איך קרה שהארמון שלכם עומד להתפוצץ כל רגע? קורן דור על אינטימיות, קלסטרופוביה ובית אחד באמצע

קלסטרופוביה אינטימית

הבית ואנחנו

פתאום נהיה דחוס הבית של השניים ורבע חדרים. אותו בית שדמה בהתחלה ליבשת ענקית שלוחת איים, מפרצים, רצועות חוף וחללי מחיה שזעירים מכדי להכיל את כל האהבה האדירה שלנו. צעדנו לתוך הבית הזה, ריק מאנשים, ריקבון ההזנחה עולה מדייריו הקודמים, חלל שכולו ציפייה להתחדשות, וכל אחד מיד תפס את הנישה שלו. הוא השתלט על חדר העבודה, אני התמקמתי במרפסת, חדר השינה היה של שנינו וכך גם הסלון, המטבח שלו בעיקר והאמבטיה מבצרי שלי. היינו מתגעגעים לפתע כשכל אחד רבץ במתחם שלו, מגיחים לנשיקת לחי זריזה, סשן מזמוזים לוהט על הרצפה, חיבוקים מחממים במסדרון טרם הוא יצא מהבית, חפוז אחרי שהתעוררתי. הבית היה שלנו, סוף סוף לוקיישן שכולו אנחנו, הביחד הזוגי, היכל האינטימיות הקדוש. תלינו את כל התמונות, החלטנו יחד על רהיטים, הלכנו לנגר לשפץ, הברשנו בשותף את הקירות. הבית היה כמו תינוק רך שנולד, בריאה משותפת תחת קורת גג אחת, רצפת לינואליום וחוזה שכירות שמכביד על הנשמה. אבל למרות העובש, הקירות המתפוררים והציפוי הזול שמתחת לכפות רגלינו, הוא נראה לנו כמו ארמון. כאילו זו היתה וילה מהודרת בכפר שמריהו ולא עוד חורבה בתל אביב. כשזרים היו באים, הם היו בשבילנו כמו אויבים שפלשו לטריטוריה לא להם. הביחד ספג את האחרות ופלט אותה החוצה בתום כל ביקור. שמטנו אותם הצידה, הם לא היו שייכים לאינטימיות, חיבלו בשלנו וגרמו לתסמונת החבורה העליזה להתגמד נוכח הזוגי הפרטי.

סקס, ספייס וסטרס

היה לנו מדהים לבד. רק שנינו, רגליים על השולחן, שלוליות חומוס מרוחות על הרצפה, הכלים נערמים בכיור, החלונות מחדירים אלומות אור רעננות פנימה, מסנוורות את שנינו שיושבים בתוך האנחנו שלנו ולא רואים אף אחד בעיניים. ופתאום, כל ההתכנסות הזו בקונכיה אחת, תירוצים לחברים למה לא בא לנו לקפוץ, סיבונים להורים למה לא בא לנו לארח, תירוצים לעצמנו למה אין לנו חשק לאף אחד שהוא לא אני או הוא ובסוף זה נגמר. נחנקנו. האוויר לנשימה אזל, פתאום הבית נראה כמו צינוק, החללים קטנטנים, הדלתות לא מספיק עבות. הוא שומע כל מילה שאני אומרת עליו לחברות ואני נאלצת לחמוק החוצה, כאילו להוריד את הזבל, כאילו לדדות למכולת, כאילו לשלוח מכתב. פתאום האינטימיות נהייתה קלסטרופובית, שנינו נאחזנו בפיסת הקרקע היציבה שקראנו לה בית כדי לא לבעוט זה את זו החוצה, לספייס אחר. הבית הפך לכלא מופשט, שורץ שקרים ותירוצים והמון סטרס. העצבים מאיימים להתפוצץ כל רגע. מאיימים לפוצץ את האוטופיה שהיתה וביום אחד, בבת אחת, נעלמה. אפילו לא גססה, התריעה או נמוגה מאליה אלא נעלמה. לא קרה שום זעזוע, לא מריבה יוצאת דופן, לא הופעת פצע של אקסית מיתולוגית.

הצונאמי של הסימביוזה

יש שיגידו נמאס להם, ככה זה כשטובעים באובססיביות, בולעים עוד ועוד מבן הזוג השני, מנכסים אותו לעצמך. יש שיגידו מצב טבעי, מובן שיש צורך בהפרדה, אסור להיכנס לסימביוזה, צריך לדעת כיצד לעמוד במינון הנכון של הזוגיות. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. קל להגיד תעשו ככה, תצאו לנופש בנפרד, תבלו לחוד, תדברו עם אחרים, אולי תעשו הפסקה קצרה. אבל בפועל: יום אחד בלעדיו ואני בודדה, שבוע הוא במילואים, אני מעוכה, מתגעגעת, לא מסוגלת עם הלבד שקודם הכרתי כל כך טוב ואהבתי. איך בכלל שרדתי בסולו אי פעם? איך אפשר לשוב לצורת הקיום הקודמת כשכבר גילית מהו אושר זוגית ומהי הדדיות? קשה, כמעט בלתי אפשרי. כשמחניק רק רוצים לפתוח חלון, לשאוף אוויר, להתרחק ממקור החנק. פתאום הדיבורים כועסים, לא מקשיבים מה יש לשני לומר, הזכות להגנה על פרטיות הופכת למוצר חיוני ובלתי מושג. תלך מכאן, אני אומרת לו. תלכי את, הוא נובח. על החוזה כתובים השמות של שנינו אבל מקום יש רק לנפש אחת. אף אחד לא מוותר והמתח מעצמו מתפוגג ויום אחד, לא סליחה, לא פסיכולוגיה בגרוש, לא משא ומתן עם חברים, הכל חוזר למוטב. שוב יש מחסה לשנינו, שוב האידיליה רגועה. רק עציץ ששברנו בכסח שרסיסיו מטוטאים מתחת לספה מזכירים לנו שאין לדעת מתי יפרוץ הצונאמי החונק הבא.

על הכותבת קורן דור

מאסטרנטית באוניברסיטת תל-אביב, כתבת ב-MSN, לילה, הורים וילדים, נישה, אינדקס ועוד מגזינים.

תגובות

  1. כתבה מקסימה

  2. “ופתאום,”

    ממש……………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………….

  3. כתבה מקסימה ממש חיי זוג אמיתיים לא תמיד אידאליים:)

  4. המנקה...

    נשמע כאילו חיים בזוג באותו הבית הם חיים באורווה. שכחו לנקות ביחד ואז נהיה מסריח… פלא שהקשר לא הלך?
    מסקנה- לא לשכוח לנקות את הבית . זה פחות חונק

  5. יונתן

    האם נפרדתם בסוף?

  6. הזדהתי גם אני עברתי שלב כזה ביחסים

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *