קניות וחברות

“נו, אז מה עושים היום?” אני בוועידה קווית עם שתי חברות שקיבלו אתמול משכורת. “יש לי רעיון!” צועקת אחת מהן בהתלהבות יתרה ואני כבר קצרת רוח לשמוע איך אנחנו לוקחות אוהל ומתיישבות לסוטול במדבר או לפחות טסות בדקה התשעים לתור את פראג, אבל אז אני נזכרת בצער שכשהחברות שלי מקבלות משכורת, בתחילתו של כל חודש, וזה לא שהן מוכשרות בכלום או משועממות מוות, יש אך ורק דבר אחד ויחיד שהן רוצות לעשות – “בואו נלך לשופינג”, היא ירתה והרסה לי ברגע את כל החלומות. מה, מה לכל הרוחות בנות עשו לפני שהמציאו את רנואר?

אין מה לעשות, כשאני מדמיינת בחורה אני תמיד רואה אותה עם שקיות בידיים וזה ממש לא משנה אם אלו שקיות מהסופרמרקט מלאות בעופות מתים או שקיות מזארה. שופינג הוא תאוותן של נשים להשיג דברים, כי אם זה לא איזה גבר בפאב אז לפחות הסנדל החדש מעמנואל. פיצוי או נחמה על כך שהסנדל יהיה שלהן לעד, לא יבגוד, וישב להן בארון בלי להתלונן. בניגוד לחברותיי שתמיד נמצאות באזור שיש בו חנויות ולא מסוגלות ללבוש אותו בגד פעמיים לי יש בעיה. אם יש משהו שאני גרועה בו (חוץ מהאימפוטנטיות שלי בניפוח בלון ממסטיק, עמידה על הראש ושריקות) הוא לעשות קניות: במכולת מרמים אותי במחירים, בתור בבית המרקחת לא נעים לי לסרב למבצעים, בקניון בדרך לבנק אני תורמת ממיטב כספי לחרשים/נכים/ילדים מוגבלים או סתם לשיכורים. אבל השיא מגיע שאני מסתכלת לתוך הארון ומגלה שהחולצה היחידה שאני באמת אוהבת היא זו שלבשתי כשסיימתי תיכון.

ככה אני מוצאת עצמי בחנות בגדים והמוכרת עטה עליי כמו על טרף בהיותי מהווה עמלה פוטנציאלית. “במה אפשר לעזור לך?” היא מתקיפה במשפט שאסור להגיד, כי אם אני אמורה ליהנות בכלל משופינג אז אני בוודאי אמורה לעשות את זה בקצב ובחופש שלי לבחור במה אני מעוניינת אבל היא מתעלמת מ”הלא תודה” שלי וזורקת עלי מספר קולבים עם פריטים שלדעתה (המקצועית) ייראו עלי מדהים. משום מה תמיד מדובר בפריטים הכי יקרים בחנות אבל ניחא. עוד לא הספקתי לנבור במדפים ואני כבר בתור לתאי המדידה, ופה מתחילה המלחמה. אם יש רק שני תאי מדידה בחנות נוצר תור של לקוחות עצבניות שתמיד ממהרות (לחנות הבאה) ואת עוד יותר עצבנית מהן, כי את בפנים לחוצה כמו טמפון יודעת שיש לך רק מספר שניות ודווקא אז הכפתורים לא נסגרים והרוכסן נתקע ועוד יותר הלך עלייך אם את בתא מדידה בו הוילון מתרומם וכולם גם בלי כוונות הצצה זדוניות רואים איך את מתפשטת ובקושי מתלבשת ונושמת ונושפת ונחנקת ממאמץ. ואחרי כל זה את עוד מגלה שנדפקת בתא מדידה בלי מראה וכדי שתראי מה יושב עלייך את נאלצת לצאת החוצה חשופה לעולם וכולם רואים איך את נראית בבגד הזה רע ורק המוכרת משבחת ומהללת עד שאת מתחילה להאמין לה שהתחת שלך באמת לא כזה גדול. היא נוטעת בך אשמה, “תראי איך את לבושה, את מוכרחה להתלבש אחרת” (איפה היית כל חיי?) או כאילו עושה לך בכלל טובה – “חבל שיש לך חזה קטן הבגד הזה אבל יגידל אותו”. רק שהחזה שלך עדיין קטן והתחת לא כל כך ולה יש פתרונות משוכללים איך תחסכי עשרות שקלים בקניית אותו בגד. הקונים סביבך אומרים “יופי, יופי עלייך”, כי הם מתים שכבר תסיימי ויגיע תורם ואת בקופה עם שלושה פריטים – מכנס חגורה ונעליים (שהכוונה היתה בכלל לקנות סתם איזו חולצה) שלא תלבשי כנראה אף פעם, כי ביומיום אין מי שיעשה לך חיזוקים כמה מדהים את נראית בהם.

כשיוצאים לשופינג עם חברות הכל מסתבך עוד יותר. שתיכן קולטות אותו פריט ומי שמתנפלת ראשונה היא הזוכה, כי אין מצב ששתיכן תראו תאומות ותקנו אותו בגד. מישהי תמיד מוכרחה לוותר (זאת תמיד אני) והיא כאילו מנסה למצוא לך כתחליף בגד אחר אבל כמעט כל דבר אחר יפה שתבחרי היא תגיד “וואי, הצבע הזה ממש מתאים לך” אבל הוא גם מתאים מאוד לי! רמז דק. וחלילה את לא מתכוונת להעתיק ממנה אז את בסוף מתפשרת על מה שהיא לא רוצה ונתקעת עם כל הבגדים הכי מכוערים שכשבפעם הבאה שיראו אתכן יחד קרובים משותפים הן יעירו לך למה את לא מתלבשת יפה כמוהה! ומה תגידי? אני כן, רק שהיא מקבלת ואני לא? ועד שסופסוף את רואה חולצה מדהימה שאת ממש רוצה, את מגלה שאין אותה במידה שלך! והחברות שלך? אין להן לב, הן מודדות ומודדות ונהנות ומשאירות בכל חנות בגדים לשמירה רק כדי לוודא שבחנות אחרת לא יהיה זול יותר. או שהן קונות פריט אחד, אבל פריט אחד מוכרח לגרור אחריו פריטים מתאימים וככה אנחנו חורשות את כל האזור בחיפוש אחר חוטיני שקוף שמתאים לחצאית מיני דקיקה ולה יש לאתר כפכפים וחולצה שמשתלבת בגוונים והן עוד לא מבינות איך האובר שלהן בבנק טופח וטופח. ורק אצלי בבנק תוהים איך זה שהחשבונות שנכנסים הם לא על בגדים? לכי תסבירי להם שאולי היתה לך מוטיבציה לחדש את המלתחה אבל היא נגמרה ברגע שיושב לך בארון בגד יקר מדי, קטן מדי, שאת שונאת לא כי הוא לא באמת יפה עלייך אלא כי הוא מזכיר לך המון דברים רעים.

תגובות

  1. חמדה בן יהודה

    *63*.

    זהו מספר המילים במשפט השני (כן, ספרתי – זה היה יותר קל מלהבין את הכתוב).

    לבריאות, ומי ייתן וגם חייך יהיו ארוכים.

    • buttercup

      חמדה, לא מתאים לך חוסר הפרגון הזה.
      במיוחד כשאין כאן שום דבר מקומם באמת.

      • חמדה בן יהודה

        ודאי שיש פה משהו מקומם באמת – אני מתקוממת כשמישהי מנסה להעביר רעיון בצורה שמעליבה את העברית. “בהיותי מהווה”, “הבגד הזה אבל יגדיל אותו” (במקור – יגידל, אבל אני לא מתחילה אפילו עם טעויות האיות) “ולה יש לאתר כפכפים וחולצה”, “וזה לא שהן מוכשרות בכלום”. הנה שוב סרקתי את חתיכת העילגות הזו, פעם מיותרת נוספת.

        אז לא ברור אם שרון שחק מנסה להיות ג’יימס ג’ויס, יעקב שבתאי, או סתם קראה יותר מדי גפי אמיר. כנראה תשובה ג’. לי ברור רק שמישהו אמר לה פעם שהיא כותבת מגניב, ומאז היא חושבת שהעילגות שלה היא יתרון יחסי.

        ואני יודעת שעכשיו חופש גדול, אבל הצעירים יצטרכו ללמוד פעם לשים נקודה במקום המתאים (ולא פסיק), לחתוך משפט במקום המתאים ולעשות הגהה לעצמם, אחרי שהקטע נח בצד יום-יומיים. אולי הם גם ילמדו פעם לא להשתמש בקלישאות מעוותות (“נוטעת בי אשמה”) או בצירופים מבהילים מתוצרת עצמית (“אין מי שיעשה לך חיזוקים”). בינתיים, ברשותך, אני אתקומם לי. זה עושה טוב לפעילות לב-ריאות.

        • סתם אישה

          הוצאת לי את המילים מהפה.
          חשבתי להמשיך עם דוגמאות נוספות לעילגות הזאת, אבל אני חושבת שמיצאת את הנושא.

          • סתם אישה

            אני ספרתי 66 אבל זה מייגע מדי לצלוח את המשפט הזה ולספור בשנית, כך שאני אתן לך להנות מהספק…

            • רבקה העונבת

              אני האחרונה להזדהות עם המאמר, אבל למה לתקוף בכזו חריפות?
              איפה הפירגון- בסה”כ הבחורה ניסתה לבטא את עצמה, ואז מה אם היו שם כמה שגיאות?
              לדעתי, אם היא משנה, המאמר טוב, מענין וענייני ואם הוא מאתגר כמה מאיתנו מבחינת הבנת הנקרא, אז אולי האנשים האלה צריכים לחשוב פעמים לפני הלחיצה על “הגיבו”.
              באמת לא יזיק לכן להסתכל קצת על הצד החיובי (ואני אומרת את זה בתור בן אדם עם גישה די נגטיבית לחיים).
              אולי באמת כדאי שתנסו לחשוב למה אתן מוציאות את המרירות שלכן על כותבת תמימה (ומוצלחת,לדעתי) שהביאה לכאן נקודת מבט שונה על נושא השופינג, ועצם העובדה שכתבה אמורה לזכות אותה בקצת יותר כבוד והרבה פחות קטילות מרושעות וחוסר פרגון.

  2. שלא חולות קניות,
    ואם הן כבר קונות – שפר מזלן אם יש משהו במידה שלהן.
    אני מידה 42-44 (תלוי ביצרן) במכנסים ואני שונאת קניות , זה עבורי סיוט. אין דבר כזה למצוא משהו יפה מתאים. עצם זה שמצאתי משהו שעולה , זה אמור להספיק לבד.
    זה דבר ראשון.
    דבר שני, אני רואה פה סדרה של “מאמרים” שמציירים אותנו, הבנות, כחבורה של שתלטניות חולות-שופינג בצורה מזעזעת. נו, באמת. אולי כדאי שחברות שלך יתקשרו בראשון לחודש למנהל בנק שלהן לסגור איזה פק”ם במקום עוד חתיכת בד במאתים שח ברנואר??

  3. פסטיבל הראשון לחודש… מעלה מהזכרונות מהימים שקדמו לרדיפה אחרי תשלום שכר הדירה.

  4. אז אלה החברות שלך?
    מוזר שאת מתקוממת מכל תרבות השופניג ולא מהיחס המזעזע של חברות שלך שלדעתי נשמעות כמו ילדות בכיתה ו’ שקיבלו דמי כיס ולא בדיוק יודעות מה לעשות איתו

  5. תימון

    כלכך נכון…..

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *