלק מהעניין," הוא מחייך. פתאום אני נתקפת פאניקה שהוא חולה והולך למות. הנשימה שלי מתקצרת, ואני בוהה בו בחרדה.
"אני נשוי," הוא אומר, משחק לי באצבעות הידיים בהיסח הדעת, "ובגלל שאני עקר אשתי החליטה לנפנף אותי. אני…. זהו, בעצם…. אין לי יותר מה להגיד בנושא…"
"איך אתה נשוי?" שקית ניילון מרוקנת משייטת לידי, ואני מרחיקה אותה בגועל. עכשיו קר לי. אני מתה ללבוש את החולצה אבל היא רטובה. כל כך דבילית הישיבה שלי ככה מולו בחזייה, "אתה נורא צעיר…"
"אנחנו כבר כמה שנים ביחד, מאז התיכון. והכי קטע שבכלל התחתנו כי שלי חשבה שהיא בהיריון ממני, מבינה?"
"לא," אני עונה בדיכדוך, "היום זה לא בעיה לדעת אם את בהריון או לא, שלא לדבר על אלף הדרכים שיש לא להיכנס להיריון…"
"אני לא יודע מה להגיד לך," אומר יורי.
"ואיפה היא גרה היום?"
"בכוס של האמא שלה, אני יודע? אין לי מושג, האמת. היא פשוט ארזה תיק ויצאה מהבית. אחרי זה לא יכולתי להישאר שם, אז חזרתי לבית של ההורים שלי."
"לפני כמה זמן זה קרה כל זה?" אני המומה.
"כמה חודשים…." פתאום יורי מחבק אותי, "אני מצטער, מתוקה שלי…."
"אין לך על מה," אני מסתכלת לו ישר בתוך הכחול, "אמרתי לך, אין לי תוכניות להתחתן בשנים הקרובות. מצדי תהיה נשוי."
"לא לעוד הרבה זמן," הוא אומר, והעיניים שלי נעצמות כי יורי שלי גוחן לנשק אותי.