צרכנית בקריז

ביומיום הגוף והנפש שלי יודעים להסתדר יפה מאוד עם כל אחד מהמדורים לבנות בלבד, כרומואיים או מקוונים: מניקור אני עושה טבעי עם השיניים, תספורת אני יודעת לעשות עם מספריים ושתי מראות, יחסים הם תמיד בעיתיים, וסקס הוא תמיד מסובך. איפור יפה למי שממילא יפה ולא ישנה אף מכוערת; וכן הלאה. ככה ששום דבר בעיתונים האלה לא מחדש לי כלום ולמרות שזה מבאס, אני מדפדפת, עד שבא לי להקיא, ולא ברור לי אם מהעיתון או מעצמי או מהעולם הזה, שהוא מעוות ודפוק. אמא שלי, בכל פעם שהיתה באה לי הקאה כזאת שלא ידעתי מאיפה כל כך הרבה גועל וכאב מצטבר בי, הייתה קוראת לזה "כאבי גדילה". כנראה שלתחושת האוברדוזה מהדפדוף בעיתון יש אותו ההסבר: אני צריכה לגדול ולהתנתק ממפקחי העל שמשתילים לי במוח כמה מסרים, די פשוטים איכותית אבל כמותית אי אפשר לנצח אותם; הם בכל ידיעה, מעל כל תמרור פינתי בין שני רחובות, מרוחים לאורך נתיבי איילון: גם איפה שאני לא רוצה להיתקל בהם הם מכריחים אותי לראות ולהפנים אותם.

צרכנית בעל כורחי

ואם כבר הזכרתי את אמא, אז הדבר הראשון שיש לו השפעה עמוקה על איך אני רואה את עצמי בעיני עצמי (או במילים אחרות: הדימוי העצמי שלי) זה הח"ח שקיבלתי או לא קיבלתי מהוריי כשהייתי קטנה.
הדבר השני שיש לו השפעה עמוקה על הדימוי העצמי שלי הוא איך החברה סביבי, כמכלול, רואה אותי. והחברה סביבי דואגת לספק לי גירויים ויזואליים בלתי פוסקים שממקדים את תשומת לבי וגורמים לי לרגשות שונים שאינם חיוביים לגבי עצמי. כי הרי אותם גירויים ויזואלים, תוכנם אינו אישה זקנה ומסכנה חסרת בית, נגיד. תוכנם כולל דברים שהם מעל לממוצע: אישה יפה במיוחד (בחורה מושקעת ומאופרת, שבנוסף להיותה דוגמנית היא גם מצולמת על ידי צלם מקצועי), בלוקיישן יפה או אקזוטי במיוחד (כזה שהרכיבו או בחרו מעצבים בעלי טעם וכסף), שלרוב גם נראית ברגע מהנה במיוחד (למשל נהנית מאיזה מאכל שהוא המוצר המפורסם; או מאיזו חוויה, שהיא כביכול חלק מאותו מוצר).
זה לא שאני באמת לא יפה. מצד שני זה גם לא שאני כן יפה: כלומר, אובייקטיבית, יש אנשים שחושבים שאני יפה ויש כאלה שחושבים שלא. לא יודעת אם חושבים שאני מכוערת, אולי כן. אבל זה בכלל לא מה שמשנה ל"הרגשת היופי הפנימית שלי", כמו שהתחילו לקרוא לזה כאלה שרוצים להתפרנס מסדנאות לשדרוג-עצמי-פנימי. לא מחמאה ולא עלבון שקיבלתי מאדם, בשר ודם, שמכיר אותי או שראה אותי בכלל, משפיעים על התפישה שלי את עצמי.

מענים פיקטיביים לצרכים פיקטיביים

אם פעם היה מספיק רק לבשר לי שיש דרכים לשפר את המראה שלי, למשל, על ידי פרסומת שכללה רישום עדין של אישה ארוכת שיער, כמו ברישומים שמקשטים את הוראות השימוש שמצורפות לתכשירים לצביעת שיער בימינו; ומאוחר יותר היה צריך להראות לי אישה אמיתית יפה ומטופחת; היום כבר צריכות חברות הטיפוח ושדרוג המראה למיניהן לגבות כל מוצר שאמור לשפר ולטפח את המראה בכל ה"הוכחות" הקיימות: גם אישה יפה לפרסומת, גם אריזה מושכת, גם נתונים כמו-מדעיים בברושור המצורף ובמודעות הפרסומיות.
לצורך כך משולמות משכורות עתק למדענים חכמים, מנכ"לים מוכשרים, פרסומאים נבונים, ובהתאם עולה מחירו של המוצר. עוד סכומים לא מבוטלים מוצאים על מימון מחקרים, שיעילותם הוכחה בתחום של פחות משנתיים. פיתוח של שום מוצר קוסמטי לא אורך יותר מגג ארבע שנים, מה שמעיד שהיעילות שלו לא וודאית, כי הפיתוח כולל מציאת חומרים פעילים מתאימים וחדשניים, שמירת יעילותם בתוך מרקם של קרם או נוזל ולבסוף ניסויים במרקם הזה ובחיבורים המתאימים על נשים ועורות שונים. רק שהתוצאות, על המוצר ובפירסומו, מדברות לרוב במונחים של טווחי זמן של 8 שבועות לכל היותר, במריחה אינטנסיבית ועקבית.
בואו נודה, לצורך העניין, שגם אם אני אמרח בננה מעוכה מעורבבת בדבש, או תותים בחלב או מלפפון ביוגורט או כל מיני מאכלי תאווה שכאלה, 3 פעמים ביום, במשך 8 שבועות – יחול שיפור נראה לעין במראה העור שלי. ואם אפסיק למרוח – כבר לא אראה את השיפור והעור יחזור למצב הקודם, כי הוא זקוק למה שנקרא "הזנה יומיומית".
מחיר של בננה + 3 כפיות דבש ליום, כפול 56 ימים זה משהו כמו גג 80 שקל (אם נגיד אני לא יורדת מסטנדרטים גבוהים של איכות הדבש והבננות): לעומת כפול ארבע או יותר במחיר של המוצר שמוצע לי, בחצי או פחות מהכמות המוצעת לי.
אבל כשהכסף שלנו הולך לחברות הקוסמטיקה, הוא הרי הולך גם למנכ"ל ולדוגמנית ולקופירייטר ולמדענית ממכון וייצמן וליבואן. ואפילו לזה שיש לו בטח את הג'וב הכי מגניב בעולם: לטייל ברחבי הגלובוס ולגלות חומרים פעילים חדשים. שהם לא בננות. ולא תמציות תה ירוק, כי כל החברות משתמשות בזה, וכל הנשים כבר התחילו לבלוע קפסולות של תה ירוק, מה שיעיל לעור שלהן הרבה יותר מאשר למרוח עליו קרם עם תמצית תה ירוק. הג'וב שלו זה למצוא משהו נדיר יותר – ובהכרח יעיל יותר, עלק, למכור לי: אצה מיוחדת שגדלה רק בים הדרומי של האי קיושו ביפן. חלבון שמצוי רק בפלנקטון בים הארקטי. כלורופיל מעלים שגדלים רק ביערות של שבט קנאי וחשדן בסרי לנקה.
למעשה, אין שום חוק שמחייב את חברות הקוסמטיקה לכתוב את אחוזי החומרים הפעילים במוצר. יש חוק שמחייב אותן לפרט את כל החומרים שבמוצר, בסדר מסויים: אלה כל המילים שמודפסות לרוב בחלק התחתון של האריזה, שכשקוראים אותן נאנחים ומודים לאלוהים שלא הלכנו לעשות דוקטורט בכימיה. מה שעושות רוב חברות הקוסמטיקה זה להשקיע מעט מאוד חומר פעיל-טוב- ובריא במוצר, לעומת קצת יותר בהרכבת אטמוספירה כימית לאותם חומרים, שתשמר משהו מהאוצר הגלום בהם. ושני אלה לא מגיעים לקרסוליים של מה שמשקיעות אותן חברות בשיווק ופרסום, כדי לשרוד בשוק התחרותי ובעל הפוטנציאל הבלתי נדלה להמצאת עוד ועוד מענים פיקטיביים לצרכים פיקטיביים.

ולסיום

לא מזמן נתקלתי בידיעה על סרום חדש, יקר מאוד במיוחד. על פי ההבטחה שהייתה פרסומית במסווה של בקרת איכות, הסרום מכיל את הרכיבים הבאים:
תמצית תות עץ שחור; דיפפטיד ארקטי;
חלבון סויה; אצת ים חומה
ממריצי חמצון ביולוגי; תמצית ערמונים
אצת זנב התרנגול; B21 קומפלקס
תהיתי על מוצאה של אצת זנב התרנגול, ועל גאוניותו של מי שתרגם את השם משפת המקור. ודאי זה אדם מבריק, שבקי בביולוגיה ימית כמו שאני בקיאה בהתנהלות הבורסה לניירות ערך. בעיקר יש לו כישרון למילים, עשרת מונים מזה שלי, והבנה עמוקה לרחשי ליבן של נשות העם: אלו היוקרתיות והאצילות שבהן, או אלו שרוצות לראות עצמן כמושקעות ואציליות, דהיינו, כולן.
עוד תהיתי אם תות העץ השחור ממנו רקחו תמצית הוא הוא אותו התות שבקיץ אוכלים חינם מהעצים בשכונה, והאם הדיפפטיד הארקטי לא הושפע מהקרינה המסוכנת שבאה מהחור באוזון, שכידוע באיזורים הארקטיים הוא הפעור והעמוק והמזיק ביותר. ובאשר לחלבון הסויה ולאצה: האם לא יהיו יעילים עשרת מונים לעור הפנים ולחשבון הבנק שלי אם אצרוך אותם דרך הסופר?