כשצ'נדרמוהן נולד אמו אמרה עליו שהוא יפה כמו הירח. כשראתה שאין לו ידיים, נישקה את גדמיו ואמרה, ’'אין מה לעשות, זאת הקארמה שלי.''

צ’נדרמוהן

כשצ’נדרמוהן נולד אמו אמרה עליו שהוא יפה כמו הירח. כשראתה שאין לו ידיים, נישקה את גדמיו ואמרה, ’’אין מה לעשות, זאת הקארמה שלי.”

משפחת טאקור גרה בבניין דלוח ליד תחנת הרכבת בניו דלהי. הם חיו בדירת חדר וחצי, בהמיני וארבעת ילדיה. אב המשפחה, שהיה הינדי מאמין, עזב את הבית ופנה לחיי פרישות בהרי ההימלאיה, כשצ’נדרמוהן היה בן שלוש.

בהמיני אהבה את צ’נדרמוהן יותר מכל ילדיה. בגלל שהיה בן הזקונים ומפאת נכותו, היא פינקה אותו ללא הרף: היא הייתה מאכילה אותו באורז עם עדשים בצהרים ובצ’פתי עם יוגורט בערב. פעם בשבוע הייתה ממלאת לו גיגית ממשאבת המים בחצר, לוקחת ליפה קשה ומשפשפת את גבו, בשעה שישב במים. כשהייתה מסרקת אותו, הייתה בהמיני שרה לו שירים שהכירה מהקולנוע. לפנים, כשהייתה נערה, הייתה מתגנבת לבית הקולנוע בשוק – כשכולם הצטופפו בתור, היא הייתה מתכופפת ונכנסת פנימה במהירות מבלי שיבחינו בה. כך, במשך שנים, ביקרה בקולנוע מדי ערב עד שהשיאו אותה.

את אהבתה לקולנוע הצליחה בהמיני להשריש אצל צ’נדרמוהן. כשאחיו היו גדולים דיו לצאת לעבוד במסחר, הייתה בהמיני לוקחת את בנה הצעיר פעם בשבוע לראות סרט.
צ’נדרמוהן היה יושב בקולנוע בפה פעור,מוקסם מכל סרט בכל פעם מחדש, גם אם ראה אותו בפעם העשירית. הוא ידע את כל השירים בעל פה ובבית מול המראה היה מנסה לחקות את השחקנים ומבקש מבהמיני לסרק את שערו המתארך לאחור, כמו זה של סנג’יי דט, היפה בשחקני תעשיית הקולנוע המצליחה בעולם.

”אני רוצה להיות שחקן,” אמר לבהמיני לא אחת. ”החלום שלי לשחק בקולנוע ולהיות מפורסם.”
”אני רוצה לנסוע לבומביי, לנסות את מזלי,” אמר לה לימים, כשהיה בן שתיים עשרה.
”ילד שלי יפה, אתה יודע שהאחים שלך לא מביאים מספיק כסף אפילו בשביל כרטיס אחד למחלקה השלישית ברכבת. הכסף בקושי מספיק לנו לשק אורז. חתיכת בשר לא אכלנו מאז שאבא שלך עזב. ואתה לא יכול לצאת לעבוד, בחיים לא תוכל להסתדר בכוחות עצמך. תמיד תהיה חייב מישהו שיאכיל אותך וירחץ אותך ויעשה בשבילך הכל,” אמרה בהמיני בכאב.

צ’נדרמוהן נכנס לקיתון צדדי ששימש מחסן, הדף בעזרת רגלו את הדלת והסתגר שם שלושה לילות ושלושה ימים. בהמיני ניסתה לדבר אל ליבו, להציע לו אוכל. ”תעזבי אותי,” צרח. והיא הרפתה.

למחרת ההסגר שכפה על עצמו, יצא צ’נדרמוהן אל הרחוב, לא לפני שאכל שלוש קערות אורז בזו אחר זו. הוא טייל בשוק הלוך ושוב וחיפש מישהו לעבוד אצלו. בכל מקום אמרו לו, ”אין לך ידיים, באבו, עוף מכאן. לך תהיה קבצן. אולי ברחוב מישהו יסכים לשלם לך.”

צ’נדרמוהן הלך מבויש ברחובות דלהי עד שהגיע למבצר האדום. על הקיר הדרום – מערבי של המבצר נשען קשיש ולידו דוכן מאולתר של סיגריות, מרצועה שהייתה מחוברת למגש עץ. צ’נדרמוהן התיישב ליד הזקן וכבש את פניו בין רגליו.
”איך ילד כל כך יפה יכול להיות כל כך עצוב?” שאל אותו הזקן.
”אף אחד לא רוצה לתת לי עבודה, כי אין לי ידיים,” הרים את ראשו. ”אני לא רוצה לקבץ נדבות. אני רוצה להיות שחקן בבוליווד בבומביי. אין לי כסף אפילו לכרטיס לרכבת ואימא אומרת שממילא אני לא אוכל להסתדר לבד,” התלונן צ’נדרמוהן.
הזקן הביט בפניו, לקח את דוכן הסיגריות שלו ותלה את הרצועה סביב צווארו של צ’נדרמוהן.
”סיגריות מיובאות עולות שלושים וחמש רופיות בדיוק. סיגריות ”בידי” עולות שלושה רופי לחפיסה. רוב הקונים פה תיירים. הם ייקחו את הסיגריות והעודף לבד. לך תמכור,” אמר הזקן,”זה יעזור לי. מספיק קשה לי לעשות מיץ קנה סוכר. אני לא צריך גם את הסיגריות על הראש.”
”אתה תקבל כרטיסים בחינם לכל הסרטים שלי. אתה עוד תראה,” נשא צ’נדרמוהן פניו לזקן, כולו אסיר תודה.

תיירים נמשכו לדוכן הסיגריות של צ’נדרמוהן בזכות יופיו הקורן. כשהתקרבו וראו שאין לו ידיים, חשו כלפיו חמלה ובשל כך שילמו לו תמיד מעט יותר.
”קן איי טייק א פיקצ’ר אוף יו?” שאלו אותו תמיד, ”יו אר וורי ביוטיפול ינג מן.”
צ’נדרמוהן פיתח שרירים חזקים ברגליים, לבעוט בכאלה שניסו לגנוב את כספו או את הסיגריות. אלה שחמקו מצ’נדרמוהן סולקו בידי הזקן, שתמיד עמד על המשמר.

כשסיפר לבהמיני על העבודה, היא לא האמינה למשמע אוזניה. צ’נדרמוהן אסף די כסף למצוא לו אופניים, שיוכל לדווש עליהם לעבודה בכל יום. בלי ידיים.
פעם, כשחזר מהעבודה, הפתיע את אמו וחזר עם עוף שלם הביתה שתאכיל את המשפחה.

בזכות העבודה עם התיירים למד צ’נדרמוהן מילים רבות באנגלית, עד שהצליח לנהל שיחה בסיסית עם הלקוחות.

יום אחד יצא משערי המבצר האדום תייר גדול ממדים ולפי החליפה שלבש נראה היה גם רחב ארנק. הוא חבש כובע והרכיב משקפי שמש כהים. מדי פעם מחה את זיעתו בעזרת מטפחת שהוציא מהכיס. לצ’נדרמוהן היה נראה שהוא סובל מהחום והפליא אותו מדוע אינו מסיר חלק מהשכבות.
צ’נדרמוהן עקב אחריו במבטו. הוא נעצר לשתות מיץ אצל הזקן, שהכניס את הקנים בין שני גלגלי שיניים וסובב את הידית עד שהקנים נמעכו כליל. מהצד נאגר מיץ לתוך דלי קטן.
”איץ הוט היר…,” אמר התייר. ”איז איט קלין? איז איט סייפ טו דרינק דה ג’וס?”, המשיך.
הזקן הניד בראשו ימין ושמאל וחייך.
אחר טפח התייר על כיסו והוציא חפיסת סיגריות. ”גוד דמ איט,” קילל כשראה שהיא ריקה.”מייבי איי קן הלפ מיסטר,” קרא לו צ’נדרמוהן.
האיש התקרב, הביט בצ’נדרמוהן וחיוך רך עלה על שפתיו. ”יו אר ג’סט וואט איי ניד,” אמר.
התייר לקח לעצמו סיגריות, שילם והדליק אחת.
”איים ג’ים. איים פרום אמריקה. ווטס יור ניים, יאנג מן?” שאל.
”צ’נדרמוהן. אין הינדי – ביוטיפול לייק דה מון,” סיפר צ’נדרמוהן.
”ביוטיפול יו אר,” אמר ג’ים. ”איי קן מייק יו פיימוס וויז דט פייס, יו נו.”
”איי וונט טו בי א מובי סטאר אין בוליווד. איי וונט טו בי סנג’יי דט,” אמר לו צ’נדרמוהן.
ג’ים צחק צחוק גדול. ”בוליווד? אר יו קידינג? איי קן סנד יו טו ריל הוליווד. יו קן בי א ביג מודל. פירסט ווי פוט יו אין קומרשיאלס אנד דן ווי וויל סנד יו טו הוליווד,” אמר ג’ים.
”ביג פרובלם, מיסטר. לוק – נו הנדס”.
איטץ נון א פרובלם אט אול. יו הב דה רייט לוק. איי וויל קם בק טומורו וויז מיי פוטוגרפר טו טייק א פיו שוטס אוף יו. אייל מייק יו ריץ’ אנד פיימס, מיי פרנד,” הבטיח ג’ים.

צ’נדרמוהן דיווש על אופניו חזרה במהירות שיא. הוא חזר הביתה נרגש כולו, נשק לבהמיני וסיפר לה את הסיפור. בהמיני חיבקה אותו בגאווה.
”ידעתי שהפנים האלה יובילו אותך רחוק,” אמרה כשרחצה אותו בערב.

כשקם בבוקר, היו מוכנים על הכיסא לידו בגדים יפים שהיו שייכים לאביו לפני שהפך לנזיר.
בהמיני קמה להלבישו בגופייה שכיבסה ביד ובסרונג שתפרה לו בהפתעה בלילה. הוא נשק לה.
בדיוק בשעה שקבעו, התייצב האמריקני עם צלם, שאחז בידיו ציוד צילום מתוחכם שצ’נדרמוהן לא ראה כמותו.
הצלם החל לצלם את צ’נדרמוהן ועליו דוכן הסיגריות מכל זווית. בצילום אחד הוא הביט במבט ישיר למצלמה, בצילום אחר שם לו ג’ים סיגריה בפה ובאחר תפסה אותו עדשת המצלמה כשהוא נראה מותש.
האמריקנים הודו לצ’נדרמוהן, השאירו לו כרטיס ביקור, לקחו את כתובתו, הבטיחו שישלחו את התמונות ושתוך כמה חודשים יטיסו אותו להוליווד. צ’נדרמוהן היה מאושר.

בהמיני שלחה אל צ’נדרמוהן לקנות לה בד שתתפור לעצמה סארי חדש. בדוכן הסמוך היו מונחים עיתונים מכל העולם. אחד העיתונים תפס את מבטו. הוא הביט מקרוב וראה את תמונתו מתנוססת על חצי עמוד. בתמונה הוא נראה עומד עם הגדמים, דוכן הסיגריות תלוי על צווארו והוא נראה עייף. ליד התמונה, באותיות קידוש לבנה היה כתוב:
משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות
.

על הכותבת עדי אלון

ילידת 1970. עיתונאית עם עבר היי טקי, עובדת על ספר ביכורים, שולחת ידה בתסריט אנימציה, בשלהי תואר שני בלימודי דתות הודיות.

1 תגובות

  1. אני מחוייב לאמת שאת הסיפורים אהבתי בסדר הפוך כלומר מהשלישי לראשון. הראשון זקוק לעריכה מאחר והוא ארוך מדי ולצערי דלגתי על קטעים ממנו. (מה שלא קרה בשני הסיפורים האחרים). חוץ מזה אני מקווה שהכלל בסדר.
    להתראות רני

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *